פתאום קם העם

הסכמי אוסלו שנחתמו בקול תרועה רמה על מדשאות הבית הלבן סימנו את תחילתו של אחד מהמשברים הגדולים של מדינת ישראל, שתוצאותיו ניכרות עד ימינו. היה זה זמן קצר לאחר עליית השמאל לשלטון, וזה הכיר לראשונה באש"ף, ולמעשה אימץ את התקדים המסוכן של מנחם בגין – מסירת שטחי ארץ ישראל לאויב.

ציבור אוהבי ארץ ישראל התקשה לעמוד מנגד, כאשר לנגד עיניו מדינת ישראל מידרדרת במהירות שיא אל תהליך הרה אסון. מחאות עממיות יותר ופחות החלו לצוץ בכל פינה. במשך הזמן חלק מהפעולות התמסדו והפכו לכוח מחאה מרשים ועוצמתי, חלקן נותרו עם האופי העממי יותר. היו גם כאלה שהעשירו את המחאה מבחינה מוזיקלית, או היוו פלטפורמה תקשורתית שליוותה את המאבק.

ביקשנו לחזור אל מטות הפעולה ואל הפעילים שהובילו את המחאה – שלא פעם עזבו את שגרת יומם והשקיעו את זמנם, מרצם וכספם למען שלום העם והארץ. מטבע הדברים, לא נוכל להזכיר את כולם, אך השתדלנו לתת הצצה מגוונת ומייצגת לימים הגורליים ההם.

המטה המשותף: שרשרת של הפגנות ענק

כבר בימים הראשונים לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, השטח החל לבעבע. ביום אישור ההסכם בכנסת, כ-15 אלף איש הגיעו להפגין מול משרדי הממשלה וזכו לזרנוקי מים מהמשטרה. זו הייתה יריית הפתיחה לשרשרת הפגנות שהגיעו בעקבותיה.

את ההפגנות הגדולות באותם ימים, בכיכר מלכי ישראל ובכיכר ציון, הרימו מטה מאמ"ץ (מטה מאוחד במחנה הציוני), שהורכב מפעילים ותיקים של גוש אמונים – הרב יהודה חזני ז"ל, יעקב נוביק ויענקלה שטרנברג, שהפכו פעמים רבות למטה הביצוע של מועצת יש"ע. "את כל ההפגנות הגדולות אנחנו ארגנו, בסיוע לוגיסטי וכספי מסיבי של מועצת יש"ע והמועצות", נזכר יענקלה שטרנברג, מראשי מטה מאמ"ץ. "במקביל, תוך התרחשות סדרת הפיגועים עד עליית נתניהו לשלטון, עשינו הרבה הפגנות מקומיות אחרי כמעט כל פיגוע שהיה לצערנו, בעיקר ליד בית ראש הממשלה בכיכר בלפור".

אחת ההפגנות הגדולות שנצרבה בתודעה אורגנה על ידי מועצת יש"ע, מטה מאמ"ץ וחסידות חב"ד. כרבע מיליון איש הגיעו להפגין בקריית הממשלה בירושלים, בהפגנה חסרת תקדים שנמשכה שעות ארוכות, עד שפוזרה באלימות קשה על ידי המשטרה. הפגנה זו הפכה את המאבק מנחלתם של תושבי יש"ע בלבד לעממי ורחב הרבה יותר. כך התקיימו לאורך חודשים ארוכים שרשרת של הפגנות ומחאות, שאותן יזמה מועצת יש"ע באמצעות המטה המשותף שאיחד גופי ימין נוספים. שלושה ימי הפגנות בגן הוורדים, עצרות תפילה וזעקה בכותל המערבי, הפגנות מול בתי השרים בכל רחבי הארץ, עיר אוהלים מול קריית הממשלה, משמרת מחאה מול בית ראש הממשלה ועוד.

ראיתם איזשהו אימפקט לפעילות? בסופו של דבר, הסכמי אוסלו המשיכו לדהור קדימה.

"תמיד אומרים שהפעולות הללו לא עוזרות, אבל זה לא נכון", מוחה שטרנברג. "בוגי יעלון היה ראש אגף מודיעין בצה"ל בתקופה שלפני רצח רבין והוא קצת התפכח. בספר שלו הוא מתאר שקיים שיחות עם רבין, ובפגישה האחרונה רבין אמר לו: עוד כמה חודשים אני עוצר את ההסכם, ולא תהיה נסיגה ביהודה ושומרון חוץ מיריחו. את ההפגנה שבה נרצח השמאל ארגן כי ידעו שרבין הולך לעצור את זה, ורצו לחזק אותו להמשיך. למעשה, הסכמי אוסלו כמעט לא קיימים היום. בעבר, כשצה"ל רצה להיכנס לג'נין ולשכם היה צריך את אישור הרמטכ"ל, היום זה באישור מח"ט".

