ברכות חמות

את השנה הזאת התחלתי כרעייה, כאם וכבת, ואני מסיימת אותה ברוך השם גם כחמות. כן כן, תוכלו להריץ גם עליי את הבדיחות השחורות הקורעות מצחוק, גם אלה עם הזקן הכי ארוך בעולם. אבל לא יעזור לכם, זה לא ישבור אותי. השמחה, הברכה וההודיה הן מעל ומעבר למילים.

בני הבכור התחתן עם בחירת ליבו המקסימה. זה אומנם מרכז הסיפור, זה לב ההתרחשות, אבל דווקא על הזוג הצעיר לא אכתוב. גם לא על המחותנים הנדירים שהרווחנו על הדרך. פרטיותו של הזוג היא קודש ומי מסתבך עם זוג צעיר לפני חגי תשרי. חסר לי שהם לא יגיעו לבקר. אז רק על עצמי לספר ידעתי, או נכון יותר רק על תחושותיי אני מרשה לעצמי לכתוב.

כשהזוג התארס, חברות מכל תחנות חיי שלחו לי איחולים מחבקים. הן כתבו ברכות חמות לזוג ולנו ההורים, והוסיפו משאלה שההתארגנות תהיה בנחת. חברות אחרות, בעיקר כאלה שכבר ליוו ילדים לחופה, הודיעו לי בחגיגיות שעליתי קומה, שעברתי שלב בחיים, שלחתן ילד זה משהו אחר. בשבועות שאחר כך התחלתי קצת לטעום מזה: גיליתי חדר חדש שנפתח בלב, שמחה שמגיעה מעולמות שלא הכרתי ולא ידעתי כלל על קיומם, ותפילה שמתרחבת ומתארכת על בת חדשה וזוגיות צעירה שהיא אינה שלי, ועל מערכות יחסים חדשות וכן - גם על התואר החדש שחיכה לי, שאולי יותר מכל התארים המשפחתיים שאני נושאת עד כה מחייב עדינות ולימוד והליכה בין הטיפות. הנה עוד שפה חדשה שרק התחלתי ללמוד (תגידו, איך עוד אין קורסים בתחום?).

החיים מפתיעים. בכל פעם את חושבת שזהו, סיימת להתפתח ואת אדם שלם, עד שמגיע שלב חדש בחיים שמשנה את נקודת המבט שלך, את התפקיד שלך ביומיום, ופותח בפנייך שערים חדשים לגמרי, והתפקיד שלך מתגוון ומוסיף צבעים וזוויות. ככה זה כשאת מתחתנת, וככה זה כשפתאום מגיע הילד הראשון ואת הופכת לאם, ככה זה כשמגייסים ילד לשירות קרבי, והנה למדתי שזה קורה גם כשהבן או הבת מתחתנים. שני תאריכים נוספו ללוח השנה האישי שלי: יום ההולדת של הכלה ויום הנישואין החדש. שני תאריכים ועולם שלם.

זוהי רק ההתחלה

את ההכרזה החגיגית על החלטתם להתחתן שחררו בני הזוג לעולם בא' באב. תאריך שבו האבל על ירושלים ועל חורבן הבית עולה עוד שלב בחומרתו ובעומק העצב שבו. עם שמחת האירוסין הרשמית חיכינו עד אחרי תשעה באב, אבל השמחה הפנימית על עצם הכוונה ועל איחוד הנשמות הקרב ובא פעפעה לכל תשעת הימים שלנו. התבוננו על בית שמתחיל להתרקם, על בניין חדש בעולם, וכבר בימי האבל הרגשנו נחמה, כבר בימי החורבן והאובדן נזרעה בנו תקווה. השנה הרגשתי בגוף את האמרות על כך שבשיא האבל נולד המשיח, שבתוך העצב העמוק כבר נמצאת הגאולה. צריך להתאמץ עליה, צריך לעבוד כדי שזה יקרה, אבל היא כאן, אם רק נחליט לראות אותה, לעמול למענה ולקטוף. בכל יום שיבוא. באמת.

