יש שמועה בשם הגאון ר' אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל, שמי שלא למד הלכות מדינה, לא יתעסק בהן. נראה שכוונתו הייתה לשלול מבני תורה שלא מחוגו הבעת דעות ובוודאי פסיקות בנושאים הנוגעים למדינת ישראל בכלליות.
אף על פי שאיני כדאי, כיוון שזכיתי לסמיכה מהגר"א שפירא ולא החריג בתעודת הכושר הלכות מדינה מהנושאים שאני רשאי לעסוק בהם (כמו שעשה רבנו הקדוש לתלמידו הגדול, רב, שהסמיכו לדון בכול חוץ מבענייני בכורות, סנהדרין ה, א), אני מבקש להתייחס כאן למעמד ההלכתי של המפגינים בעד ונגד החקיקה המשפטית. בלשון אחרת: האם תיתכן הצדקה מוסרית תורנית לניסיון לכוף במחאה מתמשכת זו החלטות של ממשלה שנבחרה על פי חוק בהסתמך על רוב?
אחרי רבים להטות
לכאורה אין כאן שאלה, שהרי פסוק מפורש קובע "אחרי רבים להטות" (שמות, כג, א). הנושא שם הוא סנהדרין שנחלקו בה הדיינים כיצד לפסוק. בדמוקרטיה, גם להחלטות ממשלה הקובעות את חוקי המדינה יש לכאורה מעמד דומה.
אומנם מצינו (ביבמות יד, א) שנחלקו בית הלל ובית שמאי, ואף על פי שבית שמאי היו מיעוט, הם חלקו על בית הלל ואף "עשו כדבריהם" להלכה. הסיבה מבוארת בגמרא שם - מפני שבית שמאי היו "מחדדי טפי", כלומר חכמים מבעלי הפלוגתא שלהם – בית הלל. הגמרא גם מציינת שכוחם של בית הלל היה מבוסס על בת קול שיצאה משמיים. היא שנתנה את הגושפנקא להעדיף פסיקה כבית הלל, למרות היותם מחודדים פחות מבית שמאי. הסיבה להופעתה של בת הקול מפורשת בעירובין (יג, ב): "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובים היו ושונים דבריהם ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם". בית שמאי לא התחשבו בבת קול כי נקטו כר' יהושע "דאמר אין משגיחין בבת קול" (ביבמות, שם).
התוספות (ביבמות, שם, בד"ה רבי יהושע, וכעין זה בבבא מציעא, נט, ב בד"ה לא) נקטו שבין כך ובין כך הלכה כבית הלל, ולא כבית שמאי החריפים יותר, ולא כר' אליעזר הגדול, בבא מציעא, שם. נמצאנו למדים שיש שם דיון אם מעדיפים את הכמות או את האיכות, את הרוב או את החריפות.
נושא זה גולש גם לתחומי החיים מחוץ לסנהדרין ולבית המדרש. בחולה שיש בו סכנה, שמתבקש להאכילו ביום הכיפורים, פסק הרמב"ם (הלכות שביתת העשור ב, ח) שהולכים אחר הרופא הבקיא, אף שיש רוב של רופאים, בקיאים פחות, הסבורים שאין סכנת החולה מצדיקה שבירת צומו. הרמב"ן, בספרו 'תורת האדם' בשער הסכנה (עמ' כ"ו, כתבי הרמב"ן חלק ב', בהוצאת מוסד הרב קוק), חולק על הרמב"ם ונוקט שדווקא בסנהדרין נאמרו כללים אלו, אך לא בחולה וברופאים. באלו האחרונים הולכים לפי המניין, וכן הוא להלכה בסנהדרין. והסיק שאף בסנהדרין וכן ברופאים אם היחיד הוא מופלג ומומחה, חוששים להחמיר (והוא סיים: "שביום הכיפורים נוקטים 'ספק נפשות להקל ולהתעסק בחולה כל צורכו'"). לפנינו אפוא דיון אם המספר הכמותי קובע, כדמשמע מהרמב"ן וגם מהתוספות הנ"ל לכאורה, או החוכמה וההבנה של המומחה (הרופא, המקביל לבית שמאי).