מטות ערים: מחאה מקריית שמונה ועד אילת

במקביל להפגנות הגדולות התרחבה המחאה הציבורית העממית. ארגוני מאבק אזרחיים קמו בזה אחר זה: שנית גמלא לא תיפול, נשים בירוק, פיקוח נפש ואחרים. תופעה בולטת הייתה הקמת מטות מקומיים בערים ובשכונות בתוך תחומי הקו הירוק. לא פעם אנשים אלו היו חסרי ניסיון קודם בארגון הפגנות, הכנת שלטים, עמידה בצמתים, משמרות מחאה ואפילו אוהלי מחאה – כמו האוהל המפורסם בצומת כפר יהושע – אך האכפתיות זרמה בעורקיהם. מדי יום שישי התקיימו משמרות מחאה בצמתים מרכזיים בכל רחבי הארץ, מצומת הכניסה לקריית שמונה בצפון ועד לצומת המשביר באילת בדרום.

פעילות זו הסתייעה במקרים רבים בחומרי הסברה, מדבקות ושלטים שסופקו על ידי מועצת יש"ע והמטה המשותף. עם הזמן, כדי לסנכרן בין הערים השונות, הוקם 'מטות ערים'. "לא היה למטות ערים שום רקע משותף, ולא רקע מקצועי. אנשים הגיחו משום מקום בגלל הרצון שלהם לסכל את הנסיגה מארץ ישראל", משחזרת סוזי דים, דוברת מטות ערים. "הרעיון שלנו היה שלא יכתבו יותר בעיתונים ש'הציבור בישראל' חושב ככה ו'המתנחלים' חושבים אחרת. רצינו שיהיה ברור שהימין כולו, ולא רק המתנחלים, חושב ככה, ומי שחושב אחרת זה רק השמאל. בזה אני חושבת שהצלחנו".

"קודם הפעילים צצו, רק אחר כך היה סנכרון מסוים", היא נזכרת. "אז לא היו קבוצות ווטסאפ ופייסבוק ואפילו לא מייל. אנשים מהערים השונות פנו למועצת יש"ע, וניסן סלומינסקי עשה רשימה מי פנה. למשל, בנתניה הייתה אחת בשם מרים פיירברג. כיום היא ראש העיר. זה לא שאנשים הופעלו, אלא הם פנו ודרשו לדעת מה הם אמורים לעשות. היתרון הגדול של הפעילים המקומיים הוא שהם מכירים את האופי המיוחד של תושבי העיר ויודעים להתאים אליה את הפעילות. האנשים האלה היו כתובת לכל מה שקרה בעיר שלהם. פעמים רבות האנשים האלה היו בכירים, מוכרים ובעלי השפעה במקומותיהם".

המטות פעלו בכ־30 ערים בכל רחבי הארץ, ועיקר פעילותם התבטאה בהפגנות. "היו גם נסיעות לחברון ולקבר יוסף, ומדבקות ותליית שלטי 'העם עם הגולן' בבתים, שמי שעסק בזה היה בן 82. היו כאלה שידעו להרים הפגנה אחרי פיגוע. אנחנו הרמנו הפגנה שבועית קבועה בצומת מכון ויצמן. כמו שעון, כל שבוע, בלי יוצא מן הכלל, במשך ארבע שנים.

"היו גם ערבים חגיגיים לטובת חברון, כי חששו שרבין יפנה את חברון. פעם אחת הגיע הערב והחל לרדת גשם זלעפות, ממש סופת רעמים. לא הייתה ברירה ויצאתי לאולם, ברגל כמובן. היה לי ברור שרק קומץ אנשים יגיע. הגעתי לאולם, הוא היה מפוצץ. לא היה מקום לזוז. ככל שראיתי, כולם היו דתיים. למחרת, בעבודה, פגשתי נהג שאמר שהשתתף אמש בערב למען חברון. 'אתה בטוח?' שאלתי אותו, כי הוא לא חבש כיפה. 'כן, אמרו לנו שאנחנו הולכים לשבת באותו חדר עם היהודים הקדושים מחברון', הסביר הנהג, 'לכן שמתי כיפה'".

