הרב יוסף כהן
הרב יוסף כהןצילום: שלומי יוסף

התחלה// לפני 77 שנה. נולד במעברה בבאר יעקב. בן רביעי מתוך חמישה אחים.

הורים// משה ונעמי ז"ל. ילידי טורקיה. אביו היה סבל רוב חייו. אימו עקרת בית. "ההורים שלי היו אנשים קשי יום. אבא עבד מאוד קשה לפרנס את הבית ואמא הייתה בשבילנו. הם חיו כעניים והיו רגישים לזולת, ובזכותם הפכתי למי שאני. למדתי את מידת הרחמים".

מעברה// כתינוק גדל במעברה בבאר יעקב. בהמשך עברה משפחתו לגור בחדר קטן בתוך דירה של משפחה אחרת בשכונת שפירא בתל אביב. "גרנו שבע נפשות בחדר". בהמשך שכרה המשפחה חדרון קטן, ששימש במקור חנות, כדי להתגורר בו.

בלי מקלחת// "היה מאוד צפוף. לא היה לנו חדר אמבטיה, אז כדי להתרחץ הלכנו לשירותים הציבוריים בשוק. בימי שישי היינו מגיעים ומתרחצים בשירותים הציבוריים עם פרימוס. היינו צריכים להתקלח מהר כי בסוף זה מקום ציבורי".

אין// למד בבית הספר תחכמוני בתל אביב. "בבית חיינו בעוני גדול ובחוסר כול, לא תמיד היה לנו מאיפה להשיג פרוסת לחם לקחת לבית הספר. אחד החברים שלי היה נוהג בסוף יום לימודים להתפנק עם שוקולד שקנה בקיוסק. כל כך אהבתי ללוות אותו הביתה בשביל חתיכת השוקולד שבה הוא היה מכבד אותי. עד היום כשאדם מספר לי שאין לו זה קורע לי את הלב, כי אני יודע מה זה אין. חוויתי את זה על בשרי".

רעב// "גדלתי בשכונת מצוקה. זרקו אותי בכיתה ה' מבית הספר כי לא הצלחתי ללמוד. איך ילד מסוגל ללמוד אם הוא עם בטן מקרקרת וכל הזמן חושב על אוכל?". בהמשך למד בישיבה, אבל בגלל שהוריו התקשו לתמוך בו כלכלית הוא נאלץ לכלכל את עצמו. "עבדתי בשירותי סבלות בשביל כמה גרושים. זה היה מאמץ לא נורמלי".

שורד// "כולנו חיינו ככה. כולנו היינו בהישרדות יומיומית. אבל מה שמדהים הוא שלא ריחמנו על עצמנו. החיים שלי כילד לא היו פשוטים. לא הייתי אף פעם בטיול של בית הספר, לא חגגו לי בר מצווה. יש לי הרבה זיכרונות לא קלים, ולכן חשוב לי כל כך שילדים בישראל לא יגדלו כמו שאני גדלתי".

החצי השני// את אשתו שרה הכיר לפני 56 שנה, דרך חברה של אימו שהכירה בין השניים. "אשתי שרה היא מפעל הפיס שלי. חוכמת נשים בנתה ביתה".

הנחת// שלושה. נעמי הבת הבכורה, גננת, אמא לתשעה ילדים. "היא נשמה טובה. אוהבת להעניק ולתת. בעלת אישיות מיוחדת". רחל, אמא לעשרה ילדים. "היא מתמודדת עם בעל חולה סרטן ויכולה לתת שיעורים באמונה. בעיניי היא דמות להערצה". והשלישי משה, אב לשני בנים תאומים. משמש מנכ"ל 'חסדי נעמי'. "הוא ממשיך דרכי. בחור עם ראש על הכתפיים, רחמן ורגיש ואיש ניהול מצוין".

עובד כפיים// כזוג צעיר הם החלו את דרכם בכוחות עצמם. "ההורים שלנו לא יכלו לתת לנו עזרה כלכלית. המשכתי עם הסבלות ובאיזשהו שלב הצלחתי איכשהו לרכוש טנדר והתחלתי לעסוק בהובלות. בשתי ידיים העברתי דירות, ארונות, מקררים, כל דבר". את ביתם הם קבעו בעיר בני ברק. "ימים שלמים הייתי יושב ברחוב רבי עקיבא לצד הטנדר עם השלט 'פנוי להובלות'. ישבתי וקראתי תהילים עד לעבודה הבאה. ככה חסכנו לירה ללירה".

