מזרח תיכון חדש
כחלק מהתקוות שפוזרו לכל עבר ונאמרו לציבור הישראלי, טבע שמעון פרס את המונח "מזרח תיכון חדש". הכוונה באמירה זו הייתה שעכשיו, משישראל הגיעה להסכם עם הפלשתינים, נפתר ליבו של הסכסוך הישראלי עם העולם הערבי, ומעכשיו ישראל תוכל לחתום על הסכמי שלום ולקבל הכרה ממדינות ערב השכנות לה. הסכם השלום עם ירדן, שנחתם באוקטובר 94', חיזק את התפיסה הזאת, אלא שמלבד הממלכה ההאשמית, אף מדינה ערבית לא הכירה באותה תקופה במדינת ישראל ולא חתמה איתה על הסכמי שלום.
השינוי הגיע דווקא לאחר שבשנים האחרונות לא התקיים שום משא ומתן עם הרשות והסוגיה הפלשתינית נקברה. הסכמי אברהם נחתמו דווקא לאחר שגם תוכנית המאה שהציג טראמפ נגנזה בעקבות התנגדות בישראל וברשות, כפי שפורסם בספרו של ברק רביד 'השלום של טראמפ'.
חלון הזדמנויות היסטורי
המגעים עם הפלשתינים החלו בוועידת מדריד שהתקיימה בימיו של שמיר כראש הממשלה. שמיר, כך העיד ברבות השנים, נכנע ללחץ להגיע לוועידה, אך התנהל במטרה לדבר ולא להגיע להסכמים כלל. כשרבין זכה בבחירות 92', בעודו מבטיח כי בתוך תשעה חודשים יגיע להסכם עם הפלשתינים, נטען כי חלון ההזדמנויות שנפתח בוועידת מדריד עומד להיסגר בגלל חוסר ההתקדמות וכישלון המגעים בוושינגטון, המסלול המקורי שאיתו הלך רבין.
בפועל, במחקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי משנת 2013 כתב ד"ר שמואל אבן, חוקר בכיר במכון, כי הבהילות הזאת הובילה את ישראל לנהל משא ומתן מעמדת נחיתות, לצד תפיסה שהצעדים לאורך הדרך הם אלה שיעצבו את הסכם הקבע מול הפלשתינים, בעוד הפלשתינים קבעו את היעדים הסופיים שלהם ולא היו מוכנים לחתום על שום סעיף שסיכן אותם. כך ישראל ויתרה על שטחים ובפועל לא קיבלה דבר מהפלשתינים.
חתימת הסכמי אוסלו לא הובילה את הפלשתינים להגיע להסכמות קבע מול ישראל, למרות דיונים שנמשכו שנים. אשליית חלון ההזדמנויות ההיסטורי התנפצה כאשר אהוד ברק חזר מקמפ דיוויד ואמר שאין פרטנר בצד הפלשתיני.
שלום עושים עם אויבים
מקדמי ההסכם השוו את הסכמי אוסלו להסכם השלום עם מצרים (הסכם השלום עם ירדן נחתם במקביל להסכמי אוסלו), ואמרו שכמו שהמצרים היו אויבים שנלחמו בישראל עד להסכמי השלום איתם, כך יהיה גם עם הפלשתינים. בפועל, ערפאת תיאר את ההסכמים הללו כהסכם חודייביה מודרני, אותו הסכם שחתם מוחמד עם שבט קורייש ששלט באותו זמן במכה, שבעקבותיו לא יכול היה השבט להגן על יהודי ח'ייבר, מה שאפשר למוחמד ואנשיו לטבוח בהם. למרות האמירות הללו ישראל המשיכה להאמין לערפאת, עד שברק חזר מקמפ דייוויד והכריז שאין פרטנר.
מה האלטרנטיבה?
