"בשנים שאחרי אוסלו הייתי אם צעירה", משחזרת גלית (שם בדוי). "אני זוכרת את עצמי מארגנת את הבית לפני שאני יוצאת לעבודה, רק כדי שאם חלילה אמות בפיגוע ולא אחזור, הבית יהיה מסודר לשבעה. עד כדי כך המוות היה נוכח בחיים שלנו. דיברנו על זה בגלוי. כמעט כל יום היה משהו, מחבל מתאבד, בקבוק תבערה, אוטובוסים מתפוצצים, אבנים ומה לא. הייתה תחושה של קטסטרופה באוויר, של מי הבא בתור", היא משתפת. "האנשים באוטובוסים כל הזמן הסתכלו לצדדים, לראות אם יש מישהו חשוד עם תיק גדול או מעיל עבה. אני זוכרת איך פעם נסעתי לעבודה באוטובוס וראיתי לפניי מישהו שנראה ממש עצבני, ומיד ירדתי מהאוטובוס".
גלית מתארת את הדיסוננס שחשה אז בין המציאות המדממת ברחובות לבין האופוריה מההסכם ששידרו קברניטי המדינה. "היו חגיגות כאילו המשיח הגיע. דיברו על 'מזרח תיכון חדש' ועל 'השלום שפרץ לחיינו', ולא נתנו לעובדות בשטח לבלבל אותם. הכול התפוצץ לנו בפרצוף. צעקנו 'אל תיתנו להם רובים', אבל זלזלו בנו. לא נתנו מקום לכאב והצער שלנו. הדם נשפך כמו מים, אבל הם התייחסו לנרצחים כאל קורבנות השלום. מחיר שצריך לשלם למולך השלום", היא נאנחת. "התייחסו אלינו כאל הוזים ולא לגיטימיים. דיברו עלינו כעל אויבי השלום. זו הייתה תקופה שורטת".
שלושים שנה חלפו מאז טקס חתימת הסכם אוסלו ב־13 בספטמבר 1993 על מדשאות הבית הלבן. ראשי מדינת ישראל דאז יצאו בחגיגות נלהבות על עידן השלום שפרץ לחיינו, אבל מהר מאוד המציאות המדממת ניפצה את חלום המזרח התיכון החדש. פיגועי תופת וטרור משתולל גבו מחיר דמים נורא, וההסכמים הכושלים נהיו מגואלים בדמם של יותר מאלף ישראלים. שלושה עשורים מאוחר יותר טוענת שרה העצני, יושבת ראש תנועת ישראל שלי, כי ההשלכות לכך עדיין קיימות, גם אצל כל אלו שחיו בשנים ההן. "אנחנו דור בפוסט־טראומה", מציינת העצני. "כשאני חושבת על התקופה ההיא של אוסלו, עולים לנגד עיניי השמות והפרצופים של הנרצחים והמראות הקשים מהפיגועים בטלוויזיה. לעיתים קרובות יוצא לי להרצות לפני הדור שלא ידע מה היה פה בימים ההם, ואני מנסה להכניס אותו למציאות הזאת של נעוריי ולהסביר להם איך עשו פה ניסוי בבני אדם ואיזה ניסוי מדמם זה היה", היא אומרת בכאב.
מה את זוכרת מהימים שאחרי אוסלו?
"ממש חוויתי את אוסלו על בשרי לכל אורך הגלגולים שלו. וכל ה'מבחנים של דם' שאדון יוסי ביילין דיבר עליהם - אלו החיים שלנו". העצני מכוונת בדבריה לאמירתו של יוסי ביילין מאדריכלי אוסלו, שהבהיר זמן קצר אחרי חתימת ההסכם כי "מבחן אוסלו יהיה מבחן הדם", ורק עם הפסקת אלימות הטרור מדינת ישראל תתקדם בהסכמים. כך הצהיר ביילין, אבל בפועל הוא וחבריו המשיכו לאורך שנים לדבוק בהסכמים בכל מחיר. "אצל ביילין זה היה מבחן בחדרים הממוזגים והנעימים, אבל אצלנו זה נגע בחיים. אנחנו שילמנו את המחיר העצום הזה של ההרפתקאות שהם כינו אמיצות אבל היו כושלות וחסרות אחריות. אנחנו שילמנו את זה בדם. והילדות שלי ושל רבים אחרים, שהייתה קודם לכן סטנדרטית, התהפכה. במקום להילחם באינתיפאדה השנייה ולמגר אותה, לקחו אותנו להרפתקה שנקראת הסכם אוסלו", היא קובלת. "בזמנו הייתה תמיכה ציבורית בהסכם אוסלו, והתקשורת שידרה אווירה של אופוריה. כולם דיברו על 'מזרח תיכון חדש' ועל לנגב חומוס בדמשק. אלה היו הדיבורים, וכשאני רואה את זה בטלוויזיה ואז נוסעת עם המשפחה לירושלים בפחד אימים - התחושה הייתה כאילו אנחנו חיים בשני עולמות מקבילים. בטלוויזיה הכול מנצנץ וחגיגי ושמח, ואז את חוטפת אבנים ופוחדת על החיים שלך.