הנהג שלנו// באיזשהו שלב גמלה בליבו החלטה להוציא רישיון על אוטובוס ולהפוך לנהג הסעות. בעבודתו החדשה הסיע ילדים, ובאופן טבעי ליבו יצא אל אלו שהבחין כי הם ממשפחות מעוטות יכולת. "כל אחד רואה ורגיש למה שהוא מכיר. לי הייתה חמלה לילד עם נעליים קרועות, מכנסיים קטנים או ילקוט בלוי. היה קשה לי לראות את זה, אבל לא ידעתי איך לעזור".

ההחלטה// בנקודה הזאת, מתוך הרגישות למחסור של הזולת, קם מפעל החסד האדיר 'חסדי נעמי'. "לקחתי סלים של שוק והתחלתי לעבור מדלת לדלת ולאסוף מצרכים לנזקקים. הבנות שלי הצטרפו אליי למשימת איסוף מצרכי מזון למשפחות נזקקות".

אוספים ומחלקים// "הייתי אוסף בקרטונים כל מה שאנשים נידבו, וביקשתי מבית ספר מקומי רשימה של ילדים ממשפחות מצוקה. ככה התחלתי. כבר מההתחלה החלטנו לקרוא למפעל שלנו על שם אימי, נעמי. היא כבר לא הייתה בחיים, אבל אבי עדיין היה והוא זכה לראות את המפעל הגדול לזכרה".

מתרחבים// כך מדי יום שלישי היה עובר מבניין לבניין, ואף היה תולה מודעה שהכריזה כי נציגיו יעברו לאסוף את המצרכים. "בינתיים החברות מהכיתות של שתי הבנות שלי הצטרפו למשימה. בהמשך הבן שלי הצטרף גם הוא. הייתי קונה לחברים של הילדים שלי ופלים, קרמבו והפתעות שגרמו להם להצטרף לחסד הזה. זו הפכה להיות חוויה חברתית והפעילות הלכה והתרחבה. את המצרכים שאספנו הייתי מאחסן בתא המטען של האוטובוס ומחלק למחרת".

חסדי נעמי// היוזמה המקומית הפכה ברבות השנים למפעל חסד ענקי שעוזר לאלפי אנשים קשי יום, נזקקים, שורדי שואה וקשישים באמצעות ארבעים נקודות חלוקה מאילת ועד קריית שמונה וחמישה מרכזים לוגיסטיים. 25 אלף משפחות נתמכות על ידי העמותה באופן קבוע, בעזרת 20 אלף מתנדבים ומאות טונות של מזון המשונעים מדי חודש בחמש משאיות ענק.

שמח תשמח// לעמותה יש שישה אולמות שמחות, 'ארמונות חן', שמאפשרים לאלפי משפחות מעוטות יכולת בכל שנה לקיים אירועים צנועים אך מכובדים. "באולמות נשארות לנו מכל אירוע מאות לחמניות. אני נותן אותן לבת שלי והיא אוספת הכול בשקיות ניילון בלילה ובבוקר משפחות באות לאסוף. רק לחשוב מה עשיתי כילד למען לחמנייה אחת לפני הרבה שנים".

חורף חם// "במהלך השנים הבנו שאלפי משפחות לא יכולות להרשות לעצמן לקנות ציוד בסיסי כדי לעבור את החורף הקר, ולא יכולתי להשלים עם המחשבה הזאת". וכך מדי שנה מחלקת העמותה שמיכות, צעיפים, גרביים ואמצעי חימום חשמלי. כמו כן, לעמותה יש פינה חמה לשורדי השואה. "יש לנו אפילו קרן למימון תרופות וטיפולים רפואיים לקשישים ולניצולי שואה".

