השנה היא 2037, ואותות מסתוריים מכוכב לכת מרוחק נקלטים בכדור הארץ. האם הם נשלחו אלינו על־ידי חוצנים? האם פניהם למלחמה או לשלום? והשאלה אולי החשובה מכל – האם זו תהיה ההוכחה לה נזקק פרופ' ווגמן בכדי לזכות בפרס נובל לפיזיקה?
השאלות האלו, ועוד רבות אחרות שמתווספות במהלך הדרך, הן השאלות שמניעות את העלילה של 'לא יהיה לנו לאן לחזור' – ספרו החדש של הד"ר לפילוסופיה והשר לשעבר יובל שטייניץ, אותו הוא מגדיר כ"מותחן מדעי-בדיוני על קץ העולם".
גיבור הספר הוא פרופסור ווגמן, חוקר מבריק ופזור־דעת, העומד בראש מאיץ החלקיקים הענק בסרן, שמופקד מטעם האו"ם על משימת פענוח האותות. הוא מרכיב צוות של מדען גרמני פדנט, מתמטיקאי ישראלי ארך רגליים, פיזיקאית צרפתייה מבריקה ויפהפייה וביולוג הודי בעל נטייה פילוסופית, ויחד הם יוצאים למסע דרמטי בחלל בניסיון להציל את כדור הארץ.
זהו לא ספרו הראשון של שטייניץ ואפילו לא השני, ולמעשה, שטייניץ שבעשור האחרון עלה לכותרות בעקבות תפקידיו כשר האוצר ולאחר מכן האנרגיה, הוא סופר וותיק ומוערך ברחבי העולם שספרו הראשון, הזמנה לפילוסופיה, חגג לא מזמן את מהדורתו ה-70. ובכל זאת, על אף הרזומה המרשים והניסיון המוכח, משהו ב'לא יהיה לנו לאן לחזור' פשוט לא עובד.
בניגוד לסופרים מצליחים רבים שמנסים בפעם הראשונה להתנסות בכתיבת מותחנים כאן הבעיה היא לא בעלילה, שעל אף שהיא בנאלית למדי ומזכירה עשרות סדרות וסרטים שכבר ראינו מצליחה להיות חביבה וזורמת, אלא בעיצוב הדמויות ובעיקר בדיאלוגים ביניהם – וכשמדובר בספר שרובו מתרחש בתוך חללית או חדר ישיבות, הדיאלוגים הם הכל.
וזה לא ששטייניץ לא יודע לכתוב דיאלוגים. כל סוד ההצלחה של 'הזמנה לפילוסופיה' (שאני עצמי קראתי לפחות פעמיים-שלושה בשנים האחרונות) היה טמון ביכולתו הייחודית לקחת רעיונות מורכבים ולהציג אותם כדיאלוגים פשוטים וקריאים, אבל מתברר שמה שעובד בספר עיון שבו אנחנו מנסים להבין את הרעיונות, פשוט לא עובד בספר מתח שבו אנחנו אמורים להזדהות עם הדמויות.
הספר כולו כתוב בשפה גבוהה, מהוקצעת וחצי רובוטית, מה שיכל אולי לעבוד אצל פילוסופים מיוון העתיקה או פרופסורים זוכי פרס נובל בימינו, אבל כששטייניץ שם מילים כמו 'פרובלמטי' ו'אלמלא' במשפטים של אסטרונאוטים בני ארבעים (שבחישוב זריז, אם עלילת הספר מתרחשת ב-2037, אמורים להיות בערך בני גילי עכשיו) זה פשוט לא אמין. אנשים פשוט לא מדברים ככה.
ההטיה הזו של שטייניץ בולטת גם בנושאים המדעיים בהם הוא בוחר לעסוק, כאשר לנושאים שמעניינים אותו כמו פיזיקה, אסטרונומיה ופילוסופיה של המדע הוא מקדיש עמודים שלמים, ואפילו הפילוסופיה של דקארט זכתה לאזכור מכובד אם כי קצת מיותר מבחינה עלילתית, אבל לנושא של פענוח צפנים ואיך החוקרים הצליחו להבין את שפתם של החוצנים הוא מקדיש הסבר קצר ולא מחייב וההבדל הזה מורגש.
הזווית האישית של שטייניץ בולטת במיוחד כשסופרים את כמות החוקרים, המדענים, והפיתוחים ישראלים שמוזכרים ב'לא יהיה לנו לאן לחזור'. נכון, אין ספק שיש נוכחות ישראלית ויהודית בולטת בתחומי המדעים המדויקים, אבל אני מניח שהדבר קשור גם לזהותו הלאומית של הסופר. בנוסף, אי אפשר שלא לשים שלאשתו החכמה, היפה והחזקה של הגיבור הראשי קוראים שרה. שרה ווגמן מתלווה לבעלה למסעות, מנצלת את המפגשים שלו עם מנהיגי המעצמות כדי לצאת לנופש וקונצרטים, ואפילו מתעקשת להצטרף אליו למשלחת המדעית שטסה לחלל. אה, והיא גם אנתרופולוגית (סליחה, אנ-תרו-פו-לו-גית ילידים). אני יודע, אני יודע, זה קצת קונספירטיבי ושטייניץ בכלל כבר עזב את הפוליטיקה, אבל מניח שאף פעם לא מזיק להשאיר דלת פתוחה. אתם יודעים, כדי שיהיה לאן לחזור.
ובכל זאת, שתי נקודת האור העיקריות בספר הן המסר שלו, שמספק תמרור אזהרה בנושא שרובנו כנראה לא כל כך היינו מודעים לו, וההתייחסות ההומוריסטית לכל נושא הזכייה בפרס נובל, דרכה מאיר שטייניץ את חבריו המדענים באור חדש, אנושי יותר. אז גם אם 'לא יהיה לנו לאן לחזור' לא יכניס את שטייניץ לשורט ליסט של פרס נובל לספרות, לפחות הוא גרם לנו לקוות יחד איתו שפרופ' ווגמן יזכה בפרס הנובל לפיזיקה על התיאוריה שלו ובמקביל לחשוב על ההשלכות והסכנות שהיא מציגה. ומה צריך יותר מספר שגורם לך לקוות ולחשוב?