מעשייה חסידית נודעת מספרת על יהודי כפרי ממזרח אירופה שנהג להתפלל בימים הנוראים בבית מדרשו של הבעל שם טוב במז'יבוז'. בנו של האיש היה מוגבל בשכלו וקשה הבנה, ולא ידע אפילו קרוא וכתוב.
פעם אחת, ביום הכיפורים, הלך הילד עם אביו לתפילת נעילה בבית הכנסת, ראה את כולם מתפללים באריכות והשתעמם מאוד. לפתע נזכר שהוא אומנם אינו יודע להתפלל, אבל לנגן הוא יודע. מייד שלף מכיסו חליל והחל לנגן בו בחוזקה, ובמעשיו הפריע לציבור וחילל את היום הנורא והקדוש. המתפללים זעמו, האב היה מבויש ונבוך, אך הבעל שם טוב הרגיע את כולם ואמר: "בקולו של החליל עשה נער טהור זה רושם גדול בשמיים ועורר שמחה גדולה בכל העולמות, ובזכותו התקבלו גם תפילותינו שלנו לפני כיסא הכבוד".
והנה גרסה סאטירית עדכנית של אותה מעשייה: יהודי כפרי ממזרח אירופה נהג להתפלל בימים הנוראים בבית מדרשו של הבעל שם טוב במז'יבוז'. בנו של האיש היה מוגבל בשכלו וקשה הבנה, ולא ידע לנגן בגיטרה.
פעם אחת, בחודש אלול, הלך הילד עם אביו במוצאי שבת לסליחות הראשונות בבית הכנסת, ראה את כולם מנגנים בכינורות ובגיטרות והשתעמם מאוד. לפתע נזכר שהוא אומנם אינו יודע לנגן, אבל להתפלל הוא יודע. מייד שלף מכיסו מחזור ליום כיפור והחל לזעוק בבכיות: "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים". המתפללים זעמו, האב היה מבויש ונבוך, אך הבעל שם טוב הרגיע את כולם ואמר: "בקול התפילה שלו עשה נער טהור זה רושם גדול בשמיים ועורר שמחה גדולה בכל העולמות, ובזכותו התקבלו גם הניגונים שלנו לפני כיסא הכבוד".
הגרסה החדשה נולדה כמובן כביקורת צינית ועוקצנית כלפי תופעת הסליחות המוזיקליות שהתפשטה בקהילות רבות ובשנים האחרונות קנתה לה אחיזה גם בציבור החרדי. הביקורת נשמעת בדרך כלל מפי שמרנים שרואים בה שינוי פסול מהמסורת. מקצתם טוענים רק שהדבר גורם לחוסר הבחנה בין עיקר לטפל, כפי שמרמזת אותה מעשייה חסידית, ואחרים רואים בכך בריחה מהסליחות עצמן וחיפוש אחר ריגושים חדשים בתחפושת של התעלות רוחנית.
הרב הראשי נדרש לתופעה
כאמור, התופעה, שהייתה פעם נחלת חסידי הרב שלמה קרליבך בתוספת עוד כמה משוגעים לדבר, התרחבה עם השנים עוד ועוד ופשתה גם בקרב קהילות דתיות וחרדיות מהזרם המרכזי. עד כדי כך פשתה שהרב הראשי לישראל דוד לאו נדרש לה לאחרונה ופרסם חוות דעת הלכתית בעניין. "ראוי להקפיד על סליחות ללא כלי נגינה, אך אין למנוע את הדבר", כתב הרב, והתיר את קיום המניינים המוזיקליים לכל הפחות בדיעבד. הוא שלל את הטענה שלפיה מדובר במנהג גויים וקבע כי רק את העוגב יש לפסול, שכן הוא עצמו סמל מובהק לנגינה בכנסיות. כך או אחרת, נראה כי הרב לאו מתייחס אל התופעה בהשלמה ואל הנגינה בבית הכנסת כאל עובדה מוגמרת שלמעשה אי אפשר עוד למנוע.
ואולם לא במקרה רק הרב הראשי האשכנזי הוא שנדרש לסוגיה. כמו בהרבה תחומים אחרים של התחדשויות מעין זו, גם הפעם קהילות עדות המזרח בדרך כלל אינן שותפות למגמה. מופעי סליחות בכיכוב זמרים ופייטנים מזרחים אומנם נערכים גם הם, והאולמות מלאים עד אפס מקום, אבל ההפרדה ברורה: ההופעה היא רק הופעה, ואת הסליחות בתפילה יאמר הציבור בבית הכנסת אחר חצות הלילה או באשמורת הבוקר, כמו אבותיהם ואבות אבותיהם, בלא כלי נגינה ובלי מכירת כרטיסים.