"חשוב לציין שהטרור לא הומצא באוסלו, אבל ההידרדרות במצב הביטחוני והסתירה בין חלומות השלום ואשליות השלום לבין המצב הביטחוני בשטח הייתה מטורפת. חווינו על בשרנו את הידרדרות הביטחון, כשמבטיחים 'שלום' ו'קץ האלימות' אבל בפועל המשפחה שלי לא יודעת אם היא תגיע בשלום הביתה. וזה התעצם לאורך כל תהליך אוסלו".
העצני מתארת קשר הדוק בין התקדמות הסכמי אוסלו למצב הביטחוני המידרדר. "קיים קשר ישיר בין התקדמות ההסכמים, מתן הנשק לפלשתינים, האוטונומיה והמשטרה הפלשתינית לבין ההידרדרות בביטחון שלנו, האזרחים", היא מאשימה. "זו סיבה ותוצאה. נתת נשק - ירצחו לך חברים. לא נכנסת לשטח A כי רצית להיות ילד טוב ולפעול לפי ההסכמים - יפתחו עוד מעבדות נפץ. יש סיבה ויש תוצאה".
את קובעת את זה בצורה נחרצת מאוד, אבל לא בטוח שהתובנות האלו הוטמעו בקרב מנהיגי ישראל כיום.
"אנחנו עדיין חיים תחת הדירקטיבה של אוסלו. ואני באמת חושבת שאחרי שנים רבות ונהרות של דם ברחובות - גם הציבור הישראלי הבין שאוסלו היה מקח טעות, אבל לא הבין את זה בצורה נחרצת מספיק. יש לנו עוד משימה - להמחיש, להסביר ולהזכיר לציבור עד כמה התהליך הזה היה אסון ואיוולת ששיחק בחיים לא רק של מתנחלי קריית ארבע אלא של כל עם ישראל".
העצני מתארת בזעזוע את אירועי התופת של אוטובוסים מתפוצצים ברחבי הארץ בשנים שלאחר מכן, ומדגישה כי הם היו תוצאה ישירה של אוסלו. "האמנו שאנחנו בונים מערכת עדינה, מנומסת ומערבית של אמון עם הרשות הפלשתינית, אבל בפועל הם פיתחו מעבדות נפץ ותשתיות טרור משוכללות, ואנחנו בטיפשותנו הפקרנו חייל בקבר יוסף ושברנו את ערכי רוח צה"ל. רק אחרי נהרות של דם שזרמו פה בדולפינריום ובמלון פארק ועוד אסונות קשים, רק אז החלטנו שנכנסים לתוך שטחי A ושוברים את הסכם אוסלו המהולל. זה כשבכל אותה העת הרשות לא רק שברה אותו אלא גם ירקה עליו ודרכה ורמסה אותו. מיגור הטרור הגיע לא על ידי הסכמים מנומסים על מדשאות מוריקות, אלא כשלקחנו את גורלנו בידינו, נכנסנו פנימה וחיסלנו תשתיות טרור".
העצני מבקשת לחדד את התובנות העיקריות שעולות ממחיר הדמים הכבד בשנים ההן: "המסר המרכזי הוא שלא משחקים בחיים של אנשים בהרפתקאות אוטופיות, גם אם הן מגיעות ממקום טוב", היא מציינת. "אני לא חושבת שאדריכלי אוסלו פעלו ממקום אנטי־ציוני או אנטי־אנושי, אבל הם עשו את זה בכזה עיוורון ומשיחיות. הם טוענים שתנועת ההתנחלות היא משיחית, אבל מחנה השלום משיחי פי כמה", היא אומרת בכאב ומציינת תובנה נוספת: "אם נסמוך על מישהו אחר שידאג לנו לביטחון, אז אנחנו נקבל דולפינריום ואנחנו נקבל סבארו ועוד. כל הרעיונות האלו שמנותקים מהמציאות ומההוויה המזרח־תיכונית - טוב שנמחקו מהלקסיקון", היא פוסקת. "הם היו בתוך קונספציה. תמיד מדברים על הקונספציה של מלחמת יום כיפור, וצריך לדבר על הקונספציה של אוסלו. הם היו בתוך קונספציה שאם רק נחתום על הסכם - יבוא השלום. אם רק נבנה חומה - הטרור ייעלם. זה מין קונספציה של רק תיתנו לי שקט ואני מוכן לעשות הכול בשביל זה, במקום לקחת את הגורל שלנו בידינו בלבד".