בדיונים הציבוריים העלו תומכי הסכמי אוסלו את הטיעון כי למעשה אין ברירה אלא להוביל למהלך של היפרדות מהפלשתינים, ועל הדרך האשימו את הימין כי הוא לא מציג פתרונות משלו לסוגיה. בפועל, ולפי הפרוטוקולים מישיבת הממשלה שבה הוחלט ללכת על ההסכמים, שאלת מה האלטרנטיבה הופנתה בעיקר לאיזה הישג מדיני יכולה הממשלה להשיג כדי לא להתייצב בפני הציבור שבחר בה בידיים ריקות, ופחות לניסיון לפתור את הסוגיה הפלשתינית. משתתפי הישיבה, כולל ראש הממשלה רבין, הבהירו כמה מדובר בהסכם בעייתי לביצוע ומלא חורים. "מה בעצם היו האלטרנטיבות שלנו? ללכת עם הסורים - וזה עדיין לא סגור בשלב זה, ייתכן שבעתיד זה יהיה", אמר רבין בפתח הישיבה. בפרוטוקולים ניתן לראות שפרס חושש שהרשות הפלשתינית תהפוך לבסוף לעוד שלטון איראני, אבל הוסיף ואמר שהוא לא מוצא אלטרנטיבות אחרות לניהול משא ומתן.
הזמן פועל לרעתנו
אחת הדרכים העיקריות שבאמצעותה שכנעו את הציבור הישראלי בחשיבותם של הסכמי אוסלו הייתה הטיעון כי "הזמן פועל לרעת מדינת ישראל". הכוונה של מנהיגי ישראל דאז, יצחק רבין ושמעון פרס, הייתה שכרגע מדינת ישראל נמצאת בשלבים האחרונים שבהם היא תוכל להגיע עם הפלשתינים להסכם שלא יכלול הקמת מדינה פלשתינית אלא אוטונומיה מפורזת בלבד. המחשבה התבססה על כך שהפלשתינים לא ויתרו על אף אחת מדרישותיהם מאז ועידת מדריד, ואם ישראל תמשיך במדיניותו של שמיר ותמתין עד שהפלשתינים יצמצמו את דרישותיהם, הדרישות הפלשתיניות רק ילכו ויתגברו, ויזכו גם ללגיטימציה בין־לאומית רחבה.
האופוזיציה ואגף המודיעין חלקו על עמדתם של רבין ופרס וטענו כי מדובר בתקוות שווא. בתגובה ביטלו השניים את טענות המתנגדים ואמרו בין היתר שאגף המודיעין כבר נכשל בעבר בחיזוי מלחמות ושלום, כשהם רומזים לכישלון מערך המודיעין במלחמת יום כיפור, עשרים שנה קודם לכן.
בפועל, טיעוניהם של רבין ופרס ושאר מקדמי ההסכמים כשלו כישלון חרוץ במבחן המציאות. הלחץ המדיני על ישראל רק הלך והחמיר בעקבות הסכמי אוסלו, כאשר העולם מקבל את טענת הפלשתינים כי ישראל כובשת את שטחם והם ראויים לקבל מדינה עצמאית משלהם. בעקבות הסכמי אוסלו, שהעולם ראה בהם אישור ישראלי לטענה כי היא כובשת עם אחר, המשיכו להתנהל לאורך השנים שורה של משאים ומתנים, כשמעליהן מתנוססת הכותרת "משא ומתן להקמת מדינה פלשתינית". גם תוכנית ההתנתקות, שבה ישראל נסוגה מרצועת עזה, נולדה בעקבות אותה מערכת לחצים, שהתבטאה גם בתוכניות כדוגמת מפת הדרכים של ממשל בוש, הלחצים של ממשל אובמה, תוכנית ההתכנסות של ראש הממשלה אולמרט ועוד.
שעון החול הדמוגרפי
מקדמי ההסכמים הזהירו כי אם השליטה הישראלית ביהודה ושומרון תימשך אזי יֹאבד הרוב היהודי במדינת ישראל. בהתאם לאותם ימים, שבהם הופל משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, הזהירו מקדמי אוסלו כי הדרך היחידה לשמור על ישראל כמדינה יהודית ולא להפוך למדינת אפרטהייד היא על ידי היפרדות מהפלשתינים כך שהם יקבלו ישות עצמאית, כשהכוונה, לפחות בעיני רבין, הייתה לאוטונומיה ולא למדינה עצמאית.