ונראה שהמחלוקת תלויה בנידון עקרוני (ורחב, שאין כאן המקום להאריך בו) אם פסיקת הסנהדרין היא סברה או הנהגה. אם הולכים לפי הסברה, נעדיף את החריפים והמחודדים. אם זו הנהגה, אזי יש לדון על פי כללים קשוחים, שאם נעקוף אותם, יביא הדבר לאנדרלמוסיה. הסנהדרין מחויבת לדאוג לסדר הציבורי הקבוע, וכל מי שמתמנה לדיין ראוי באופן כללי שיתחשבו בו למניין כשבאים להכריע. זאת אף שברור שאין דעותיהם ואין פרצופיהם של שני בני אדם שווים. אין ברירה לציבור אלא לקבוע מערכת אמינה ומוסמכת, אף שזה עלול ליצור מחלוקות ודיונים על אודות כושר השיפוט וההחלטה של כל פורום מנהלי־משפטי־רפואי וכיוצא בזה (בספרו האנציקלופדי 'בית האוצר' בערך 'בית דין', הבהיר הרב יוסף ענגיל שהסברה היא הקובעת. דברים אלו משתמעים מהסברו למקור שהולכים אחר "רובא דליתא קמן", רוב שאינו בר־ספירה, כגון רוב נשים בעולם לט' יולדות, או "אין אדם פורע חובו קודם זמנו". אלו בוודאי הכרעות רוב של סברה ואומדנא. המקור להתחשב ברוב שאינו לפניו הוא מעצם הדין של "רובא דאיתא קמן" בסנהדרין. הסיבה שהולכים שם אחר מניין הרוב ולא המיעוט היא שסביר יותר שהמיעוט טועה ולא הרוב. נמצא הכול בנוי על סברה).
אדם שווה לחברו
ומכאן לסוגיה הקורעת את המדינה בין ימין לשמאל, בין ליברלים לשמרנים, בין מאמינים לאתיאיסטים וכיוצא בזה. ברור שהוויכוח הציבורי החריף נוגע באמות הסיפים של עתיד המשטר וההנהגה בישראל. נושא בית המשפט, ובמיוחד בית המשפט העליון, אינו אלא אחד מנושאי הוויכוח הגדול.
זה ברור, אם כי יש כאן הכללה (אולי מסוכנת באווירה הנוכחית) שניתן להוכיח סטטיסטית, שהמחנה השמרן הוא מחודד וחריף פחות מהקבוצות הליברליות. הדבר מתבטא בפערי השכלה, אקדמיה, אמנות, מילוי תפקידים בכירים בכלכלה ובביטחון ועוד ועוד. מאידך גיסא, נראה שהמודל של בית הלל הולם יותר את השמרנים הנוחים לזולתם ורחוקים יותר מהתנשאות והסתגרות בהיכלי שן משלהם. אריסטו כבר הצדיק את ה"סנוביות" וההתרחקות מענווה של בעלי היכולות והכישרון.
ובאמת יש לטעון על השיטה הדמוקרטית בכללה, שאינה רק הפחות גרועה בדרכי השלטון (כמאמר צ'רצ'יל) אלא אף עצם העיקרון שלה מופרך. למה לא נגביל את זכות הבחירה לחכמים יותר, למצטיינים בלימודים ולבעלי ההישגים בכל תחום – לעומת האנשים שהם נחותים בכל הפרמטרים הללו? הלוא עושים בדמוקרטיה הבחנה בין גילים. ולמה לא נשדרג את בעל מנת המשכל הגבוה לשווה ערך של קול וחצי או שני קולות בקלפי לעומת חברו הפחות ממנו? התשובה לדבר היא כנראה טכנית. החברה לא יכולה לעמוד ביצירת פערים הנובעים מהגדרת אדם שהוא שווה יותר מחברו. גם הבדיקות והחקירות באימות הקריטריונים הנ"ל אינם בני ביצוע, והם יעלו הון עתק ואף יגרמו לשחיתות.
המסקנה היא שדמוקרטיה היא הנהגה ולא סברה. רק בסנאטים של אוניברסיטאות, דירקטוריונים של מוזיאונים, ועדות פרסי נובל וכיוצא באלה (וכנראה גם במינויים לבית משפט עליון, לפחות לדעת חלק מהציבור...) ניתן להפעיל מדדים כאלה של הצטיינות, אך לא ברחוב האזרחי.
התורה לא סמכה על דמוקרטיה אלא העדיפה מונרכיה. המלך הגדול וגם הראשון שלנו היה משה רבנו, שהוסמך על ידי השכינה, ואחריו דוד המלך שנמשח על ידי שמואל הנביא. גם משיח צדקנו יתמנה על ידי אליהו הנביא, כשיתברר שעומד בכל המבחנים שהציב לו רבנו הרמב"ם בסוף הלכות מלכים. הלוואי שיגיע במהרה בימינו.
הכותב הוא רב השכונות רמת שרת ודניה בירושלים וראש מכון זיו התורה
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***