בחירה בין חלופות רעות
ד"ר מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלשתיניים באוניברסיטת תל אביב ובעבר ראש הזירה הפלשתינית באמ"ן, אמביוולנטי ביחסו להסכמי אוסלו. "אתחיל מגילוי נאות. אני סבור כי העיקרון של אוסלו, כלומר רעיון ההיפרדות של שתי הקהילות העוינות, הוא חיוני ביותר", הוא מבקש להבהיר בפתח דבריו. "הבעיה הייתה בדרך היישום של אוסלו, ובעיקר ברכיבים הבאים: ההחלטה לעשות את ההסכם דווקא עם ההנהגה הכמעט גוועת של תוניס ויאסר ערפאת ולא להתאמץ ולפתח קשר עם ההנהגה שהתפתחה בשטחים. נוספת לכך ההחלטה לממש את ההסכם על פני זמן ארוך ולא לבצע חיתוכים חדים", הוא מסביר את הכשלים. "וגם הסלחנות המתמשכת כלפי הפרות מצד הרשות. לא רק ייזום טרור, הברחות אמצעי לחימה ומבוקשים ודלת מסתובבת כלפי מבוקשים, אלא גם בהיבט ההסתה, כפי שבלט בעיקר בנאומי מנהיגים ובאמצעי התקשורת".
מילשטיין מפנה אצבע מאשימה להנהגה. "אני חושב שבעיית יסוד נוספת הייתה צביעת יתר של המהלך בצבעים אידיליים תוך הצגה והבנה מעוותת של הצד הפלשתיני, דבר שגרם גם למפח נפש וגם לחוסר אמון עמוק של הציבור בכל מי שהוביל את המהלך. היה צורך מוקדם לדעת מה מניע אותו, להיות קשוח בעיתות של הפרות ובעיקר לדעת מה ניתן למצות ממנו ומה לא".
למרות הכישלון, ד"ר מילשטיין מתקשה לראות אלטרנטיבה ראויה להתנהלות מול הפלשתינים בתקופה ההיא. "אני חייב לומר שלמרות מפח הנפש הרב מהתהליך, הוא עדיין הרע במיעוטו, ועובדה ששרד למרות כל הזעזועים במשך 30 שנה, תקופה שנשלטה אך ורק על ידי גורמי מרכז וימין. עד היום לא מצאתי מישהו שמצליח להסביר לי לעומק מה החלופה האפשרית, ומוכרח להודות כי כל מי שמסביר לי על מודל פורטו ריקו, איחוד האמירויות של איו"ש או צמצום הסכסוך לא עונה לי על שאלה פשוטה: מי הוא בדיוק הפלשתיני שמוכן לעשות איתך הסכם כזה?"
אתה מגדיר את ההסכם "הרע במיעוטו" גם במחיר הדמים הכבד?
"כאמור אני חושב שהיו חייבים לעשות את הדברים אחרת. היו המון טעויות. אבל אני מתקשה מאוד להבין מה החלופות. החלת ריבונות מלאה? זה היה נגמר ועוד ייגמר בהרבה יותר דם ונזק. כאמור יתר הרעיונות כמו אוטונומיה מהדגם של בגין, קו פדרציה בלי גבולות ואיחוד אמירויות - זה שיח אקדמי נהדר עם רמת יישום אפסית", הוא פוסק. "אנחנו במצב של לבחור בין חלופות רעות לגרועות. אין לי יכולת לומר שיש נוסחת קסם, ולדעתי כל מי שמוכר הזיות כאלה מימין ומשמאל פשוט מסמא את עיני העם".
