שלושים שנה להסכמי אוסלו. פנחס וולרשטיין, מי שבמשך עשורים, ובהם גם תקופת הסכמי אוסלו, היה מראשי ההתיישבות ביהודה ושומרון, מספר בראיון לערוץ 7 על השלכות ההסכמים ההם על ההתיישבות שלמעשה צמחה במאות אלפי תושבים נוספים אף על פי כן ולמרות הכול.
"אין לי ברירה אלא להתחיל במדרש חז"ל 'אילוליה שנפלתי לא קמתי'", אומר וולרשטיין במענה לתמורות שחלו בהתיישבות בתקופה הקשה של ההסכמים ההם. "ברור שזה אסון ומשבר. אנשים רוצים לשכוח שכמות החללים שנפלו כתוצאה מהסכם אוסלו, ועל זה אין מחלוקת בין ימין ושמאל, היא מעל 1100 חללים ומעל 6000 פצועים ופצועים קשה. החלטה על שטחי A ו-B, מה שכרגע לא הפיך", הוא מזכיר אך מוסיף כי אכן "מכל משבר אנחנו חייבים, בתפיסת העולם שלנו, להתגבר ולהגיע למקום גבוה יותר".
עוד הוא מזכיר את המדרש המשווה את גאולתם של ישראל לדילוגי צבי הכרוכים בהסתרתו מהעין, כלומר במשבר. "השאלה הכללית היא אם זו עליה או ירידה. אין ספק שעברנו דברים נוראים, אוסלו, הריסת הישובים בצפון השומרון וגוש קטיף והדברים הללו לא שברו אותנו אלא חייבו אותנו בחשבון נפש".
על דבריו אלה אנחנו שואלים ומזכירים את הכבישים העוקפים שעליהם החליט רבין וביצע יחד ובתיאום עם אישים כדוגמת וולרשטיין עצמו, כבישים שבסופו של יום היו עזר לתנופת התיישבות משמעותית. "נזכור שמי שקרה להסכמי אוסלו הראשון בכעס רב 'מחתרת אוסלו' היה יצחק רבין. הוא לא האמין בזה, ואני יודע זאת בוודאות. תפיסתו הייתה שאם הוא צריך להיכנע לזה הוא לא יוכל לסמוך על כך שהמתיישבים ייסעו דרך רמאללה ומחנות הפליטים ולכן צריך לייצר את הכבישים העוקפים שבלעדיהם דברים לא יתחילו".
חלק מהכבישים העוקפים, מזכיר ולרשטיין, נפרצו ונסללו ללא תב"ע ואישורים סטטוטוריים שהגיעו רק מאוחר יותר. כך היה בכביש לכוכב יעקב ופסגות ש"לא היה סטטוטורי והוא נתן הוראה לסלול אותו למרות הכול וכך גם מעפרה צפונה לכיוון שילה. דבר נוסף שלא שמים לב אליו הוא שבגלל תפיסתו הביטחונית, שהוא לא האמין (לבני שיחו הפלשתינים) הוא נתן הנחיה שלא מעניינת אותו הטופוגרפיה, הכביש העוקף תמיד יהיה למעלה והמחלף הפלשתיני יהיה מתחתיו. רמת החשדנות שלו איפשרה לנו להמשיך ולהתיישב גם אם הוא לא אהב חלק מההתיישבויות", אומר וולרשטיין ומעיר כי לא נכון להעניק לרבין כתרים גדולים שאינם תואמים את המציאות".
"הסכם אוסלו לא היה על דעתו. הוא נכנע, וכשהוא נשאל למה הוא נכנע, הוא שייך את זה לסיפור הטילים של מלחמת המפרץ שנפלו בתל אביב. שמעתי אותו אומר תראו איך כל העם בורח מתל אביב מהטילים האלה. זה לא עם שיכול לעמוד במלחמה ואין לי ברירה אלא להיכנע. חוסר האמונה שלו בחוסן של העם גרם לו שהוא צריך ללכת להסכמי אוסלו. אנשים שוכחים שגם ברגע האחרון, בערב שהוא נרצח, שמעון פרס מגיש לו יד ללחוץ והוא דוחה את היד של פרס ולא מוכן ללחוץ לו את היד".