אחד המאפיינים של פעילי המטות היה הנטייה האידאולוגית לעזוב את הערים ולעבור ליישובים, תהליך שנמשך עד היום. "הייתה לי שותפה קבועה, אבל היא עברה ליישוב יקיר בשומרון. היו גם שבתות ארץ ישראל, אבל מי שארגן את זה עבר לקדומים. היה דוכן בעיר, אבל מי שבנה את הדוכן עבר ליישוב קטן ליד שילה. בקיצור הייתה לנו הרבה נשירה – נשירה טובה, כלומר מזרחה". בנוסף לכך, עד היום אחראית דים על דוח מטות ערים, שעוקב אחרי פעילותם של הח"כים מהסיעות השונות למען ארץ ישראל. "לפני שהתחלנו עם זה, הייתה נורמה שרוב ח"כי הימין עשו מעט מאוד בתחום. כיום זה השתנה, כי מדובר בדוח השוואתי".

חב"ד: להעיר את העם

תנועת חב"ד, אחד הגופים שבימים כתיקונם אינו מזוהה פוליטית כלל ועיקר, התגייסה אף היא למאבק על שלמות הארץ. חב"ד הצטרפה למטה המשותף ואף הרימה הפגנות גדולות עם הסלוגן "ארץ ישראל בסכנה – אסור לוותר". "כאשר נודע על המהלכים של אוסלו, התקשורת שטפה את המוחות בצורה מטורפת. נוצר מצב שגם מי שהתנגד, זה נשמע מאוד רפה. העם היה ממש רדום, הוא לא קלט את מה שהולך להתרחש פה", מתאר הרב מנחם ברוד, דובר חב"ד באותם ימים. "הכול תואר בצבעים ורודים, פשוט יהיה פה חזון אחרית הימים. אנשים ממש הרגישו ימות משיח. החלטנו שבשעה כזאת אי אפשר לעמוד מנגד".

"המערכת המובנית של חב"ד לא נועדה לפעילויות מהסוג הזה, יש לה משימות בתחום של הפצת היהדות, קירוב יהודים וכדומה", הוא מזכיר. "לכן הגענו להכרה שצריך להקים גוף נפרד שיטפל במשימה: פשוט להעיר את העם, שהעם יבין לקראת מה הולכים פה". בראש המטה החב"די שהוקם ונקרא 'המטה לשלום העם והארץ' עמד הרב יוסף יצחק אהרונוב, שבהמשך אף התחבר עם המטה המשותף.

קמפיין "ארץ ישראל בסכנה – אסור לוותר" יצא לדרך בסתיו תשנ"ד. "רצינו לבטא שני דברים. דבר ראשון, את העובדה שמדובר כאן על ארץ ישראל, כי לא נותנים להם אדמות בזימבבואה, זה ארץ ישראל. דבר שני, רצינו לשדר את המסר של סכנה. אז שילבנו את זה ביחד: ארץ ישראל בסכנה. כלומר, יש פה גם את ההיבט של ארץ ישראל, וגם את ההיבט של הסכנה - שהמהלך הזה מסכן את הביטחון, את שלומם של האנשים שחיים בארץ. היו לנו שלטי חוצות, עשרות אלפי שלטי מרפסות ומאות אלפי סטיקרים. הוצאנו פלייר מושקע מבחינה הסברתית, שהסביר לאן הדברים הולכים, שגם הוא הופץ במאות אלפי עותקים".

בהמשך הגיעו בחב"ד למסקנה שחייבים להעמיד משקל נגד לתקשורת. כך החל לצאת לאור עיתון שנקרא 'כל הארץ'. "העיתון עסק בהבאת אינפורמציה שבתקשורת הכללית לא הופיעה, או הובלעה. העיתון יצא לאור במשך כמה חודשים. מי שעזר לנו בעריכה היה נדב העצני, כתב מעריב. היו לנו עיתונאים שעבדו בתקשורת הכללית וכתבו בעבורנו. הם אמרו שבכלי התקשורת שלהם הם נאלצים ליישר קו עם הקו המערכתי של העיתון, אבל אצלנו הם יכולים לכתוב את מה שהם חושבים באמת. היו לזה הדים עצומים. זה נתן לאנשים פתאום לנשום אוויר. פתאום היה מישהו שמבטא את מה שהם חשים, מה שהתקשורת מנסה להחניק.

