"המבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה לא יהיה מבחן אינטלקטואלי, זה יהיה מבחן של דם. אם הוא יביא לכך שיהיה אפשר לצמצם באופן משמעותי את האלימות והטרור, זו תהיה הצלחה גדולה מאוד. אם חס ושלום זה לא יביא לזה, הוא יהיה כישלון צורב. לכן איני שלם עם ההסכם".
המילים הללו נאמרו לפני שלושים שנה פחות חודשיים, מפי לא אחר מאשר יוסי ביילין. שבועות ספורים אחרי חתימת הסכם הצהרת העקרונות בספטמבר 1993 – הסכם אוסלו הראשון – התראיין ביילין ל'מעריב' בהיותו אחד מאדריכלי ההסכם ושושביניו.
ימים ספורים לאחר חתימת ההסכם נרצח יגאל ועקנין בפרדס ליד המושב בצרה, וחייל נדקר סמוך לרמאללה. שלושה ניסיונות פיגוע באמצעות מכונית תופת התבצעו ברצועת עזה בתוך שבועיים. פחות מחודש לאחר חתימת ההסכם, מחבל מתאבד נצמד לאוטובוס מול מפקדת צה"ל בבית אל והתפוצץ, 30 נפצעו. את ההמשך כולם יודעים: טרור הולך וגובר הרגיל את אזרחי ישראל לשטף רציחות אכזריות ואקראיות ולפיגועי התאבדות גדולים שגבו מחיר דמים חסר תקדים. הפלשתינים לא עמדו ב"מבחן הדם" אף לא ליום אחד.
מי אשם בכישלון?
אך בימים אלו, בהם הפוסט־מורטם של הסכמי אוסלו נידון בכל מקום, ביילין ושותפיו לדרך מציעים הסברים אחרים לכישלון תהליך אוסלו. לא נאומי ההסתה של ערפאת, שהסביר לאנשיו פעמים רבות ובאופן המפורש ביותר שהסכמי אוסלו הם תוכנית ההשמדה של מדינת ישראל; לא סירובה של המועצה הפלשתינית לשנות את האמנה הפלסטינית, כפי שהתחייבו בהסכם, ולהשמיט ממנה את הסעיפים הקוראים למחיקתה של מדינת ישראל; וגם לא הטרור הפלשתיני שהכה ברחובות ישראל בעוצמה הולכת וגדלה. תומכי ההסכם מצביעים עד היום על שלושה אשמים בכישלון: ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר והמתנחלים.
הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה היה, לטענת תומכי ההסכם, הטריגר להגברת הטרור הפלסטיני ולתחילת גל פיגועי ההתאבדות. אלא שהטרור הפלסטיני התגבר, כזכור, מיד לאחר חתימת הצהרת העקרונות. פיגועי ההתאבדות החלו כמה שנים לפני פברואר 1994, עד כדי כך שכבר בסוף אוקטובר 1993 דיבר רבין בוועדת חוץ וביטחון על "התופעה החדשה של טרוריסטים מתאבדים, המציבה אתגר חדש בפני כוחות הביטחון".
אם כבר מבקשים ללמוד דבר מה מטבח גולדשטיין, צריך לראות מה הוא ייצג עבור הפלסטינים ומה הוא ייצג עבור ישראל. ישראל הגיבה לטבח בזעזוע מקיר לקיר, גינתה אותו, הקימה ועדת חקירה ויצאה למלחמת חורמה ב"טרור היהודי". ישראל התנהלה כמדינה המחויבת להסכם שלום שאחד מבניה סרח; הרשות הפלסטינית מעולם לא פתחה בוועדת חקירה, ורק בקושי רב ולאחר לחצים רבים הצליחו ישראל והקהילה הבין־לאומית לגרום לערפאת לגנות פיגועים מפעם לפעם. טבח גולדשטיין איננו אירוע מבוטל, אך לחלוטין אי אפשר לתלות בו את הסיבה להתגברות הטרור.
גם תליית הכישלון ברצח רבין איננה עומדת במבחן המציאות שקדמה לרצח. יש המבקשים לראות ברבין האדם היחיד שהיה יכול להכריח את ערפאת להגיע להסכם ולהיצמד אליו. אך האמת היא שרבין מעולם לא הצליח לכפות על ערפאת לבצע את הדברים המהותיים שהתחייב להם ובשמם הסכים רבין מלכתחילה להיכנס ל"ניסוי" אוסלו. ערפאת לא שינה את האמנה, לא גינה את הטרור, לא נלחם בטרור, לא הסגיר מחבלים, וגם כשכלא אותם – עשה זאת לפרקי זמן מגוחכים ולמראית עין בלבד. הטרור הרצחני השתולל במשך כמעט שנתיים, מספטמבר 93' לנובמבר 95', לפני שרבין נרצח. הרצח, מתועב ככל שהיה, לא הכשיל את תהליך אוסלו – להפך: רצח רבין שיתק את ההתנגדות לאוסלו, והסכם אוסלו ב' (ביהודה ושומרון) התממש אחרי הרצח ללא שום התנגדות ברחוב היהודי, ששותק מהלם הרצח. הרצח עשה השמדת ערך למחנה הימין. אם לא פיגועי הטרור המחרידים בפברואר־מרץ 96', תבוסת הימין הייתה מובטחת.
קונספציית אוסלו חזקה מן האמת
האשמה השלישית שמצביעים עליה תומכי ההסכם לדורותיו היא תנועת ההתנחלות. העובדה שישראל המשיכה להרחיב התנחלויות ולהעמיק את ה"כיבוש", או לחילופין נמנעה מפינוי ההתנחלויות (לפחות אלה שרבין כינה "פוליטיות"), כך טוענים, טרפדה את יכולתה של הרשות הפלסטינית לכונן ישות מדינית צומחת. אלא שהטוענים כך מתעלמים משני גורמים חשובים מדי: הראשון, הרחבת ההתנחלויות התבצעה אחרי כישלון ההסכמים ומרחץ הדמים של שנות ה־90. פירושו של דבר, התגברות הטרור עם חתימת ההסכם הראשון לא התרחשה בגלל ההתנחלויות, שהרי הן עמדו במקומן כאשר ערפאת התחייב בפני רבין להפסיק את האלימות. והשני, לרבין וממשלתו לא הייתה שום יכולת פוליטית להוביל מהלך של פינוי עשרות אלפי מתיישבים מבתיהם בשנים ההן.
"מבחן הדם" נכשל כישלון חרוץ, אך קונספציית אוסלו חזקה ממנו. תומכי הסכמי אוסלו מתעקשים עד היום שהאשם איננו בכריתת הסכם עם פרטנר רצחני בעלת כוונות זדון, אלא התנהלות פגומה של הישראלים. קורבנות הטרור הפכו ל"קורבנות השלום" שנרצחו באשמתם של "אויבי ההסכם משני הצדדים". אך מעבר לדיון הרטרואקטיבי בהסכם ובתוצאותיו, כדאי להדגיש לטובת האמת ההיסטורית וכן לטובת כל הסכם עתידי: לאף ממשלה אין זכות לוותר על מבחן הדם.
הכותב הוא מחבר הספר 'מלכודת אוסלו' שראה אור לאחרונה בהוצאת סלע מאיר
***