הסיבה לכך פשוטה: לבני עדות המזרח הסליחות הן מעמד חווייתי ומרגש הפועל את פעולתו הרוחנית גם במתכונתו המסורתית, ואין צורך להכניס בו שינויים. אפשר לתלות זאת בכך שבשונה מהאשכנזים, בנוסח שלהם הקהל כולו קורא את הפיוטים יחד ובקול רם, ורבים מהם נאמרים במנגינה ובלחנים אחידים המוכרים לכל יהודי בעולם, מטף ועד זקן, סדר הסליחות זהה בכל הימים והוא די קל להבנה. הנטייה לשינוי אצל האשכנזים, שכל המאפיינים הללו נעדרים מהסליחות שלהם, נובע אפוא ממצוקה ומחיפוש אחר חיבור ומשמעות.
המוזיקאי ובעל התפילה זלמן שטוב יעבור לפני התיבה במוצאי השבת הקרובה בבית הכנסת רננים שבהיכל שלמה בירושלים כמנהגו זה יותר מעשור. אף שיהיה ליווי כלי נגינה – ושטוב על הגיטרה – הוא מעדיף להימנע מהמונח סליחות מוזיקליות, בוחר להגדיר את המניין שבהובלתו "סליחות שהלב מבין" ומבטיח להסביר בהמשך.
"האמת המביכה היא שכילד קטן ממוצא אשכנזי כמעט לא הכרתי את צורת התפילה המזרחית", מתוודה שטוב. "אני אומר מביכה לא בגלל התקינות הפוליטית המתחנחנת שדורשת להכיר את כל התרבויות למיניהן אלא משום שהייתי כל כך קרוב, בבית הכנסת הסמוך, ועדיין לא היה לי שמץ של מושג מה קורה שם.
"ההזדמנות הראשונה שלי הייתה בתפילת נעילה בבית הכנסת התימני. סבא שלי, הרב ישראל קפלן זצ"ל, סבר שלהתפלל 'בזמן שחמה בראשי אילנות', כפי שנקבע בהלכה, זה קרוב מאוד לשקיעה, ורק אצל התימנים התפללו בשעה הזאת. פיוטים כמו 'אל נורא עלילה' השאירו אותי פעור פה ולב. נדרשו לי כמה שנים להודות בפני עצמי שאני אוהב גם את צורת התפילה הזאת".
לדברי החזן שטוב, "בתפילות של כל השנה הדיסוננס בין שתי סוגי התפילה קיים על אש נמוכה, אבל בימים הנוראים הדיסוננס הזה צועק לשמיים", והוא מוסיף ומתאר בלשונו הציורית: "בצד אחד, בסליחות האשכנזיות המסורתיות, אפשר לשמוע ערבוביה של צעקות ובכי שבוקעים מבית הכנסת, חזן קורא וציבור עונה, בקשת חוטאים נכלמים לטהרה, ובצד השני, בסליחות הספרדיות, החבר'ה שרים את הפיוטים יחד במנגינה די עליזה, והטקסט עובר ממתפלל למתפלל, ולכל קטע אחראי מישהו אחר. המציאות הזאת תמיד מכה בי כבעל תפילה ונותנת דרור למחשבות פנימיות על תפילה, על בקשה ועל קרבה לבורא עולם".
סוד הסליחות של המזרחים, לדעתו של שטוב, הוא שהניגון שמחבר את הלב קודם אצלם לטקסט, ואת זה הוא וחבריו מבקשים להעתיק גם לבתי הכנסת האשכנזיים. "המילים של הסליחות קשות, במיוחד באישון לילה, וכאשר אין חיבור בין הנשמה למילים, הן פורחות באוויר ונעלמות", הוא מסביר. "אני לגמרי מבין את כל אותם 'מחפפי סליחות' שפשוט לא מגיעים. תפילה צריכה להיות חיבור של מילים ונשמה, ואם הוא לא קיים, מה יש להם לעשות שם?"
