בימים אלו אנו מציינים שלושים שנה לחתימה על הסכמי השלום שנחתמו באוסלו, הידועים בשמם - הסכמי אוסלו. אבל הסכמי אוסלו הם לא הסכמי שלום, הם הכרזת מלחמה. בניגוד להכרזות מלחמה "רגילות", שאם היינו מתרגמים את הפעולה לאנגלית היינו משתמשים בזמן הווה פשוט, זוהי הכרזת מלחמה בהווה מתמשך. היא ממשיכה מאז ועד היום.
כל פעם שנופל חלל נוסף במערכה הבלתי נגמרת הזאת אנחנו מתפללים שהוא יהיה הקורבן האחרון. מתפללים – ומתבדים. הגדרת הסכמי אוסלו כהכרזת מלחמה היא צעד ראשון בכיוון הנכון.
בימים אלו אנו מציינים שני אירועים קשים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל: חמישים שנה למלחמת יום כיפור הארורה, ושלושים שנה לחתימה על הסכמי אוסלו האיומים. אבל יש הבדל מהותי בין שני אירועים אלה: מלחמת יום כיפור ארכה כשבועיים וחצי, ונהרגו בה 2,656 חיילי צה"ל. היא נגמרה בסוף אוקטובר 1973, תחילת חשוון תשל"ד. היה לה סוף. נחתם הסכם שביתת נשק וזהו, הצבאות פרקו את הנשק, הסיגו את הטנקים אחור וחזרו הביתה. בניגוד לכך הסכמי אוסלו, שהפכו עד מהרה למלחמת אוסלו, הם מלחמה שממשיכה. הרובים יורים, הערבים רוצחים, ואנחנו עושים הכול כדי להתגונן, למזער נזקים, אבל אנחנו לא מעיזים להגדיר את מה שמתחולל כאן כמלחמה.
למה? כי להגדרה הזאת יש השלכות. אם יש מלחמה משמע שיש אויב. אם יש אויב חובה עלינו להגדיר מטרה, והיא - להביס אותו, לנצח. בשלושים שנה האחרונות אין לשירות של צה"ל ביהודה ושומרון מטרה אסטרטגית ברורה. אין תוכנית, אין חזון. הפקודות הן טקטיות בלבד, לכן אין תוחלת ואין תקווה. חייבים להחליף דיסקט לגמרי. הגדרה של המציאות כהווייתה היא צעד ראשון והכרחי בניצחון המלחמה המתמשכת הזאת, מלחמה שגבתה עד כה חיים של 1,717 איש. למה "עד כה"? כי גם הממשלה הזאת לא עושה צעדים כדי לנצח, כדי לסיים את המלחמה.
ואף שהמצב קשה ומחמיר מיום ליום, והערבים מתחמשים ומעיזים פנים ומשתלטים על אדמות וצוברים נקודות, יש לנו בוודאות היכולת לנצח. באינתיפאדה השנייה הוציאה מועצת יש"ע סטיקר ועליו הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח". כי באמת, החייל במוצב רוצה ויכול. רק צריך לתת לו. זה היה נכון אז, זה נכון גם היום.
היום, כשאנחנו רואים איך הערבים בונים באין מפריע בשטחי C (שהוגדרו ככאלה בשליטה ביטחונית ואזרחית מלאה שלנו באותם הסכמים ארורים), כשאנחנו רואים השתוללות בדואית בנגב, בכבישים, בגביית דמי חסות, בשוד וגנבה ודברים גרועים מאלה, כשאנחנו רואים חוסר משילות מוחלט בגליל, כשאנחנו רואים השתלחות מדינית נגד מדינת ישראל באו"ם, כשאנחנו רואים את כל אלה ממבט הציפור, כל החיצים מופנים לאותו תאריך של ליקוי מאורות לפני שלושים שנה, לחתימה על הסכמי אוסלו. אלו ההסכמים שהביאו אותנו למצב הזה, שהכניסו אותנו לספירלה הזאת.
לכן, לא רק שחשוב לנו לציין את אירוע החתימה, חשוב לנו גם לחנך את הדורות שנולדו אחריו ולהזכיר לכל מי שחי היום זה שנעשה כאן מעשה שעדיין לא תוקן, שניתן לתקנו ושחובה עלינו לעשות זאת. המשימה של הממשלות מאז ועד שהסיפור הזה יסתיים סוף סוף, היא לא רק להתמודד עם ההשלכות של הסכמים נפשעים אלה (ואין מילה אחרת לתאר אותם, כי הם לא נעשו בתמימות. אנחנו התרענו שוב ושוב ושוב. אנחנו צעקנו בכיכרות, בכינו וביקשנו שלא ייתנו להם רובים, שמפקירים אותנו ואת המדינה כולה, שהטילים יגיעו לתל אביב. הצד שחתם עליהם פשוט עצם עיניים ואוזניים ולנו הוא סתם את הפה), אלא להיאבק נגד אוסלו כרעיון ולהקדיש את כל המאמצים לביטולו.
במהרה בימינו, אמן.
הכותב הוא יושב ראש מועצת יש"ע וראש מועצת גוש עציון
***