ההכנות לחתונה לא היו מרוץ רב קילומטרים שבו אפשר לחלק את קצב הריצה והנשימה לאורך הדרך, אלא ספרינט. שבעה שבועות עד היעד, זהו. אומנם התנשפנו בעליות, בכל זאת אנחנו לא כל כך בכושר, ילד ראשון והכול, אבל הגענו ברוך השם ובשמחה גדולה. שבעת השבועות האלה נמתחו בדיוק מרגש מאוד במקביל לשבע הפטרות הנחמה שאחרי תשעה באב. צעד אחר צעד, לבנה אחרי לבנה בדרך לבית חדש, לקירות ותכולה ובגדים ותוכן של רוח והחלטות של מהות.

שבת שבע הברכות הייתה השיא שבה קראנו את "ומשוש חתן על כלה – ישיש עלייך אלוקייך". המשל והנמשל שוב התערבבו לי בראש ובבטן. נו טוב, גם בעיניים. שמחת חתן וכלה שהיא הכי פרטית, הכי של שני אנשים שהחליטו לכרות ביניהם ברית, נמשלת לשמחת השיבה של עם ישראל לארצו ושמחת האלוקים על העם שקם לתחייה ומתחבר מחדש לאלוקיו. ההפטרה הזאת נתנה לי עוד מתנה, פסוקי הודיה מיוחדים: "חסדי ה' אזכיר תהילות ה', על כל אשר גמלנו ה', רב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו". החסד הוא הכי אישי והכי כללי.

נישואים הם פלא עצום. שתי נשמות שמצאו זה את זו בעולם והחליטו לרקום את יצירת חייהם ביחד. ליל החתונה הוא שיא שאוצר בתוכו עוצמה גדולה, אבל הוא בעצם התחלה. ראשיתו של בית שיישא אופי משלו וכללים משלו, ותהיה בו שגרה מבורכת של עבודה ולימוד ויצירה. כך גם החגים העומדים לפתחנו. ראש השנה ויום כיפור וסוכות הם ימי שיא רבי עוצמה: תקיעות השופר בראש השנה, הסליחות בין לבין, תפילת המוסף והנעילה ביום כיפור, והשמחה העטופה, השמורה, של סוכות. אלה ימים של דיוק התפקיד שלנו בעולם, של שיבה לעצמנו ולייעוד שלנו, ימים של מחשבה והתווית דרך להמשך. השיאים הגדולים מזינים אותנו בהרבה כוחות ועוצמה לחורף ארוך ודל חגים. חורף שיש בו הרבה יום יום ועשייה ושקידה. אין שם זיקוקים ותרועות אלא יישום יומיומי של מה שאנחנו מקבלים על עצמנו עכשיו. יש שימוש בכל הכוחות שצברנו בחודש שלם של קרבה גדולה לקדוש ברוך הוא. בדיוק כמו חתונה.

וכמה שהקרבה בחגים היא גדולה, בסוף נישאר עם "על ניסיך שבכל יום עימנו", עם היומיום רווי הניסים שאנחנו לא תמיד רואים. שלפעמים אנחנו חווים אותם רק אחרי טלטלות גדולות, או רק כשילד מתחתן או מתברמץ או מישהו מגיע להישג גדול, אבל הם שם מהרגע שאנחנו פוקחים את העיניים עד שאנחנו עוצמים אותן בסוף יום.

השנה הזאת הייתה מורכבת. היו בה ברכות רבות והיו בה גם קללות. הייתה בה התקדמות אבל גם כאב. הרבה יותר מדי נרצחי ונפגעי טרור, הרבה מאוד מתח וכעס ושבירת מוסכמות בחברה הישראלית. כשאנחנו מחזיקים את דף המשבצות ומבקשים לעשות את החשבון השנתי, לא חוכמה להניח בטבלה בצד של ה"טוב" רק את הטוב הבוהק, החד־פעמי, הבלתי מעורער. החוכמה היא להביט גם על הטוב היומיומי וגם על זה שהיה טמון עמוק בתוך הרע והתחבא שם. למשל הבירור הגדול שהעם שלנו עובר עכשיו, האפשרות ליצור גשרים ממקומות אחרים, האידאולוגיה שחוזרת לשיח. כשאנחנו אומרים תכלה שנה וקללותיה, כדאי לזכור שבתוך הקללות האלה היו גם ברכות, וגם אותן כדאי למצוא. תכלה שנה וקללותיה וברכותיה, ותחל שנה עם ברכות עד בלי די, ובעיקר לאלה שעוד מחפשים את האיש או האישה המחכים להם אי שם. שנה שיתגשמו תפילותיכם לטובה, אמן.

לתגובות: ofralax@gmail.com

***