לדבריו, לבעייתיות שתיאר בסליחות האשכנזיות יש שני פתרונות אפשריים: "האחד, קשוח, למתקדמים, הוא לימוד הסליחות בעיון, שקלא וטריא, עד ההפנמה של המילים, החיבור בין הפזמונים וכו'. השני, האנושי יותר, לבני אדם רגילים, הוא שימוש בנוסחאות מתמטיקה לבבית פשוטה של חיבור וחיבור. אם אני יכול לקחת את האדם ולחבר אותו קודם אל נקודה שמוכיחה את עצמה אלפי שנים, שהיא המוזיקה, ומתוך אותה נקודה לחבר לו את המילים הקשות, גם אם הוא לא מבין את העומק, החיבור עדיין נשאר.
"אני רואה שליחות בסליחות בצורתן המוזיקלית", מסכם זלמן שטוב. "תפילה, מעבר לציווי ההלכתי, אמורה ליצור חיבור, לחזק את מערכת היחסים שיש לנו עם הבורא. אז נכון, גם בסליחות המוזיקליות הטקסט נעלם, ומי שרוצה להבין צריך ללמוד. אבל הלב בכל מקרה מתעורר".
להוציא מהתפילה ביטויים גלותיים
מי שניסה לפתור בדרך אחרת את מצוקת האשכנזים הוא הרב שמואל שפירא, רב היישוב כוכב יאיר וחבר ארגון רבני צהר, שלפני כמה שנים חיבר עם הרב אבי גיסר, לשעבר רבה של עפרה, את 'סליחות נוסח ארץ ישראל', המבוסס על שילוב בין מסורות עדות המזרח למסורות המערב. בין השאר הושמטו ממנו קטעים מנוסח האשכנזים שהקורא הממוצע אינו יכול להבין את תוכנם, ומנגד נוספו פיוטים של הספרדים שמקובל לשיר, כמו 'אדון הסליחות'.
המבנה הכללי של הנוסח החדש דומה לסדר האשכנזי, שבו פותחים וסוגרים בתפילות קבועות, ובתווך יש קטעים מתחלפים המשתנים מדי יום. נוסח ארץ ישראל התפשט גם הוא עם השנים לעוד ועוד קהילות, אם כי שלא כמו הסליחות המוזיקליות, אותו אימצו דתיים-לאומיים בלבד, והוא עוד לא הצליח לחדור את השמרנים שבהם, לא כל שכן את החרדים.
"הנוסח נולד ממצוקה", מספר הרב שפירא. "מצוקה של אנשים שפנו אליי, אבל למעשה זו גם מצוקה שלי, של כולנו". המוטיבציה העיקרית שלו בעריכה מחדש של הסליחות לא הייתה חיפוש אחר ריגושים אלא שאיפה שהוא עסוק בה רבות: להוציא מסידור התפילה ביטויים גלותיים שאינם מביאים בחשבון את השינויים שעבר עם ישראל מאז החזרה לארצו ושהם בעיניו שקר לכל דבר. "זה אחד משני ההבדלים היסודיים בין הנוסחים", הסביר. "אצל הספרדים אומרים בעיקר 'סלח לנו, מחל לנו' וכדומה, ואצל האשכנזים מבכים גם את המצב שבו אנחנו הולכים כצאן לטבח וירושלים מושפלת עד שאול תחתית.
"איך אפשר להיצמד לנוסח לא רלוונטי ולא להתייחס למה שהשתנה כאן בעשרות השנים האחרונות?!" תוהה הרב שפירא. "הרי כבר בגמרא כתוב בהקשר הזה של נוסח התפילה שהקב"ה אינו סובל שקרנים".
לדבריו, תלמידי הגר"א שעלו ארצה כבר לפני כמאתיים שנה חדלו לומר על ירושלים "התנערי מעפר קומי" אחרי שבנו בה שני בתים בסך הכול, ואם כך, ודאי שאין להיצמד לביטויים גלותיים במצבנו כיום. "הרב דרוקמן זצ"ל, שאיתו נפגשנו, אמר לנו שמאותה סיבה קשה לו מאוד לומר גם את התחנון של שני וחמישי", סיפר.
ההבדל העיקרי השני בין נוסחי הסליחות שביקשו הרבנים מצהר לצמצם הוא השפה הגבוהה והקשה בנוסח האשכנזי, בעיקר בפיוטי רבי אלעזר הקליר, לעומת הלשון העממית, הפשוטה והברורה בנוסח המזרחי. "לפעמים אתה ממש לא מבין מה אתה אומר, וזה גורם לניכור ולקושי מאוד גדול", העיר הרב שפירא.