"במקביל היו כמה הפגנות שנטלנו בהן חלק: בכיכר מלכי ישראל, בירושלים, מול לשכת ראש הממשלה - כל הרחוב היה מפוצץ מקצה לקצה. הגיעו אוטובוסים מכל הארץ, ולאט לאט התחילה ההתעוררות. העם פתאום התחיל להבין שהולכים למהלך מסוכן ומטורף. אומנם הממשלה החליטה שהיא מצפצפת ומתעלמת והתקשורת הייתה איתה. רבין אפילו התבטא בזלזול 'שיסתובבו כמו פרופלורים'. אבל לאט לאט בציבור נוצרה התנגדות גוברת והולכת".

"ברור שמול מה שהשמאל מדגים לנו עכשיו, אנחנו היינו פרווה שבפרווה", מודה הרב ברוד. "היו אז דיבורים האם צריך ממש לשבור את הכלים, כמו סרבנות וכדומה - אבל המיינסטרים של הארגונים סבר שלא. יכול להיות שאם היו הולכים בכיוון הזה, זה היה משפיע יותר. הנה אנחנו רואים שהשמאל מלמד אותנו שזה לגיטימי. אבל ברור שאם אנחנו היינו עושים את זה, היו צורחים עלינו מכל מיקרופון ומכל מסך, שזה לא יעלה על הדעת ושזה הכי חמור שיש בעולם. בסופו של דבר, אני חושב שפעלנו נכון. העבודה הזאת השיגה את המטרה שלה, לעורר את העם. הרי לא חשבנו שאנחנו צריכים לשנות את הייעוד שלנו, יש את הגופים שעוסקים בנושא הזה. אבל נוצר פה מצב של מת מצווה, שהעם רדום ואף אחד לא מעיר אותו. לכן הרגשנו חובה להתגייס ולפעול".

'זו ארצנו': סוף עידן ההפגנות המנומסות

אחד מארגוני המחאה שהצטרף בשלב מאוחר יחסית היה 'זו ארצנו', ששינה לראשונה את כללי המשחק. "הייתי עד אז אדם פרטי לחלוטין, לא השתייכתי לשום מפלגה או לשום קבוצה מאורגנת", נזכר משה פייגלין, שהיה מראשי הארגון יחד עם שמואל סאקט והרב בני אלון ז"ל. "השתתפתי בהפגנות שארגנה מועצת יש"ע כשנודע דבר ההסכמים הללו. הלכתי להפגנות עם משפחתי, כמו שהיה מקובל וכמו שרבים הלכו. בשלב מסוים כבר היה ברור שאין להפגנות הללו שום משמעות".

מה גרם לך להגיע למסקנה הזאת?

"התסכול הגדול היה מהאופן שבו ההפגנות הללו הצטיירו בתקשורת - או שלא סוקרו או שסוקרו בצורה שלילית. לא היה שום ביטוי לרחשי הלב של רוב הציבור, שהיה בהלם, לפחות בשלב הראשון כשנודע על ההסכם עם אש"ף. עד אז, אש"ף היה מוקצה מחמת מיאוס על ידי כל הימין והשמאל הציוני כאחד, למעט שמאל קיצוני ביותר. אבל מרגע שהעסק הזה החל להתגלגל, כל התקשורת נעמדה לצידו של הנרטיב החדש. המפגינים נגד ההסכמים הללו נצבעו מיד בצבעים שליליים מאוד. לכן להפגנות הללו לא הייתה משמעות, כי מי שהלך לאותן הפגנות לא קרא על כך שום דיווח. ואם כן דווח, זה היה בצורה שלילית".

לקראת חורף 1994 הגה פייגלין את תוכנית 'מבצע מכפיל' שבו כל יישוב יקים מאחז חדש בסביבתו. בערים הגדולות יצאו בו זמנית מפגינים וחסמו כבישים. "הרעיון היה שברגע שייצאו המאחזים הללו, היישוב שלידם ייתן את הגב הלוגיסטי, וגם אם הם יפורקו – יעלו בחזרה. בשלב ההוא של תחילת הדיבורים על ההסכמים שעוד לא נחתמו חשבנו שהדבר יביא לפרישתו של אש"ף מהשיחות ויגרום לקריסתן. מנגד, חסימות הכבישים בכל הארץ, לא רק ביהודה ושומרון, יראו שיש ציבור רחב שתומך בכך. התקשורת לא תוכל להתעלם מזה, ובצורה הזאת תכננו לנסות ולעצור את ההסכמים".

