מדינה שלמה עקבה במתח מהבוקר אחרי השידור החי מהדיון בבג"ץ עילת הסבירות (למה מדובר באירוע חריג? למה אנחנו לא זוכים ליותר שידורים כאלו? לנשיאה חיות ולעיקרון השקיפות פתרונים).
ברשתות התקוטטו תומכי הרפורמה ומתנגדיה על מי נאם טוב יותר ומי הכניס למי. האם השופטים השתכנעו כך או כך והאם המחנה השמרני יפתיע או שמא האקטיביסטים ינצחו.
נדמה שכולם מפספסים את הנקודה: מבחינת השופטת חיות היא כבר ניצחה. בעוד הימין משחק מולה דמקה, חיות משחקת שחמט.
האנקדוטה הסמלית ביותר לדעתי הייתה כאשר השופט גרוסקופף תהה בפני יו"ר ועדת חוקה, ח"כ שמחה רוטמן האם הוא רוצה שהדיון על סמכויות בג"ץ יתנהל בשטרסבורג (שם שוכן בית המשפט האירופי לזכויות אדם), ורוטמן ענה לאלתר "אני רוצה שזה יתנהל בכנסת".
זו תמצית הסיפור: זה באמת לא משנה מה תהיה ההחלטה השיפוטית, האם בג"ץ יבחר לפתוח חזית ישירה מול הכנסת ולפסול את החקיקה המצמצמת של עילת הסבירות, ושמא יסתפק בביקורת נוקבת אבל יימנע מלפסול אותה (מה שאני סבור שאכן יתרחש, כפי שאסביר).
מה שמשנה הוא עצם קיום הדיון. עצם העובדה שגם השמרנים שבשופטים התייצבו לדיון בנושא שאין לבג"ץ אפילו סמכות זעירה בו. על פי החוק הישראלי, סמכות השופטים לעסוק בחוקי יסוד זהה לסמכותם לעסוק בשאלת החלפת היום והלילה. יכול בג"ץ להתכנס ולפסוק פה אחד כי השמש תזרח מעתה בלילה, והמשמעות תהיה זהה לדיון שהתקיים היום.
השופט גרוסקופף אפילו לא העלה על דעתו שייתכן ושאלת הסמכות אינה שאלה שיפוטית כלל, לא בבג"ץ ולא בשטרסבורג. גם כהלצה הוא הבין בפשטות שזו שאלה שיפוטית. רוטמן ענה לו את מה שכל דמוקרט היה עונה - זו שאלה של רצון העם והחלטתו. סמכויות שיפוט לא נולדות בחלל ריק ולא ניתנות מפי הגבורה, הן ניתנות על ידי העם ובכפוף לרצונו.
וזה הניצחון הגדול של חיות: היא קיבלה לידיה בית משפט שהעז להעביר רק ביקורת שיפוטית על חוקים רגילים (מכוח חוקי יסוד, אלא מה), והיא מעוניינת לעזוב אותו חזק יותר - כזה שמסוגל לפסול או לתקן גם חוקי יסוד.
בשביל זה היא לא צריכה לפסול כעת חוק יסוד. אדרבה, פסילה כעת תגביר את הלהבות נגד סמכותו של העליון. בשביל זה היא יועיל לה יותר דווקא לאשר את הפסיקה, ולהרוויח שני דברים במכה: האחד, טיעון ציבורי בדבר ה"אחריות" וה"איפוק" שגילו שופטי העליון. והשני, הסכמה עקיפה, גם של רוב הימין, לסמכותם של השופטים לדון בחוקי היסוד, כי "הנה, הכל בסדר".
אז לא, הכל לא בסדר. מדינה בה חמישה עשר בני אדם שאינם נבחרי ציבור, חשובים ורציניים ומכובדים ככל שיהיו, מהווים סמכות העל שאין ערעור אחריה ואין בלמים בעקביה - היא אוליגרכיה כדת וכדין. וישראל, נכון להיום, איננה דמוקרטיה.