השמאל עובד, הימין רדום
במשפט קטן חתם עמית סגל את הדיווח שלו על הפרוטוקולים בישיבת הממשלה שהחליטה לאשר את הסכמי אוסלו, ובמשפט הזה קובע סגל שהסכם אוסלו הגיע והתקבל בציבור בעיר כי לאורך שנים הימין לא מצא לנכון להציג חלופה מדינית, למרות שידע שהאירוע הזה שנקרא יהודה ושומרון על מורכבויותיו לא יוכל להישאר במצבו. הימין לא עשה כלום, אז השמאל נטל את המושכות לידיו.
במקום אחר סגל השווה את האירוע לרפורמה המשפטית, אבל מהצד השני. גם כאן לכולם ברור שיש בעיה, השמאל לא עשה כלום במשך שנים אז הימין החליט לעשות לבד. יש כמובן הבדלים לא פשוטים, אבל העיקרון ברור.
וכעת נותר לנו לשאול אם אחרי 30 שנה מנהיגות הימין הואילה בטובה להציג חלופה רצינית לאוסלו, או שאנחנו עדיין מדשדשים בתפר שבין מיזעור נזקי אוסלו ל'לא תקום כאן מדינה פלשתינית'?
אז אמנם יש את תכנית ההכרעה של סמוטריץ', ולפייגלין הייתה תכנית, ויש את תנועת הריבונות וחברי כנסת רבים שתומכים בעקרונותיה, הכול נחמד, אבל המנהיגות, מה איתה? האם לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, האם לצמרת מפלגת השלטון הימנית יש תכנית מדינית סדורה וחלופית, תכנית מימין, לעתיד יהודה ושומרון? האם מישהו באמת מקדם בנחישות ביילינית תכנית כזו מעבר להצהרות נאמנות לריבונותנו על סלע נצחיותו של עם ישראל ושאר מליצות? ולא, הקפאת מצב לא נחשבת תכנית מדינית. על לוח השחמט הזה יש גם צד ערבי שמטרתו ברורה והוא יודע לנצל כל הזדמנות לקדם את הכלים שלו לעברה. אצלו אין הקפאה. הוא מתקדם, כלומר אנחנו נסוגים.
בקיצור, רבותי, שלושים שנה לאוסלו ונדמה לי שהימין נותר ישן בעמידה כשמדי פעם הוא נזכר לקונן על אסון אוסלו.
לא רוגלות ולא רוגלאך. רק ביבי
אולי זה בגלל שאני עדיין תמים, אבל בכל זאת רציתי להאמין שבענייני זכויות אדם מובהקים גם השמאל, המתיימר לשאת את הדגלים הללו, יחבור למערכה משותפת, אפילו עם ממשלת נתניהו, אבל מסתבר שתמימותי העבירה אותי על שפיותי. קחו לדוגמא את ועדת הרוגלות, ועדת הפגסוס.
הרי מה יותר טבעי מהתגייסות אזרחית כלל ישראלית, ימין ושמאל, דתיים חילוניים, מרכז פריפריה, יהודים וערבים, אליטה ישנה ואליטה חדשה ושאר חלוקות ותתי מגזרים, כולם למטרה אחת, לחקור את החדרתה של רוגלה בלתי חוקית השואבת מהטלפונים של אזרחים תמימים את כל עולמים, את כל ההיסטוריה שלהם וכו'? אין טבעי מכך. את העיתונאי שחשף את הפרשה אמורים היינו לשאת על כפיים כאביר זכויות האזרח, שהרי אין יותר זכות אזרח ממאבק על זכותו של אדם לפרטיות.
אבל לא. עתירה הוגשה נגד הוועדה בתואנות שונות ומשונות ובנפתולים משפטיים מוזרים שאוזן לא שמעתם. העותרים דואגים שדרכי פעולת הרוגלה תיחשפנה. נו, באמת, אין לכם טיעון יותר רציני? לאף אחד לא אכפת על איזה כפתור לוחצים כדי להפעיל איזה שבב שישאב באיזו דרך את איזה מדע ויאפסן אותו על איזה ענן. זה ממש לא מעניין. מעניין רק לדעת אם זה חוקי, ואם זה לא חוקי, אז מי פעל בניוד לחוק, למה, באישורו של מי ואיזה עונש הוא יקבל על זה כדי שתופעות פסולות כאלה לא יקרו שוב. זה הכול.