המתנדבים// אחד הנדבכים החשובים של הארגון הוא המתנדבים. "יש לנו 20 אלף מתנדבים שפועלים איתנו מדי חודש. בהם יש תל אביבים, מתיישבים מהשומרון, שוטרים מהמכללה בבית שמש, חיילים, ואברכים מבני ברק. לראות את כל הפסיפס הזה עוסק בנתינה ובחסד זה מרגש. זה תמיד מזכיר לי את העוצמות של העם שלנו".

ניצל בנס// לפני כמה חודשים חלה הידרדרות במצבו הרפואי והוא אושפז בטיפול נמרץ כשהוא מורדם ומונשם. באורח נס התאושש, אך החל בטיפולי דיאליזה קשים ואינטנסיביים שלוש פעמים בשבוע. רופאיו מבהירים כי אין מנוס מלבד השתלת כליה להצלת חייו, ובימים אלו הוא נאלץ לצאת בקריאה לציבור הרחב ולבקש עזרה. "החיים שלי עכשיו לא פשוטים. אני דואג לאלפי משפחות לארגזי מזון, אבל בקבוק סודה קטן אני לא יכול לשתות בגלל הכליות שלי".

דיאליזה// "בחודשים האחרונים היום שלי בעיקר סביב הדיאליזה, שלוש פעמים בשבוע. אז ברבע לשמונה בבוקר אני כבר מתייצב בבית החולים. בשעות הטיפול אני קורא תהילים או יושב עם בני משה לדון בעניינים דחופים של הארגון, וחוזר הביתה מותש. אני מתפלל שיימצא לי תורם כליה. מאוד קשה לעשות כמה פעמים בשבוע דיאליזה, ולא ברור כמה זמן הגוף שלי יוכל להמשיך כך".

ממשיך בחסד// גם בימים אלו הוא ממשיך בניצוח על מפעל החסד הגדול שהקים בעשר אצבעותיו, ואף יוזם פרויקטים חדשים. לאחרונה, בעקבות כמה מבני משפחתו שחלו בסרטן, נחשף לקושי העצום של ההכנות לשבת במשפחות שבהן אחד ההורים חולה, ופתח במיזם של חלוקת אוכל מוכן לשבת למשפחות הללו. "לצערי אין לי פריבילגיה לעצור. יש משפחות שמחכות לנו. לכן גם אחרי טיפול דיאליזה של חמש שעות בימי שישי אני יוצא לחלק אוכל מוכן למשפחות. הן מחכות לזה ואין לי לב להשאיר אותן בלי אוכל לשבת. זה פרויקט שלקחתי על עצמי ואני מתעקש לחלק בעצמי את האוכל. מפעל החסד הזה חייב להמשיך".

אם זה לא היה המסלול// "הייתי ממשיך להיות נהג אוטובוס. עבודה קשה, אבל אהבתי אותה כי יש ממשק עם בני אדם, לראות ולשמוע אותם".

במגרש הביתי

הבוקר שלי// מתעורר בחמש וחצי בבוקר ויוצא ברגל להתפלל בבית הכנסת. "בימים שאני לא עושה דיאליזה אני הולך לשיעור תורה לגימלאים. אחר הצהריים אני מסתובב במחסנים ובאולמות שלנו, מדבר עם הנהגים והעובדים, נותן להם מילות עידוד. הם השליחים שעושים את עבודת הקודש. בימי חמישי בערב אני הולך לאולם החתונות שלנו, קונה אוכל, מסדר בארגזים לקראת החלוקה של מחר, והולך לישון בחצות".

פלייליסט// מוזיקה מזרחית.

השבת שלי// "יום מנוחה ומשפחה, אני קורא תהילים ונח. והכי אוהב שאחר הצהריים מגיעים הנינים שלנו וישר קופצים על ארון הממתקים".

דמות מופת// "אנשי עשייה וחסד הם דמויות המופת שלי, פעילים חברתיים שעושים לטובת החברה. יש לי הערכה רבה לאנשי עזר מציון, הם עושים עבודת קודש".

מפחיד אותי// "החובות שלי".

משאלה// "אני מייחל לאחדות בעם ישראל, שנאהב ונכיל זה את זה. חייבים לעצור את שנאת החינם".

כשאהיה גדול// "רוצה בעיקר להיות בריא".

לתגובות: rivki@besheva.co.il

***