"כישלון מהרגע הראשון"
תת־אלוף (מיל.) אמיר אביבי, יושב ראש תנועת הביטחוניסטים, מביט אחרת על מחיר הדמים ששילמה ישראל בעקבות הסכמי אוסלו. התנועה שבראשה הוא עומד ערכה מחקר בנושא השפעת ההסכמים על התגברות הטרור, והנתונים שעלו ממנו מטרידים. "עשינו מחקר עומק השוואתי על כמות נפגעי פעולות האיבה, קרי אזרחים, הרוגים ופצועים, בשתי תקופות, בין קום המדינה לאוסלו, ומאוסלו ועד היום. כמובן מנורמל בממוצע שנתי. מהמחקר מתברר נתון מדהים: בתקופה שאחרי הסכמי אוסלו נהרגו ונפצעו בממוצע שנתי בפעולות איבה פי 9.3 ישראלים מאשר בכל השנים מאז קום המדינה ועד אוסלו. זה נתון לא נתפס. מעולם החברה הישראלית לא חוותה הידרדרות ביטחונית בסדר גודל כמו של אוסלו".
למה שמתם במחקר את האצבע דווקא על אוסלו?
"זה הכול אוסלו. כל הדברים שקרו וההשלכות שלהם הם בעקבות ההסכם. אוסלו מייצר מציאות מתמשכת שדרדרה את הביטחון בישראל, ולא רק בהקשרים של הנפגעים וההרוגים בפעולות האיבה אלא גם בהשלכות דרמטיות אחרות. אנחנו במו ידינו יצרנו מכונת הסתה משומנת ברמה בין־לאומית שמקיימת את כל מאמץ הדה־לגיטימציה דרך ארגוני החרם ובית הדין בהאג. דבר נוסף שהשתנה דרמטית הוא רמת האינדוקטרינציה וההסתה לשנאת יהודים ולשנאת ישראל, כי הבאנו לפה מערכת אידאולוגית שכל כולה עוסקת בהשמדתנו. היקף ההסתה בלימודים ברשות מייצר דורות של מחבלים פוטנציאליים ומרחיק כל סיכוי לשלום. צריך לומר שאפילו לשיטתם של אלה שרוצים לקדם שלום בכל מאודם, באוסלו הם יצרו את המציאות ההפוכה, כי בסופו של דבר השנאה המטורפת הזאת, האינדוקטרינציה הזאת, מגדלת דור - שמעבר לזה שהוא שונא יהודים ורוצה להשמיד אותנו - יש לו נטייה טבעית לאור החינוך שלו להתחבר לארגונים הכי קיצוניים ומיליטנטיים שקיימים, חמאס, ג׳יהאד אסלאמי, גדודי אל־אקצה ועוד. באופן מעניין הארגונים האלה היום משתפים פעולה, ואי אפשר להבדיל ביניהם, כי המטרה שלהם היא משותפת, להשמיד את מדינת ישראל".
אביבי מצביע על השפעה נוספת. "יש עוד דבר שאוסלו יצר והוא חמור בצורה בלתי רגילה מבחינת מדינת ישראל: האינדוקטרינציה של ערביי ישראל והפלשתיניזציה שלהם. זה לא שזה לא היה קיים קודם, אבל בטח לא בסדרי הגודל האלה. אוסלו יצר דינמיקה ומציאות שלילית מתמשכת שרק מגבירה את הטרור ואת ההסתה ומרחיקה בצורה מוחלטת כל סיכוי עתידי לשלום, או אפילו לנורמליזציה בינינו לבין הפלשתינים. אוסלו עשתה בדיוק הפוך ממה שלכאורה הייתה אמורה לעשות".
לחיזוק טענתו כי היה מדובר באיוולת, אביבי מצטט את ההיסטוריונית והסופרת ברברה ורטהיים טוכמן בספרה 'מצעד האיוולת'. "צריך להגיד ביושרה, היה כאן מצעד איוולת לא ייאמן. ברברה טוכמן סקרה בספרה כל מיני אירועים היסטוריים שהיו איוולת מוחלטת, והיא הסבירה שכדי להגדיר אירוע כאיוולת הוא צריך לעמוד בכמה פרמטרים מוגדרים, ואוסלו עומד בכבוד בכל התנאים", הוא מדגיש. "אחד הפרמטרים למשל הוא שתוצאות הפעולה ייראו באופן מיידי ולא בחוכמת הבדיעבד. אם הממשלה מחליטה איזושהי החלטה, אבל ההשפעה שלה באה לידי ביטוי חמישים או מאה שנה אחרי, לא יהיה אפשר לבוא בתלונות לאותם מדינאים. אבל אוסלו נכשל מהרגע הראשון. מהדקה הראשונה הוא היה כישלון. אבל ראשי המדינה הגדירו את זה 'קורבנות השלום' והביאו שלל נימוקים מלומדים למה זה הגיוני. בסוף אי אפשר להתווכח עם העובדה שמהדקה הראשונה שהפלשתינים קיבלו אחריות תחת אש"ף על עזה למשל, הם התחילו לבנות יכולת רקטית ולהרחיב את תשתיות הטרור, וזה לא החמאס, זה ערפאת. זאת אומרת הדבר הזה נכשל מהדקה הראשונה, ובמקום לעצור באותו רגע ולהגיד: תראו, רצינו, ניסינו אבל זה לא התממש כמו שחשבנו, הם פשוט הרחיבו והרחיבו את ההסכמים".