ואתם יודעים את זה עותרים נכבדים. אתם יודעים שאין כאן שום מגמה לחשוף שיטות עבודה, אבל בכל זאת אתם עותרים, כי זה לא הרוגלות, זה הביבי, הוא זה שמשגע לכם את הקופסא, וכל מה שהוא יעשה, גם אם זה יהיה שלום עולמי, ייחשב בעיניכם לאסון. לא סתם שני העותרים, נדב ארגמן ואמיר אשל, הם גם שניים ממובילי המחאה וההתנגדות לכל שיהוק פיהוק וגיהוק של הממשלה הזו. זו המציאות, אז תגידו אותה ביושר ונתמודד. עזבו את העתירות המטופשות הללו.
החותרים
ואם כבר בענייני אמיר אשל עסקינן, זהו אותו אמיר אשל שבן כספית סיפר עליו שבהיותו בתפקיד נשלח על ידי בני גנץ לסכל את פרק הריבונות בתכנית טראמפ, והנתון הזה שולח אותנו לאותו ספר שייצא בשבוע הבא בארה"ב ובו, כך עדכן עמית סגל, פרטים על כך שבני גנץ בכהונתו כשר ביטחון העביר לאמריקאים מידע שחתר תחת עמדותיו של ראש הממשלה נתניהו סביב אירועי 'שומר חומות'.
והאירוע הזה שולח אותנו להתנהלותם של שניים אחרים, ראש המוסד המנוח מאיר דגן והרמטכ"ל אשכנזי, שעל פי פרסומים שונים פעלו מול האמריקאים על מנת לסכל תקיפה באיראן.
כשאלו האנשים הקרובים ביותר סביב ראש הממשלה, מה הפלא שהוא מחפש אנשי אמון במקומות אחרים?
כי גז חיש ונעופה
אז מבית היוצר של נסראללה ושות' אנחנו מקבלים עוד איומים. הוא מספר לנו ולעולם שאין בכוונתו להבליג על חיסולים ישראליים ולא להיכנע לאיומי הכיבוש ושאר ירקות שהתרגלנו אליהם לאורך אי אלו שנים. אבל זה לא רק זה. שר הביטחון ובכירים נוספים מגדירים את מצבנו כקרוב מאוד למלחמה, הקרוב ביותר מאז מלחמת לבנון השנייה. לא נראה כמו בשורות טובות במיוחד.
זו בדיוק הנקודה שבה אמורים היו האולפנים המלומדים להזמין אחר כבוד את תומכי ומובילי הסכם הגז הבהול שהעביר מרבצי גז ישראליים לידי ממשלת חיזבאלבנון, אלה שטענו שההסכם הזה הכרחי כדי להרגיע רוחות מלחמה ולייצר יציבות בצפון, כדי שינמקו את האירוע. מישהו דרש הסברים מכל הלשעברים הללו שתמכו ומכל היאיר לפידים שהובילו את האירוע?
אלה מחנכיך ישראל
אישה אחת, ככל הנראה אשת חינוך, והפרט הזה חשוב, הניפה בהפגנת אנשי החינוך שלט ובו השוואה בין שר החינוך של מדינת ישראל להיטלר. נוער היטלר ונוער קיש (אל תחפשו את השם הזה אצל רשם העמותות. אין כזה) הם אותו דבר בעיניה של אותה אשת חינוך. אשת חינוך! מחנכת בישראל!
אבל היא לא הייתה שם לבד. היו שם עוד אנשי חינוך וכפי שציין השר קיש עצמו, אף אחד מהם לא התקרב אליה ולא מצא לנכון ללחוש לה באוזן שתוריד את השלט הזה שהופך אותה ואותם למכחישי שואה (כי לפי ההשוואה הזו, מה שעשה היטלר היה לכל היותר התנהלות שנויה במחלוקת במערכת החינוך. לזה קוראים הכחשת שואה). אף אחד מהמפגינים לא מצא לנכון לפחות לעזוב את האירוע ולהשאיר את אותה אשת חינוך (כן, כן, אשת חינוך) לבד.
ראיתי את המראה המבעית של השלט והנושאת אותו, שיכולה להיות ביומיומה מורה להיסטוריה, אולי אפילו מחנכת בישראל, וחשבתי שאם זה מה שעובר לה בראש אני לא רוצה לחשוב איזה מסרים היא מסוגלת להעביר לתלמידים שבכיתה. וככל הנראה היא לא לבד.
וכשזה מה שעובר בראש של אותם אנשי חינוך, השוואה בין שר החינוך של מדינת ישראל להיטלר, מה לנו כי נלין על תכניות החינוך של הרש"פ ומוסדות שטיפת המוח של החיזבאללה.
וברוח ה'מה נלין' – מה כבר אפשר להלין על כמה אנשי חינוך כשראש ממשלת ישראל לשעבר, אחד בשם אהוד ברק שבנוסף לכל היה כאן גם רמטכ"ל וגם שר ביטחון, משתף השוואה מלומדת ומעמיקה בין נתניהו להיטלר?
