הייתי רוצה לומר לכם שבשבוע שעבר אשתי ואני חגגנו יום נישואין, אבל למעשה אני אפילו לא יכול להגיד שציינו את יום הנישואין כי, פרט פיקנטי, שכחתי לחלוטין מקיומו.
נזכרתי ביום הנישואין שלי כשיומיים אחריו אמא שלי התקשרה לשאול אם הכנתי לאשתי הפתעה ליום הנישואין שחלף. "אההה, סוג של הפתעה", עניתי לה, ומיד הלכתי לבדוק עד כמה המצב חמור. ניסיתי לגשש עם אשתי עד כמה היא כועסת עליי ומה מידת האכזבה. כמובן שדבר שכזה יש לעשות בעורמה ולא לגעת ישירות בנקודה.
"מה שלומך אשתי?" פתחתי בשיחה שגרתית.
"בסדר גמור, מה איתך?" היא ענתה בחביבות, אבל אני לא מטומטם. התגובה הזאת היא קרוב לוודאי הפאסיב אגרסיב המפורסם ששמעתי עליו כל כך הרבה.
"אני גם בסדר גמור", היתממתי, "איך היה לך בעבודה היום?"
"ממתי אתה שואל אותי איך היה לי בעבודה?"
"ממתי שאני אוהב אותך", התחנפתי.
"אתה אוהב אותי מהיום?" היא תהתה.
הנה, כל הארס מתחיל לצאת. החלטתי לצאת להסתערות אחרונה.
"כבר אי אפשר לשאול את אשתי איך היה לה בעבודה??? ממתי נהיינו כל כך ציניים?" התגוננתי.
"אתה יכול לשאול חופשי".
"מצוין".
"אבל היום זה היום שאני לא עובדת".
פה נשברתי.
"טוב, תגידי שאת כועסת עליי וזהו. אני לא יכול עם העינויים האלה", התפרצתי, "תני לי בראש ונגמור עם זה, המתח הורג אותי".
"על מה אתה מדבר?" אשתי נראתה מבולבלת על אמת, ופה נפל לי האסימון ביג טיים: גם הגברת שכחה.
איזו טעות מפוארת בניווט. במקום להתרפס על כך שאני שכחתי, יש לי הזדמנות בלתי חוזרת להיות בצד הנעלב.
"שום דבר, סתם צחקתי. זה חוש ההומור המוזר שלי", העברתי נושא והתפניתי לתכנן את פסטיבל האשמה שאני הולך לחולל לאשתי.
שנים של ניסיון בתור הצד המעליב הכשירו אותי באופן מושלם כדי לדעת איך לתפקד כצד הנעלב. בשלב ראשון יש לשדר לאשתי שמשהו לא כשורה בצורה מעורפלת ככל האפשר. האמצעי היעיל ביותר לטכניקה הזאת הוא דיבור לקוני ויבש שמשדר ריחוק.
"מה אתה אומר לגבי שבת, נישאר בבית?" היא שאלה אותי שעה אחרי השיחה הקודמת.
"לא יודע", עניתי ביובש והמשכתי להעמיד פנים שאני עובד.
"אני חושבת שמבחינת הילדים כדאי להישאר, תחילת שנה וזה, עדיף שייכנסו לשגרה".
"בסדר", עניתי הכי קר שאני יכול.
"אם אנחנו נשארים, אז נראה לי שנזמין את מיכאלוב לסעודה שלישית".
"טוב", הלכתי על תשובה של מינימום הברות.
"מעולה, תודה שאתה זורם כל כך, אין עליך", אשתי חייכה והלכה לעשות טלפון למיכאלוב. לכל הרוחות. נדמה שהטקטיקה החדשה רק מחזקת את הזוגיות שלי. נראה היה שמה שאני פירשתי כקור מרוחק אשתי פירשה כבן זוג זורם.
אבל לא אמרתי נואש, התקדמתי לשלב הבא: ניסיונות לרמוז לצד השני מה הוא עשה לא בסדר.