אביבי מביא משל כדי להמחיש את גודל האיוולת בהתנהלותם של ראשי המדינה שהובילו את אוסלו. "זה כמו אדם שנכנס לקזינו ומהמר, וכשהוא מפסיד כסף הוא אומר: אני אחזיר את הכסף על ידי זה שאני אגדיל את ההימור. בדיוק ככה באוסלו. אבל הם הימרו על החיים שלנו, עשו רולטה. הם עסקו בהימורים, וכשההימורים האלו לא צלחו מהרגע הראשון הם אמרו: טוב, לא הצליח, אז בוא נגדיל את ההימור. זה אירוע שאי אפשר להבין אותו בכלל. והכול על הגב של האזרחים התמימים. כאילו אזרחי ישראל הם שפני ניסיונות לכל מיני אנשים הזויים. זה ניתוק מוחלט מהמציאות", הוא מאשים. "הם לא היו מוכנים להסתכל על המציאות ולומר: אוקיי, לא הלך, לא עבד, צריך לחשב מסלול מחדש, אלא דבקו באיזו אשליה בלתי אפשרית.
"יהיו כאלו שיגידו, אז מה אתה רוצה? לשלוט על מיליון וחצי פלשתינים? אבל התשובה שלי היא שהבעיה של אוסלו לא הייתה בחזון. הבעיה היא לא בעיקרון שאומר שאנחנו הישראלים רוצים פתרון שבו הפלשתינים ינהלו את עצמם. אוסלו גם לא דיבר על מדינה, הוא דיבר על אוטונומיה או מדינה מינוס. אוסלו כאוסלו יצא מנקודה שבסך הכול שיקפה הסכמה רחבה בחברה הישראלית שרצתה, בטח אחרי הטראומה של האינתיפאדה הראשונה, פתרון שהפלשתינים ינהלו את עצמם. העניין היה שבמקום לדבר עם המנהיגות המקומית - לקחנו ארגון טרור רצחני שהוקם בשנת 64' במטרה לשחרר את פלשתין. בעצם תפסנו אותו בתקופה הכי גרועה בהיסטוריה שלו, כשיאסר ערפאת הפך למוקצה ואפילו לא רלוונטי, וברוב חוכמתנו לקחנו את המוקצה הזה והפכנו אותו למלך, הבאנו אותו כסוס טרויאני עם נשק והכול. מי ישלם על כך? מי ייתן את הדין?", הוא תוהה. "אנחנו משלמים על זה עד היום".
איך דואגים שלא יקרה פה עוד אוסלו?
"אנחנו צריכים לעצב תודעה לאומית בחברה הישראלית. בשביל זה הוקמה תנועת הביטחוניסטים. מה שהיה חסר באוסלו בסופו של דבר, היה בדיוק הקול הזה".
אבל אנשים כן יצאו בהמוניהם לרחובות. אנשים צעקו 'אל תיתנו להם רובים', והתייחסו אליהם בזלזול!
"אנשים באמת צעקו, אבל כמעט מאה אחוז מהגנרלים אמרו שזה הסכם היסטורי והוא יחזק את מעמדה של ישראל. הייתה צעקה גדולה בעם, אבל הציבור לא היה יכול להתמודד עם התקשורת ועם ראשי הביטחון שקראו ללכת על זה. לא היה להם קונטרה", הוא מצביע על לב העניין. "לכן אני מאמין שצריך לעצב תודעה לאומית באופן שוטף, לא לחכות לאירוע דרמטי כזה או אחר. בצורה כזאת, הרעיונות האלו לא יעלו כלל על השולחן. צריך לתת לציבור כלים להבין את הסוגיות האלו בצורה רצינית ומעמיקה. אנחנו הביטחוניסטים עוסקים בזה ביומיום, לא מחכים ליום הדין אלא עוסקים בעיצוב תודעה לאומית באופן מתמשך ושיטתי, זה האתגר. את בניין הכוח נגד סכנות מהסוג של אוסלו צריך לבנות כאן עכשיו".
***