עו"ד הרב ד"ר חיים שיין מתייחס בחומרה רבה לעצם קיומו של דיון בבית המשפט העליון אודות חוקיות צמצום עילת הסבירות.
בראיון לערוץ 7 אומר ד"ר שיין כי אין לו ספק בכך שלא מדובר בדיון משפטי כיוון שאין שום סוגיה משפטית שעומדת לדיון. "ברור לגמרי שאין שום סמכות חוקית לבית המשפט העליון לבטל חוקי יסוד והניסיון להסתמך על מגילת העצמאות הוא דבר שאין לו שום בסיס. מעולם מגילת הצמאות לא נתפסה כחוקה למדינת ישראל".
שיין מעיר כי כיהודי מאמין הוא היה שמח מאוד לו היו מיישמים את הנכתב במגילת העצמאות, שם נקבע שמדינת ישראל נועדה להגשים את חזון הנביאים, "אבל אני משוכנע לגמרי שאסתר חיות וחבריה בוודאי לא היו רוצים להגשים במדינת ישראל את חזון הנביאים".
"השאלה היחידה שעומדת לדיון היא מגבלות הכוח של בית המשפט העליון ועד כמה הוא מוסמך להוות אלטרנטיבה לבחירתם של מיליוני אזרחים. אני חייב לתת קרדיט והערכה לנשיא אהרון ברק שלאורך שנים בנה תבנית די מעניינת שבה הוא נטרל את הכנסת והפך את בית המשפט העליון לאורים ותומים. זה מתחיל בכך שהכול שפיט ואחר כך זה עובר לכך שאין יותר זכות עמידה וכל אחד יכול לבוא לבית המשפט בכל עניין שהוא רוצה".
הוא מוסיף: "אחר כך יש נושא מרתק של ידידי בית המשפט, שהם עמותות שונות שבקריצת עין יודעות בדיוק איזה עתירות בית המשפט העליון היה שמח לקבל. אחר כך יש שלב נוסף של פסילת חוקי כנסת ואחר כך אמירה בדבר עליונות היועמ"ש כפוסק האחרון, ויש דבר מעניין נוסף שהשופט ברק המציא ופיתח והוא 'הקהילייה המשפטית'. משמעות הדבר היא שיש קבוצה די קטנה של מרצים למשפטים, שופטים, עורכי דין ואנשי תקשורת שעוסקים במשפט והם למעשה מקבעים בדעת הקהל את מה שקורה במערכת המשפט, ואם אתה שולט במנגנון הזה אתה יכול להנדס למעשה את הציבור. אם אותם אנשים אומרים על פסיקה של בית המשפט העליון שהיא נפלאה, הציבור מתרשם מזה, כי אני לא מכיר אזרח בישראל שקורא בשעות הפנאי פסקי דין של בית המשפט העליון".
מוסיף שיין ומציין בהקשר זה גם את המונח "פרשנות תכליתית" שגם הוא הוחדר לתודעת המשפט הישראלי על ידי אסכולת אהרון ברק. "כך עלה בידי ברק, כאסטרטג עליון, לבנות תבנית בלתי רגילה", אומר שיין ומסביר את מונח הפרשנות התכליתית שמגבילה את חברי הכנסת מלתת ביטוי למה שהם מתכוונים לו. "המשמעות היא שהחוק אינו אלא יצירה תחבירית וחברי הכנסת, עקב מגבלותיהם, אינם יודעים לתת ביטוי לרצון האמיתי שלהם, ואז בא בית המשפט העליון באמצעות הפרשנות התכליתית ונותן את המשמעות לאותם חוקים, והמשמעות הזו היא המשמעות שבית המשפט התכוון אליו ולא המשמעות שהמחוקק התכוון אליו".
סוגיה נוספת שגם עליה מרחיב ד"ר שיין החלה ב-1962 אז נקבע פסק רייזנפלד נגד יעקובסון. "הרכב בית המשפט כלל את השופט חיים כהן שהיה אנטי דתי, היה השופט זילברג שהיה השופט הדתי והיה השופט ויתקון שהיה השופט הא-דתי, שכל עניין דתי לא עניין אותו. השאלה שעלתה לדיון בתיק הייתה איך קובעים אם חוזה מסוים הוא מוסרי או לא מוסרי, כי על פי חוק החוזים חוק לא מוסרי הוא בטל. גם השופט זילברג וגם השופט חיים כהן החזיקו בדעה משותפת שלפיה בית המשפט לא אמור לתת ביטוי לערכים שלו אלא לערכים שהמחוקק הטביע בחוק שהוא ניסח. השופט ויתקון אמר אז שאת אזרחי מדינת ישראל לא מעניין משפט עברי ולא המקורות היהודיים והם חלק מהתרבות המערבית האוניברסאלית. בית המשפט העליון, לדעתו, אמור לתת ביטוי לערכים של הציבור המתקדם והנאור. כעבור עשרים שנה השופט ברק לקח את עקרונות הציבור המתקדם והנאור והפך אותם לדגל של בית המשפט העליון. המשמעות היא שבית המשפט העליון לא אמור לתת ביטוי לרצון העם כפי שהדבר בא לידי ביטוי בבחירות דמוקרטיות, אלא ביטוי לערכי קבוצה קטנה שהוא משתייך אליה".
שיין מספר על ויכוח פומבי שניהל עם הנשיא אהרון ברק, ובו עלה בידו לשכנע את הקהל באולם שהציבור המתקדם והנאור מתגורר ברחביה, קורא את העיתון 'הארץ' ויוצא לעבוד בבית המשפט העליון... "כל אלה יצרו מציאות הזויה שבה יש מאבק היום בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת והמבצעת. זה פשוט דבר שלא יאומן. יש כאן יסוד אנטי דמוקרטי בעליל, ואני מאוד מודאג מכך שפסק בעניין הסבירות עלול למוטט את הדמוקרטיה הישראלית".
את דבריו חותם ד"ר שיין בהערכה לפיה ב-400-500 עמודי פסק דין יקבע בית המשפט שיש לבית המשפט העליון סמכות לבטל חוקי יסוד במקרים חריגים ולא יבטל את עניין הסבירות שהוא דבר שולי לחלוטין ולבית המשפט יש די אלטרנטיבות לעילת הסבירות ואת החלטת הביטול ישמור לסוגיה משמעותית הרבה יותר כמו סוגיית הנבצרות.