המתאכזר על רחמנים
בטח גם אתם ראיתם את אותו שכן של השר וסרלאוף שיוצא ומתחנן בקול בוכים בפני המפגינים שהחליטו לזמבר בזמבורות את האזור כולו, שירחמו עליו ויאפשרו לתינוק שלו להירדם. בטח גם אתם ראיתם את התגובה קשת הלב שהוא קיבל. בטח גם אתם שמעתם את אותה מפגינה שאמרה שאסור לרחם עליו כי הוא אדם שתומך בהדרה ובהדתה. הבנתם את הסיפור? ראתה יהודי שנראה דתי אז לעזאזל הבן התינוק שלו שבוכה ולא מצליח להירדם בגלל המהומה שהיא וחבריה מקימים. היא צריכה להפגין והוא צריך לסתום, כי הוא מהאלה שמדירים ומפלים ומדיתים.
ואחר כך הם יסבירו לכולנו שאת כל זה הם עושים במסגרת המלחמה על זכויות האדם, זכויות הפרט והדאגה לחירותו של האזרח.
מצחיק או עצוב. לא ברור
קטונתי מלהכריע בשאלת התנהלותו של שר החוץ, אלי כהן, מול הלובים. לא דיפלומט אנוכי ואפילו לא עציץ בלשכת שגריר הנני, אם כי ניתן לנחש שלו הכול היה כשורה לא היה דורש ראש הממשלה שמעתה כל פגישה וכל פרסום של פגישה יובא לידיעתו, אבל כאמור, קטונתי, אז אדלג.
אדלג לתגובתו המופלאה של חבר הכנסת יאיר לפיד לאירוע, ובה נמצא גם המשפט הבא: "זה מה שקורה כשממנים אדם בלי שום רקע בתחום לשר חוץ לשנה".
נו, באמת, על היעדר רקע אתה מדבר, מר לפיד? אתה? אתה שלמשרד האוצר נכנסת בלי להבין בכלכלה (כעדותך) ובלי ניסיון בתחום? אתה, שנכנסת למשרד ראש הממשלה, לא לשנה אלא לארבעה חודשים וככל הנראה בגלל חוסר הניסיון מצאת לנכון להעביר מרבצי גז לממשלת חיזבאלבנון? אתה מדבר על חוסר ניסיון ורקע?
הזמן שמעל הזמן
אני משער שזה לא קורה רק לי. אתם בצפון, בחופשה, ואיכשהו טווחי המרחק והזמן הולכים לאיבוד. משום מה הדילוג בין אטרקציה לנחל, בין חוף למסלול רגלי רטוב, הופך לקל וקצר. מסתכלים במפה או בוו'ייז, מבינים שנגיע רק בעוד 40 דקות של נסיעה בכבישי הגולן או הגליל העליון, אבל זה לא מרתיע. קפיצה קטנה, לא יותר.
הרי אם היינו צריכים לעבור את אותם ארבעים דקות בנסיעה מיוזעת של יום חולין, היינו שוקלים שוב ושוב אם היא באמת נצרכת ומשתדלים למצוא כל תירוץ אפשרי שיוכיח לנו שהיא לא, אבל כשזה בצפון הכול סבבה.
תגידו שזה הנוף, תגידו שזה הכבישים הריקים והנסיעה השוטפת, תגידו שזו האווירה של החופש, הכול טוב, אבל אותי מסקרן אם ככה מרגישים תושבי הצפון לאורך כל השנה, כי אם כן אז אולי... אולי יש איזו דירה פנויה ברמת מגשימים?
שלום קאטו א'
תגידו מזל טוב. הנכד של קאטו הזקן, קאטיטו הזעיר נכנס לראשונה לכיתה א'. הסב הנרגש ליווה את הנכד ברגעים המרגשים ויחד צעדו השניים תחת שערי בלונים בצבעי שמחה עולזניים.
כמוסד המעריך אנשי חכמה קיבלה מנהלת בית הספר את הסב כאילו היה פוליטיקאי או ראש עיר בתקופת בחירות. רגע לפני שנפרד מהנכד וכיתתו התבקש קאטו מהמנהלת לומר משהו לתלמידים, וקאטו לא ניסה אפילו להפתיע. הוא נעמד מול בית הספר ומלואו, גירד בזקן ואמר 'אתם בטח יודעים מה שאני רוצה לומר לכם, נכון?', והם ענו לו במקהלה: 'בטח, שארץ נהדרת כבר לא מצחיקה ושנתקדם'.
קאטו חייך בקורת רוח והפטיר כמעט בינו לבין עצמו 'מכאן יש סיכוי שקאטיטו שלי יגדל להיות משהו'.
להערות ולהארות שלכם: cshimon2@gmail.com