1. שבוע טוב. השבוע שנת הלימודים תתחיל באמת. שבוע רצוף.
אולי היה צריך לפתוח את השנה ולדבר על דמותה של הגננת בת שבע דימרי. היא לא תפתח את שנת הלימודים. היא נרצחה בפיגוע, בדרכה להכין את הגן לילדים. יש הרבה מה לספר, על גננת שהותירה מורשת: על הוראה כשליחות-חיים, על טיפול בבעיות קטנות בגיל הרך כדי שלא יגדלו ויתנפחו בהמשך, על אינטליגנציה רגשית מדהימה מול ילדים והורים, על איך אפשר להיות מנהיגה של ממש לילדים בני ארבע-חמש ולמשפחות שלהם.
2. בת שבע מזכירה לנו מה תכלית המקצוע. לפני כמה שנים ביקר בישראל ג'ק מא, האיש העשיר ביותר בסין, מקים קבוצת "עליבאבא". בסיום הביקור, כשקיבל תואר דוקטור לשם כבוד באוניברסיטת תל אביב, נאם ואמר שהוא רוצה לשתף בסוד של העם היהודי, לדעתו.
"במשך אלפיים שנה הייתם הומלסים", הסביר. "לכן לא השקעתם בשום דבר פיזי, כי תמיד גירשו אתכם ורדפו אתכם. במשך אלפיים שנה השקעתם רק ברוח, בלימוד, בנכסים שאינם פיזיים. הערכתם את ההוראה".
הוא צדק. עם הספר חזר לבית הספר. מיליוני ילדים, הורים, מורים ומנהלים. אבל מעמד הלימוד וההוראה, שאכן היה פעם תמצית ההגדרה של קיומנו, הולך ונשחק. אנחנו כבר לא הומלסים, אבל חשוב שהאבחנה הזו שלו תישאר נכונה.
המשבר בתחום ההוראה לא קשור רק להסכמי שכר ותנאים, אלא להערכה שרוחשים לתפקיד. ליוקרה, לתחושת המשמעות, למרכזיות שהחברה נותנת למי שמחנך את הדור הבא. אני בת של מורה ונכדה של מורה, ותמיד אמרתי בגאווה שאמא שלי וסבתא שלי מורות. ההערכה הזו צריכה להתבטא גם בשכר הולם, כמובן, בשינוי לוח חופשות, בתנאים, וגם ברפורמות נחוצות במערכת.
3. הנה עוד דוגמה: לפני כמה ימים צויין יום הולדתה של נחמה ליבבוביץ'. היא הייתה פרופסור לתנ"ך, חוקרת באקדמיה, מרצה נערצת, מחברת ספרי לימוד תנ"ך שתורגמו לשפות שונות, מגישת תכנית רדיו פופולארית על פרשת השבוע. ברמה האישית, היא השפיעה על חיי בדרך הלימוד שלה ולימדה אותי לאהוב את מה ששנאתי ולהעריך את מה שבזתי לו. אחרי כל התארים המרשימים, על המצבה שלה נחמה ביקשה לכתוב רק מילה אחת: מורה.
המילה הזו אומרת הכול, והיא גם מעל הכול. המורה נחמה.
מאחלת לכל מורי ישראל אריכות ימים, אבל מאחלת לכולנו שזו תהיה המילה שבה הם יגדירו את עצמם והמילה שבה אנחנו נגדיר אותם. מורים. בגאווה, בשמחה, בראש מורם.