בפועל אכן נוצרה בעיה דמוגרפית ביהודה ושומרון, אבל היא שונה מאוד ממה שהזהירו מפניו רבין, פרס ושאר התומכים. בשנת 1997 הפסיקה ישראל לקיים מפקד אוכלוסין לחברה הערבית ביהודה ושומרון, והטילה את האחריות לכך על הרשות. האחרונה, מתוך אינטרס ברור, החלה לנהל מפקד שבו הנתונים מנופחים, מה שיצר אשליה שעל פיה יש כיום ביהודה ושומרון יותר משלושה מיליון פלשתינים. בין הדרכים שבהן משתמשת הרשות לניפוח הנתונים ניתן למצוא אי ניכוי נפטרים מהרשימה, אי ניפוי יורדים שעזבו את שטחי הרשות למדינות אחרות, ספירה כפולה של תושבים שגרים בתוך שטחי ישראל ונספרים גם במרשם האוכלוסין הישראלי, כמו תושבי מזרח ירושלים ואיחודי משפחות, ספירת ילודה בחו"ל של יורדים כחלק ממספרי הילודה הנכללים ברשות, עיוות נתוני הגירה, כך שבמקום שיעידו על הגירה שלילית מהרשות הם הצביעו על עלייה של עשרות אלפי תושבים שהצטרפו מדי שנה לתחומי הרשות ועוד. בעקבות הסכמי אוסלו איבדה ישראל את היכולת לפקח על הנתונים שיוצאים מהרשות, והיא נאלצת לקבל אותם כאמת מוחלטת. צה"ל אף מציג את הנתונים הללו בדיונים בוועדת החוץ והביטחון.
הדיפלומט יורם אטינגר, חבר 'הצוות האמריקאי־ישראלי למחקרים דמוגרפיים', מסביר כי מדובר על ניפוח מספרים שמגיע ל־50 אחוזים יותר מהנתונים הרשמיים. "אלה דרכים שהפלשתינים לא מסתירים אותן. במיוחד בכל הקשור לספירת יורדים, שם זה ממש על השולחן כחלק מהסכמי אוסלו. לפי הלמ"ס הפלשתיני, האישה הפלשתינית יולדת יותר מכל אישה אחרת בעולם כמעט, כולל בכל העולם הערבי, למעט עיראק, ויותר מערביי ישראל. בנוסף לכך מסתבר שאריכות הימים ביהודה ושומרון היא מהגבוהות בעולם, עד כדי כך שלעיתים ניתן למצוא במפקד האוכלוסין הפלשתיני אנשים שנולדו באמצע המאה ה־19, והיום הם מתקרבים, הפלא ופלא, לשנתם ה־170. לישראל או שאין את היכולת לבדוק את הנתונים או שהיא לא רוצה לעשות זאת, ואני לא יודע מה חמור יותר", אומר אטינגר.
שטחים תמורת שלום
בבסיסה של התיאוריה הזאת עומדת התפיסה כי הסכסוך הישראלי-ערבי הוא סכסוך טריטוריאלי. בעקבות כך נטען כי אם ישראל תיסוג מהשטחים שכבשה בשנת 67' יהיה אפשר להגיע לשלום. מהצד הדתי, דמויות חשובות כדוגמת הרב עובדיה יוסף דיברו על כך שלצד קדושת ארץ ישראל, קדושת החיים עולה עליה, ועל כן במידה ואכן מדובר בשלום בר קיימא מותר יהיה לוותר על שטחים תמורת שלום.
מיותר לציין כי פינוי שטחים לא הוביל לשלום עם הפלשתינים. עוד בימי המשא ומתן על הסדר הביניים, ולאחר ביצוע תוכנית 'עזה ויריחו תחילה', מספר הפיגועים רק עלה. למעשה, ביצוע הסכם קהיר אפשר את התגברות הטרור, שכן לישראל לא הייתה אחיזה יותר בחלקים מהשטח שמנו יצאו המחבלים. בפועל, בשנתיים שהגיעו לאחר הסכמי קהיר נרצחו בפיגועי טרור מאה ישראלים יותר מאשר בכל ימי האינתיפאדה הראשונה.
גם האינתיפאדה השנייה, אינתיפאדת אל־אקצא, לא עזרה לשנות את התפיסה הזאת בקרב השמאל בישראל ובקרב גורמים בין־לאומיים, למרות שמה - שמסגיר כי מדובר בסכסוך דתי ולא טריטוריאלי.
אויבי השלום
במילים האלה בחרו רבין, פרס ותומכים רבים אחרים לתאר את המוחים נגד ההסכמים, במטרה לערער את הלגיטימיות של המחאה. מי שבעיקר השתמש במונח זה היה פרס. אחת הפעמים הבולטות שבהן רבין השתמש בביטוי הייתה במדריד, במהלך טקס קבלת פרס אסטוריאס: "לא שיערנו עד כמה מרים אויבי השלום. אנחנו נילחם באויבי השלום - כי הם ממשיכים להציע לנו רק דם ומוות, שנאה, סבל, כאב - ואנחנו כל כך רוצים שיהיה אחרת. אנו ממשיכים לרצות בחיי שותפות, בחיי שוויון, בחיי שקט ושלום". רבין עצמו אף ניסה להגביל את יכולת ההפגנה של הימין נגד ההסכמים, בעוד השר בממשלתו חיים רמון עוצר אותו מלעשות זאת.