הרציונל היה לשבור את הרצף של הפגנות מנומסות. "דיברנו על כך שאנחנו לא רוצים להיות אלימים, חס וחלילה, אבל אנחנו מוכנים להיעצר. את כל תורת אי הציות האזרחית פיתחנו אז. זו הייתה אחת ההתחלות המשמעותיות של כל תנועת המאחזים והגבעות שאנחנו מכירים עד היום. הצלחנו להגיע להתארגנות מרשימה בעשרות יישובים. אבל אז יצא קול קורא של מועצת יש"ע, שקרא לתושבים לא לצאת למערכה. בסופו של דבר יצאו פחות מעשרה מאחזים, חלקם קיימים עד היום. אני מאמין שזאת הייתה הפריצה התודעתית הראשונה מחוץ לגבולות ההתיישבות הוותיקה".

הפעילות המהדהדת של 'זו ארצנו' שנחרתה בזיכרון של רבים וטובים התקיימה רק שנה לאחר מכן. "ב־8 באוגוסט 95' ביצענו את חסימות הכבישים הגדולות, שבעצם שיתקו את כל המדינה. יותר ממאה צמתים מרכזיים נחסמו. הדבר הזה יצר אימפקט בלתי רגיל. כל התקשורת נאלצה לדווח על כך. פתאום היה ברור שאלה לא שני אחוזים של מתנגדי שלום, אלא ציבור רחב מאוד שיצא לרחובות. זה נתן תנופה להתנגדות לאוסלו, וזקף את גוום של האנשים שחשו מושפלים. בחסימות הראשונות המשטרה הייתה מופתעת. עצרו במקום אלפי אנשים שרצו להיעצר. אנחנו הורינו לאנשים להיעצר, והדפסנו חולצות שבהן היה כתוב: אני מוכן להיעצר למען מולדתי. כבר למחרת הועמדתי למשפט, ונגזרה עליי חצי שנת מאסר על תנאי ועשרת אלפים שקל קנס. יחד עם שמואל סאקט והרב בני אלון ז"ל הואשמנו בהמרדה".

אחר כך היו עוד ארבע או חמש הפגנות כאלה ואחרות, אבל המשטרה כבר הייתה מאוד מאוד אלימה. "אי אפשר היה לייצר שום פעילות רחבת היקף", מסביר פייגלין, "אם היו נוהגים כלפי ההפגנות שאנחנו רואים היום בקפלן כפי שהם נהגו נגדנו, אז לא היה היום שום דבר. המשכנו עם גרעין קטן והולך, כי אנשים פחדו לקבל מכות רצח. מה שעצר את זה סופית היה רצח רבין. ברגע שרבין נרצח ההתנגדות לאוסלו קיבלה מכת מוות. אי אפשר היה לארגן יותר שום התנגדות וההסכמים יושמו, בלי כל התנגדות, על ידי ממשלת פרס".

חוג הפרופסורים לחוסן מדיני: יוצאים ממגדל השן

חלק מפעילות המחאה התקיימה בקרב בכירים בעולם האקדמיה. עוד לפני הסכמי אוסלו הוקם 'חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי'. חברי החוג הם דוקטורים, פרופסורים, חוקרים ומדענים הפעילים במוסדות אקדמיים רבים בכל התחומים. עם היוודע עובדת חתימת הסכמי אוסלו יצאו חברי החוג לפעולה. "בשנת האישור של הסכמי אוסלו הייתי מדען במכון ויצמן. לפני כן לא הייתה לי שום מעורבות פוליטית, אך כשפרטי ההסכם נודעו לי - לא יכולתי להישאר אדיש במגדל השן", נזכר פרופ' ישראל חנוקוגלו, יושב ראש חוג הפרופסורים בין השנים 1996-1995. "חיפשתי גוף שבמסגרתו אני יכול לפעול נגד ההסכם. שמעתי דרך חבר שיש גוף שנקרא חוג הפרופסורים, שבדיוק קיים אסיפת חירום. מיד ישבתי וכתבתי מאמר נגד האסון שמחכה לנו עם הסכם אוסלו. למחרת האספה פרסמתי בג'רוזלם פוסט את המאמר, שחזה אחת לאחת את התוצאות של הסכם אוסלו".

הרעיון מאחורי הקמת החוג הפרופסורים היה לתת קונטרה לפרופסורים מהשמאל, שהציגו את הדעות שלהם כדעות הנכונות או כבעלות ערך גבוה יותר על פני הדעות של כלל העם. "גם כשהייתי יושב ראש החוג, תמיד כשהייתי מופיע בפני ציבור, הייתי אומר שהדעות והעקרונות שלי כפרופסור לא שווים יותר מהדעות של הציבור הרחב", הוא מסביר. "הפעילות שלנו התבטאה בזה שאנחנו מגינים על הערכים שלנו בקיום הרצאות, בכתיבת מאמרים, בהפגנות ובעבודה יחד עם ארגונים נוספים באמצעות המטה המשותף".