עוד מניע למיזם, אם כי חשוב פחות, היה הרצון לקרב בין העדות למיניהן ולנסות לכנס אותן סביב נוסח אחיד, ומטרה זו הושגה באופן חלקי בלבד. רבה של כוכב יאיר מספר כי הוא אינו מכיר קהילות ספרדיות שעברו לנוסח ארץ ישראל, אך מזרחים יחידים רבים בוחרים לומר אותו בבתי כנסת אשכנזיים ולא ללכת לבתי הכנסת הספרדיים כפי שהם נוהגים בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים. "אנשים שרים ביחד, וזה מאוד מאוד מרומם ומחבר", אמר.
הרב שפירא מציין כי בעולם הרבני הייתה מטעמי שמרנות התנגדות מסוימת לשינויים שערך, אך הוא סבור שמדובר במהלך נכון. "לסליחות אין מקור קדום מאוד בגמרא", הוא מסביר. "זה לא כמו נוסח התפילה של אנשי כנסת הגדולה. מה שכן מופיע בחז"ל זה רק שלוש עשרה מידות, ואותן בכל מקרה השארנו".
כשמדובר בפיוטים בני מאות שנים שהיו חלק אינטגרלי מנוסח הסליחות בכל תפוצות ישראל הייתה ההחלטה מה להשמיט ומה לשמר לא קלה, והרב שפירא הרגיש את כובד האחריות על כתפיו. "אשתף אותך בסודות מחדר העריכה", הוא משחזר. "בהתחלה הכנתי בעצמי חוברת ושלחתי אותה לגיסי, הרב רפי קופרשטוק, כדי שיכתוב לי הערות, ואז הוא סיפר לי שקיבל עוד נוסח משולב שערך הרב גיסר.
"קראתי מאמר שהרב גיסר כתב על הסוגיה, וראיתי שדעתו מאוד דומה לשלי, אז הצעתי לו שנעבוד על משהו ביחד. צירפנו את הרב יהודה זולדן כיועץ, כך שזה היה מעין בית דין, ועברנו פיוט פיוט כדי להחליט יחד מה משאירים ומה מוציאים. את 'מכניסי רחמים' למשל חשבנו להשאיר, בין השאר בזכות הלחן המפורסם, אבל בסופו של דבר הורדנו אותו, כי בכל מקרה הניסוח שלו שנוי במחלוקת ויש עליו ויכוח בפוסקים. בסופו של דבר בחרנו לשמר רק את הקטעים המובנים ואת הפזמונים, ולצידם הוספנו את הפיוטים הספרדיים המוכרים".
הרב שפירא מסכים כי בני עדות המזרח מבטלים עצמם יותר מאחרים בפני מסורת אבותיהם, אך אינו רואה טעם לפגם בציפיות האשכנזים לחוות ריגושים בעבודת ה'. "הרב קוק זצ"ל כתב שהמציאות בדור שלנו היא של תשובה מאהבה ולא מיראה, וזו התקדמות, עליית מדרגה", הוא אומר.
"לפי הרב, כל המרידה והכפירה באה מזה שהדור אינו יכול לסבול את מה שנראה בעיניו קטנות של התורה. יש לנו רצון להבין ולהתחבר, וזה טוב. מאותה סיבה אני גם בעד סליחות מוזיקליות. מורי ורבי הרב אבינר מתנגד להן, כי זה שינוי והוא שמרן, אבל אם זה מה שמדבר לאנשים, למה שלא ישירו?
"הנה, גם העלון של מכון מאיר, שהוא כותב בו, נקרא 'באהבה ובאמונה'. הצורה שבה אומרים היום את הסליחות בעלי בתים רגילים זה פשוט לא זה. בהרבה מאוד קהילות מקצרים את הסליחות ומדלגים על פיוטים, ובמיוחד בערב ראש השנה. מזמן כבר לא אומרים הכול.
"מאז פרסום נוסח ארץ ישראל אנשים בני שישים ואף מבוגרים יותר אומרים לי שהם התחברו לסליחות בפעם הראשונה בחיים שלהם", מסכם הרב שמואל שפירא. "אני מקבל גם מכתבים מבני נוער שסוף סוף מוצאים שם את עצמם. אני מרגיש שזאת ממש תשובה. זאת התשובה האמיתית".
הכותב הוא עיתונאי ynet וידיעות אחרונות
לתגובות: [email protected]
***