"הוא הבין היטב את ההיבט הביטחוני", אומר ולרשטיין ומזכיר את הסיסמאות שנאמרו אז ונוסחו בידי אורי אליצור המנוח ובין השאר הקריאה 'אל תתנו להם רובים'. "צריך לזכור שדובר על סיורי ביטחון בג'יפים משותפים של צה"ל והמשטרה הפלשתינית ולזכור מה קרה בסיורים הללו, מה קרה לחיילינו בסיורים הללו. זה הרי נגמר בתוך שבועיים שלושה".
"היינו אחראים לנסות ולהתקומם ולהרים את עם ישראל מהמשבר הזה", אומר ולרשטיין ומזכיר את השאיפה למנוע מהמהלך להבשיל לכדי מדינה פלשתינית ולהותיר אותו בגדר של אוטונומיה בלבד. להערכתו של ולרשטיין עמדתו הביטחונית מדינית של רבין הייתה שאכן המהלך לא יתקדם מעבר לאוטונומיה, אולי כהמשך לעקרונות שטווה מנחם בגין בהסכמי השלום עם מצרים.
סיפור קטן נוסף, חוויה אישית, מספר ולרשטיין ומתוכו ניתן ללמוד על רמת החשדנות שאיפיינה את יצחק רבין: "רבין חשד בכולם וכשפרצו את הכבישים העוקפים הוא קיבל דיווח על הפריצה מצומת אסף לכיוון בית אל. קיבלתי טלפון מהעוזר שלו ביום שישי בבוקר אם אני מוכן בטובי להגיע לשם ולוודא שכפי שהצבא מדווח הפריצה הסתיימה וכבר אפשר לנסוע במקום. העוזר אמר שלפני שבת רבין יתקשר אליך כדי לוודא אם הדיווח שהוא קיבל נכון, ואכן לפני שבת קיבלתי טלפון אישי והקול הוא לא של המזכירה שלו. 'וולרשטיין'. אמרתי לו כן אדוני ראש הממשלה. 'היית במקום?' השבתי לו שניסיתי להגיע למקום אבל את הקטעים האחרונים נאלצתי ללכת ברגל כי אפילו עם ג'יפ לא ניתן להגיע, ואז הוא אומר לי בהומור הצברי שלו 'תעשה את הראשי תיבות של שמות הקבלנים שעובדים שם וייצא לך 'שקרן''. כך רואים את רמת החשדנות שלו במערכת בעוד בנו הוא ראה אנשי אמון על אף כל המחלוקות שהיו".
האם הסכמי אוסלו מתו? ולרשטיין משיב בחיוב אך מוסיף אזהרה: "אוסלו כמהלך למדינה פלשתינאית מת, אבל החשש הגדול ביותר הוא לחץ בינלאומי שאינו שייך לאוסלו. העולם מסביבנו רוצה שניסוג מיהודה ושומרון ומזרח ירושלים. אסור להתבלבל לרגע ולא להיות שאננים. הלחץ יכול מאוד להשפיע ועם ישראל צריך לדעת מה צפוי לו".
"על חללי מלחמת השחרור אנחנו אומרים שהם מגש הכסף שעליו ניתנה המדינה, אבל לא, אנחנו באמצע מלחמת מצווה, אנחנו מגש הכסף עליו ניתנת בכל שעה ושעה המדינה, בהווה. אנחנו בתהליך של 75 שנה וחייבים לזכור מה הרוח של העם להקמת בית לאומי לעם היהודי. אסור לרגע להיות שאננים. האמריקאים לוחצים על זה והתמיכה האירופית בישראל כבר מזמן לא קיימת ואנחנו צריכים להבין את חשיבות המהלך המתמשך ולהיות חזקים בכיוון".
ולרשטיין מרחיב בדוגמא אחת את משמעות דבריו ולשם כך הוא בוחר להזכיר תהליכים שמתרחשים בצל השאננות הישראלית דווקא בגליל התחתון, שם לפני כעשור 24 אחוזים היו יהודים ואילו כעת 12 אחוזים בלבד. "הזהות הפלשתינאית של אזרחי ישראל הערבים הולכת וגוברת. אסור להיות שאננים בנושא הבית הלאומי לעם היהודי ומשימות הדור הנוכחי לא קטנות ממשימות הדור שאני הייתי חלק ממנו, ושהוא בוודאי קטן בהשוואה לדור שהקים את מדינת ישראל".