"עבדנו עם מימון כספי מאוד דל", נזכר פרופ' חנוקוגלו. "השגתי תרומה של מאה אלף דולר מאיזה פרופסור אמריקאי, ועוד סכומים קטנים במהלך השנים. זאת לעומת הפעילות של גופי השמאל שממומנת במאות מיליונים". למרות התקציב הדל והתקדמות הסכמי אוסלו, הוא עדיין חש ברכה בעמלו. "זה הגביר את המודעות, את המעורבות ואת התחושה של הסכנה. איפה היינו לפני שלושים שנה בהתיישבות ביהודה ושומרון, ואיפה אנחנו נמצאים היום? היום אנחנו בכיוון הנכון, כשמדברים על מיליון תושבים בשומרון".

פרופ' חנוקוגלו עצמו, כמו רבים מחבריו בחוג הפרופסורים, עברו תהליך אישי בעקבות המחאה נגד הסכמי אוסלו. "ראיתי באותה תקופה שמי שמוביל את ההפגנות הוא ציבור חובשי הכיפות. כיהודי מסורתי ממוצא טורקי לא הייתה לי כיפה, אבל אמרתי לעצמי: אני צריך להצטרף לציבור הזה. בהתאם לעיקרון הזה העברתי את הבית שלי מראשון לציון לרחלים. אמרתי: הילדים שלי צריכים לגדול בלב ארץ ישראל. חלק מחבריי מאותן שנים עברו תהליך דומה".

האפליה נגד ימנים באקדמיה, מספר חנוקוגלו, חיה ובעטה כבר אז, לפני שלושים שנה. למרות שהיה מדען מצטיין לאחר שמכון ויצמן העניק לו את פרס לובל למדען הצעיר המצטיין מכל הפקולטות בשנת 1991, שנתיים לאחר מכן, אחרי שהיה פעיל בחוג ונעצר על מעבר במדרכה בזמן הפגנה, הודיעו לו על סיום העסקתו במכון. "זה היה סיפור מוזר ביותר", הוא נזכר. "הייתי בירושלים, ליוויתי את אחד התורמים שלנו, פרופסור ארני בלוך. עברתי דרך כיכר פריז, ואז באו כמה ג'יפים של משטרה - ופשוט עצרו את כל האנשים שהיו בהפגנה. דחפו אותנו לתוך הג'יפ. מצאו את כל הסיבות למעצר לילה. מכיוון שבאותה תקופה הייתי יושב ראש החוג, זה גם הופיע בעיתונים. אבל למעשה, פשוט עליתי על המדרכה ועברתי במקום. בעקבות המעצר החליטו במכון ויצמן שלא להאריך את המינוי שלי, למרות כל הפרסים שהעניקו לי לפני כן. אבל ניצלתי את זה לטובה והלכתי להקים את מחלקת הביולוגיה באוניברסיטת אריאל, שהייתה ההתחלה של הפקולטה למדעי הטבע".

ערוץ 7: השדרן החריף ביותר

התקשורת, שבדומה להיום רובה ככולה הורכבה מאנשי שמאל, חיבקה בחום את הסכמי אוסלו ומנעה כל דיון בנושא או אזכור משמעותי של המחאות שכנגד. תחנת רדיו אחת שהוקמה כמה שנים קודם לכן הביאה משב רוח מרענן לאנשי הימין מעל גלי האתר, שהיה נחוץ שבעתיים בימי אוסלו. "המדיניות שלנו הייתה להביא את קולו של הימין", מתארת הרבנית שולמית מלמד, מנהלת ערוץ 7. "לא היה את זה בשום מקום. לא היו ערוצים נוספים, לא היה עיתון בשבע, לא היה האתר של ערוץ 7. ממש היינו היחידים שדבררנו את הימין".

"כחלק מההירתמות של ערוץ 7 נגד ההסכמים, הבאנו הרבה מומחים שדיברו נגד ההסכם והסבירו את הסכנות, קיימנו שידורים חיים של הפגנות", היא משחזרת. "בתקופה הזאת הייתה לנו ניידת, והיינו נוסעים למקומות חשובים שנמצאים על סדר היום כדי לחזק ולשדר משם. היינו גם מפרסמים על קיום ההפגנות".