קורבנות השלום
המונח, במילים אלה, לא נאמר על ידי אנשי שמאל וחברי הקואליציה באותם ימים. יחד עם זאת הוא כן נאמר בשלל דרכים שונות על ידי חברי הקואליציה, ובראשם פרס, שאמר על נרצחי הפיגוע בוואדי קלט שהם "נפלו במערכה על השלום". רבין עצמו קרא למונח "עיוות האמת", אך השימוש במונח דבק בממשלה. הביטוי עצמו נהגה עוד בימי מנחם בגין, כשאמר שיש "קורבנות כשעושים שלום, והם עדיפים על קורבנות המלחמה". בגין אמר את הדברים בהקשר של הסכם השלום עם מצרים, אלא שהוא כמובן דיבר על ויתורים טריטוריאליים ולא על קורבנות בנפש.
יותר מאלף ישראלים נרצחו בפיגועי טרור מאז שנחתמו הסכמי אוסלו. לעומת זאת השלום עם הפלשתינים לא הגיע. למעשה, עוד ביומו הראשון של ההסכם, בזמן שערפאת נכנס ליהודה ושומרון, הוא הבריח במכוניתו מחבלים ונשק, ששימש אחר כך לטרור נגד ישראל.
תמו מאה שנות טרור
כחלק מתחושת האופוריה שליוותה את תומכי הסכמי אוסלו, קיבל הציבור הישראלי הבטחה שעם בואם של ההסכמים לעולם ייפסק הטרור הערבי, וישראל תוכל לחיות בלי הצורך להילחם. בפועל, הסכמי אוסלו רק הגבירו את הטרור, ודרדרו את התמיכה בהסכמים לשפל בימים שקדמו לרצח רבין. מלבד טרור אוסלו, ישראל חוותה מאז ההצהרה על סיום מאה שנות הטרור את אינתיפאדת אל־אקצא, השתלטות חמאס על רצועת עזה וירי שנמשך מהרצועה, טרור סכינים, טרור ירי וגם סבבי לחימה ומבצעים הן ביהודה ושומרון והן בעזה, במטרה למגר את הטרור היוצא מהם.
עזה ויריחו תחילה
הסכם קהיר היה למעשה מימושו הראשוני של הסכמי אוסלו. הצעד, כך מגלים הפרוטוקולים, נועד לבדוק האם אנשי אש"ף יכולים בכלל לשלוט על השטחים שהם אמורים לקבל במסגרת ההסכמים. כפי שהתברר מהר מאוד, לאש"ף לא הייתה היכולת לשלוט על השטח, ובעיקר לא היה לו שום רצון למנוע את ביסוס הטרור. למרות זאת ישראל החליטה להמשיך במשא ומתן וחתמה על אוסלו ב' ואף ניסתה להגיע להסדר קבע.
פרופלורים
כחלק מהניסיון לצייר את המוחים נגד הסכמי אוסלו כמיעוט רועש בלבד, כינה רבין את מתנגדי אוסלו "פרופלורים", כלומר חבורת אנשים שעושה הרבה יותר רעש ורוח מכפי גודלה האמיתי. את כינוי הגנאי טבע לראשונה נגד אנשי רמת הגולן. ה"פרופלורים" הצטרפו לאמירות דוגמת "אני ראש הממשלה של 98 אחוז מהעם" ועוד, שנועדו להראות כי מלבד קומץ המתנגדים קיימת תמיכה מוחלטת במהלך.
בפועל, ככל שעבר הזמן והפיגועים הפכו לתדירים יותר וקטלניים יותר, התמיכה באוסלו צנחה ורוב מוחלט בציבור הביע את התנגדותו בכל סקר אפשרי. אובדן התמיכה הציבורית הוליד את העצרת בכיכר רבין שבסופה נרצח ראש הממשלה על ידי יגאל עמיר. חצי שנה מאוחר יותר הראה הציבור הישראלי שהוא מתנגד להסכמי אוסלו כשבחר בנתניהו לראש הממשלה בניגוד לכל הסקרים שנעשו במערכת הבחירות.
***