"תגידי מאמי", שאלתי אותה, "מתי אמרנו יוצא יום ההולדת של אחותך הגדולה?"
"14 בספטמבר".
"הבנתי. ואחיך?"
"21 בינואר".
"אוקיי, וגירוש ספרד?"
"1492. למה אתה שואל?"
"סתם, רציתי לבדוק שאת זוכרת תאריכים. את יודעת כמה זה חשוב לי".
את המילים האחרונות הדגשתי תוך שאני מביט לה עמוק בעיניים.
"כן... תאריכים זה ממש חשוב", היא חזרה אחריי אבל במבט דואג, פחות מתוך חשש שהיא העליבה אותי ויותר מתוך חשש שמא חטפתי זעזוע מוח.
לא התייאשתי.
יום למחרת אשתי חזרה הביתה מהעבודה וראתה אותי קורא על הספה את הספר 'סוד הזיכרון המצוין'.
"מה אתה קורא?" היא שאלה.
"זה ספר שעוזר לך לשפר את הזיכרון. את יודעת, לפעמים אנחנו שוכחים דברים כמו תאריכים וזה עלול לגרום לבעיות כמו פגיעה באנשים הקרובים לנו ביותר".
"יפה, כל הכבוד".
"אם את רוצה אני אתן לך לקרוא אותו. אולי גם לך יש מה לשפר", הצעתי שוב לאט תוך שמירה על קשר עין רציף.
"אני אשמח, אבל כמו שאני מכירה את עצמי אני אשכח לקרוא אותו".
אשתי מצאה לה זמן להתגלות כקומיקאית. אני לצערי הופתעתי וצחקתי בקול, אז עכשיו היא חשבה שאנחנו ממש בסדר.
אבל עדיין נשאר לי קלף אחד בשרוול.
שעתיים לאחר מכן אשתי יצאה לסלון וגילתה אותי יושב על הספה מעיין באלבום החתונה שלנו עם חבילת טישו לצידי.
"תראי איזה חתיך דוד שלי ברוך", אמרתי לה, "זה גבר שבגברים. הוא ממש היה נראה טוב בחתונה שלנו".
"כן... הוא אחלה", הסכימה אשתי.
"ותראי איזו חולצה קצרה הוא לובש. כנראה תואמת את מזג האוויר הקיצי של תקופת נישואינו".
"כן, דוד ברוך תמיד היה טוב בלזהות מתי ללבוש קצר", אשתי ניסתה להתאקלם לזן החדש של הסמול טוק שפקד את ביתנו.
הבנתי שבטוב זה לא ילך והחלטתי שבמקום ניואנסים דקים נצטרך ללכת על פיצוץ דרמטי שלא היה מבייש את היפים והאמיצים (לא שראיתי).
"למה אני כל כך עצוב, את שואלת???" יריתי.
"אההה, אולי זה יום השנה לגירוש ספרד?" היא העלתה השערה, "אתה לא מפסיק להזכיר את זה לאחרונה".
"שכחת את יום הנישואין שלנו!" קינחתי את האף כי ככה ראיתי שעושים, "את לא מתביישת???" הוספתי גם התייפחות חרישית בשביל האפקט.
"אויש, זה היה כבר?" היא שאלה בתמימות, "סליחה, שכחתי".
"זהו? סליחה שכחתי? י"ד באלול זה לא סתם עוד יום. זה יום ההולדת שלנו כזוג. חשבתי שזה משהו שחשוב לך. כנראה שטעיתי..."
לסיים באכזבה זה חשוב.
אשתי כנראה הבינה סוף סוף את עוצמת הפגיעה.
"סליחה יאיר, הזוגיות שלנו מאוד חשובה לי. לא התכוונתי לפגוע בך. להבא אשתדל יותר".
"זה כל מה שאני מבקש", עניתי בשקט וקינחתי שוב את האף כי למה לא.
"רק טיפ קטן להבא", היא זרקה פתאום בחיוך, "יום הנישואין שלנו בט"ז".
אייייי. כל כך קרוב.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***