אחד השדרנים הבולטים בערוץ 7 באותם ימים שנלחם בעוז נגד הסכמי אוסלו היה אדיר זיק ז"ל, בתוכנית המיתולוגית 'זיקוקין של אדיר' בכל יום שישי. "אין ספק שאדיר היה הלוחם הכי גדול", מעידה הרבנית מלמד. "מאוד כעסו עליו כשהוא קרא את הערך של 'בגידה' - מסירת שטחים לאויב. מזה הגיע העניין שאמרו שאנחנו קראנו לאנשים האלה, לרבין ולכולם, בוגדים. הוא פשוט פתח את המילון והקריא מה זו בגידה. אבל הוא בוודאי היה הכי חריף".

המלחמה של ערוץ 7 נגד הסכם אוסלו הייתה רק אחת הסיבות להתנכלות המתמדת של השלטונות לתחנה, על אף ששידרה מאונייה בלב ים. "התנכלו לנו עוד לפני שהתחיל אוסלו. הם לא רצו בכלל שישמעו את הדעות של הימין. כשזה אחר כך נכנס ממש לתחום הפוליטי, הייתה להם התנגדות עוד יותר גדולה. אחרי רצח רבין הם פשוט רדפו אותנו. דווקא לפני הרצח התחנה התקדמה, היו הרבה מפרסמים, כל היום התקשרו אלינו. ביום ראשון בבוקר שאחרי רצח רבין – אפילו טלפון אחד לא היה! כולם פחדו פתאום להזדהות איתנו".

"היינו קול קטן ובודד ביחס לכל הקולות האחרים", היא מציינת. "לצערי אנשים לא רצו לשמוע. היו ממש שיכורים, חשבו באמת שזה יפתור את כל הבעיות, ועכשיו יתחיל עידן הרבה יותר טוב. אנחנו נחזיר להם את השטחים האלה, והם ישלטו בהם. הביאו לפה את יאסר ערפאת והיו בטוחים: הנה הוא יבוא ויעשה סדר. זה היה טמטום גמור, עיוורון. אי אפשר להבין אפילו את החשיבה הזאת, אבל זה הקיף וכבש את רוב העם. עשינו את המקסימום האפשרי, אבל פשוט היינו קטנים. דיברנו מן הים, בכלל לא הגענו לכל המקומות בארץ".

לא היה קשה להיות קול יחיד כל הזמן?

"כן, אבל זאת הייתה העבודה שלנו. כל הזמן היינו צריכים להילחם. תראה, הרב משה צבי נריה היה מדבר הרבה בערוץ 7. כל פעם שהיה קורה משהו - הייתי מבקשת ממנו לדבר על זה. ביום שמסרו את רמאללה, התקשרתי אליו שידבר. הוא אמר: אין לי מה לומר. אנשים משלנו שעברו את כל התקופה, ממלחמת השחרור עד מלחמת ששת הימים, היו כל כך מיואשים, הם פשוט הרגישו דרדור איום ונורא. כאילו כל הזמן התקדמנו והייתה עלייה, ופתאום שבר נוראי. אי אפשר היה להבין את זה. פעם ראשונה שהוא אמר לי ככה, ועוד עם קול כזה: אין לי מה לומר".

"לשנות דברים לא יכולנו, אבל זה שהיה מקום שאנשים יכלו לשמוע את הדעות שלהם, ומישהו שמבטא את זה בצורה צלולה וברורה. זה מאוד חיזק את הציבור שלנו", קובעת הרבנית מלמד. "לא יכולנו למנוע שערפאת יגיע לפה. לא יכולנו למנוע את אוסלו עצמו. גם אחר כך לא יכולנו למנוע את גוש קטיף. אבל כן, העובדה שהיה לאנשים מקום שהם יכולים לשמוע את הקול שלהם, להתחזק על ידי זה, בהחלט נתנה כוח וסייעה למאבק".

ד"ר שלום פליסר: לשיר את המחאה

ד"ר שלום פליסר הוא אומנם רופא שיניים במקצועו, אבל בימי אוסלו גייס את כישוריו האומנותיים לטובת המאבק. כך למשל הדפיס שלטי מחאה מקוריים במיוחד, שמשכו את העין. "היה שלט שכתבתי בו מילה אחת: שמאל. את הא', מבחינה פיגורטיבית, הפכתי לצלב קרס. מאז, בכל חול־המועד־יארצייט של רבין מקרינים את זה כל הזמן השכם והערב בטלוויזיה, להראות שהייתה הסתה".

