להפיל את מסך הברזל

באחד החופשים לפני כמה שנים יצאנו עם הילדים להפנינג גדול בנושא זהירות בדרכים. היו שם דוכנים רבים שעסקו בחשיבות חבישת קסדה, בתשומת הלב הנדרשת כשחוצים כביש, אבל מעל הכול כולם חיכו למכונית המתהפכת.

מדובר באטרקציה שעד היום זכורה לילדיי היטב. זו הייתה מכונית שנכנסים אליה, חוגרים חגורת בטיחות, ואז המכונית עולה למעלה ומתהפכת בעזרת מנוף שמרים אותה, והילדים מוצאים את עצמם תלויים בין שמיים לארץ. הכיפות נופלות מטה, כל הגוף נוטה ליפול, ורק חגורת הבטיחות מצילה מפני התרסקות.

הילדים ירדו מהמתקן מרוגשים, אבל הפלא הגדול הגיע אחרי כן, כשנכנסו למכונית שלנו בחזרה הביתה. בשונה מכל פעם, שהייתי צריך לבקש ולהתחנן בדחילו ורחימו שיחגרו חגורות בטיחות, כעת לא היה צורך לבקש זאת כלל. ברגע שנכנסו אל הרכב, טרם יצאנו מן החניה, נשמעה ההקלקה של החגורות מכיוונם של כל יושבי הרכב. וליבי ראה ושמח.

כאן נפל לי אסימון גדול, שלפעמים יש מחיצה של ברזל המפסיקה בין שכלנו לליבנו. כולנו חכמים ונבונים ומלאים באידיאלים, אך בסוף אנחנו מוצאים את עצמנו לא נאמנים ולא הולכים לאורן של מחשבות גדולות. רק אירועים וחוויות שייגעו בלב שלנו הם שיגרמו לדברים להיכנס לאישיותנו פנימה, ולשנות את התנהגותנו.

חסידים לא עונבים עניבה

אומרים שהחסידים לא עונבים עניבות, כדי שלא להפריד בין המוח ללב. ככה כל מה שנכנס בעולם המחשבתי לא נשאר רק בגדר תאוריה, אלא נכנס אל מעמקי הלב ומאפשר לחיות לאורו.

זהו גם המסר שמבקש רבן יוחנן בן זכאי להעביר לתלמידיו רגע לפני פטירתו. ברגעיו האחרונים, כשהוא מתבקש לברך במילותיו האחרונות את התלמידים, אומר רבן יוחנן בן זכאי את הדברים המפורסמים (ברכות כח): "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". התלמידים תמהים על "הברכה הקלה והפשוטה", אך רבן יוחנן מוסיף ואומר להם "הלוואי", ומלמד את כולנו כלל גדול.

האדם לא נמדד לפי ידיעותיו וחוכמתו, הוא לא נבחן במספר האידיאלים העוברים בראשו ובכמה ראשו שרוי בעליונים. השאלה הגדולה באמת היא כמה הוא מצליח לקחת את הערכים והאידיאלים הללו ולהשרישם בתוככי נפשו, לחיות אותם, להרגיש אותם בליבו עד שיחוש בכל מהותו שלעשות אחרת זה כמו לבגוד בחייו.

לעיתים קרובות יוצא לי להיתקל בבעלי דין הבאים להתדיין בבית הדין לממונות על מחלוקות כספיות שניטשות ביניהם. אי אפשר שלא לראות את הפחד, ההתרגשות, הרעד והחשש האוחז בבעלי הדין עת נכנסים הם לתוככי חדר הדיונים, ונדרשים להציג את תביעותיהם וטענותיהם. שתייה מרובה, רעידות בכל חלקי הגוף, פנים מאדימות או מחווירות וקול שנשבר הם רק חלק מהסימפטומים הנובעים מנבכי נפשו של אדם הניגש לדין.

והנה כולנו עומדים ממש רגעים אחדים לפני הדין, שכל משפט ממוני שבעולם הוא כאין וכאפס אל מול גודלו וחשיבותו.

וכאן נשאלת השאלה הגדולה - האם אנחנו חיים את הדברים הללו, או מדברים עליהם רק בתאוריה? האם מסך הברזל שבין המחשבה ללב נפל ואנחנו חשים ומתחברים לגודלו של היום?

העבודה הגדולה ברגעים האחרונים של השנה היא למנוע מהדברים להישאר רק בראש ובמחשבה, ולגרום להם לחלחל בלב. אם נזכה להפיל את מסך הברזל המפריד בין מוחנו לליבנו, נזכה לחוש בקרבנו פנימה את גודלם של ימים אלו, ולהגיע בעזרת ה' הרבה יותר מוכנים לדין.

הכותב הוא רב קהילת אדרת אליהו, ראש בית המדרש 'מבקשי פניך' ודיין בבית דין לממונות ארץ חמדה, ירושלים

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

***