גולת הכותרת בפעילות של ד"ר פליסר היא כתיבה והלחנה של שלושים שירי מחאה, מאוסלו ועד חורבן גוש קטיף, שזכו לכותרת 'שירי חס ושלום'. "למדתי מוזיקה המון שנים. הייתי הפסנתרן הראשון בלהקת הרבנות הצבאית. הייתי ילד פלא שהועידו לו עתיד גדול מבחינה מוזיקלית, אבל האמא היהודייה שלי דחפה אותי יותר לכיוון של רפואה", הוא צוחק. "בין לבין אני מוזיקאי יוצר. כתבתי גם מחזות בבית הספר. בימי אוסלו עבדתי על הלחנת פרקי תהילים ואמרות חז"ל, אבל כאשר ראיתי שכלו כל הקיצין, ואין שום אומן ימני מכובד ששומעים ורואים אותו, אמרתי: במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".

באופן לא מפתיע, התקשורת הכללית סירבה לשדר של שיריו של פליסר. "לפני כעשר שנים היה לי עימות עם דן אלמגור, שהיה מנהל הרדיו באותה תקופה. הוא ניסה להסביר את פשר הסירוב בתואנה שמדובר בטעם אישי של השדרנים, 'אנחנו לא מתערבים להם'. זאת אומרת, אנחנו לא בוחרים את השדרים ואת מגישי התוכניות לפי ההשתייכות המפלגתית שלהם, אלא לפי הכישורים המוזיקליים. וזה כנראה לא מוצא חן בעיני העורכים, ולכן הם לא משמיעים את זה. גם יושב ראש הכנסת דאז, עורך הדין דב שילנסקי, הגיש שאילתא נגד שרת החינוך באותה תקופה, שולמית אלוני: מדוע לא משמיעים את השירים שלי ברדיו? והיא ענתה את התשובה המיתממת הזאת: זה עניין של טעם של העורכים, אני לא יכולה להתערב להם".

המקום היחיד שבו שיריו של פליסר קיבלו ביטוי מעל גלי האתר היה בערוץ 7, ובעיקר בתוכנית של אדיר. "אדיר זיק ז"ל עודד אותי לשבת ולכתוב. הבאתי לו קסטה, הוא שמע שניים או שלושה שירים שלי, נדלק ואמר: זה גדול, אני משמיע את זה! בכל פעם שיהיה לך שיר חדש, תביא אותו אליי ואשמיע אותו בתוכנית שלי. וכך היה. הוא השמיע את כל השירים שלי, חוץ מהשירים של גוש קטיף. ברוך ה' שהוא לא זכה, מכיוון שאם הוא לא היה מת מסרטן, הוא היה מת מדום לב או מאכזבה, מהכאב, מהצער על מה שנעשה פה".

לא פעם שירים אלו ליוו את הפגנות המחאה, קטנות כגדולות. "עד היום, אנשים בני ארבעים וחמישים פוגשים אותי ואומרים לי: גדלתי על השירים שלך", הוא מתאר. "אבל במבט לאחור, אני מאוד מאוכזב מהציבור הדתי והלאומי - לא קנו את האלבום שלי באופן שיכסה לי את ההוצאות. הוצאתי קרוב ל־200 אלף שקל על ההפקה של האלבום, ומעט מאוד מזה הצלחתי לכסות. בסוף נאלצתי לתרום יותר מאלף עותקים למוזיאון גוש קטיף בירושלים. מי שקונה כרטיס לכל המשפחה - מקבל אותו בתור בונוס".

בהכנת הכתבה נעזרנו בספרו הייחודי של יונה פרסבורגר 'רוח אחרת – סיפור המאבק והמחאה בעידן אשליית השלום'. זהו אלבום תיעודי, מסמך מקיף ואותנטי יחיד מסוגו שמתאר את הסיפור האמיתי של אותה תקופה. "באתי מתוך המחאה, ויחד עם אבי יצרנו כמה כרזות שהונפו בהפגנות בכל רחבי הארץ. במשך שמונה שנים עמלתי בעבודת נמלים כדי לאסוף ממגוון רחב של פעילים, מאילת ועד קריית שמונה, את העדויות למחאה העממית שהושתקה. המטרה היא להביא את ההוכחה הניצחת שהעם לא שתק, הכתובת הייתה על הקיר". חלק מהתמונות המלוות את הכתבה לקוחות מתוך הספר ומתפרסמות כאן באדיבות המחבר.