שבתאי טל, שנולד ברמת גן ב-1939, היה אחד מצלמי העיתונות הידועים ביותר בעשורים הראשונים של המדינה. הוא חתום בין היתר על הצילום המזוהה והמפורסם ביותר של בן גוריון, בו רואים את ראש הממשלה לשעבר נשען על ידיו בועידת המפלגה, ועל עוד צילומים רבים שהפכו לאייקונים ומלווים את ההיסטוריה של מדינת ישראל.
בשנת 1973, כשעבד עבור השבועון הגרמני "שטרן", מצא את עצמו טל בחוד החנית של הפיקוד בחזית הדרומית ביום כיפור, ותיעד את המלחמה כשהוא צמוד לאוגדת המילואים 143 בפיקודו של האלוף אריאל שרון.
כעת, חמישים שנה אחרי, תערוכה חדשה חוזרת לצילומים של טל מאותה תקופה. התערוכה, שמוצגת בבית סוקולוב ונקראת "כאן 40 רות עבור" שהיה אות הקריאה של מפקד האוגדה שרון ברשת הקשר הצה"לית, תכיל 33 צילומים שנבחרו בקפידה על ידי אוצרת התערוכה ושבתאי טל.
13 מתוכן בהגדלות ענק ועוד 20 יוקרנו על מסך גדול כשברקע יישמעו ההקלטות המקוריות מרשתות הקשר של גזרת התעלה במלחמה. האפשרות המדהימה להגדיל את הצילומים שצולמו במצלמות 35 מ"מ הן בזכות עבודת עריכה, טיוב ושימור יוצאת דופן שנעשתה על ידי יובל רכבי וסריקות הנגטיבים ע"י "רע" בית מלאכה לצילום.
"כל שנה, ביום כיפור, המועקה והעצב חוזרים", אומר טל. "אני מגלה שזיכרונה של המלחמה אינו דועך אלא מתחדד יותר ויותר, הזיכרון המתועד שלי נעשה חד יותר וכואב יותר וכך, כבר 50 שנה".
"תיעדתי במצלמתי את המלחמה. עד היום מראות המלחמה ההיא לא נותנים לי מנוח. עמדתי לכאורה מהצד אבל למעשה הייתי נתון, גופי ונפשי בתוך הכאוס העצום של הימים הראשונים".
"צפיתי בפניהם של המפקדים מוכי הלם. פניהם הלאות, המותשות והפצועות של לוחמים שהצליחו למלט עצמם מהמוצבים או מטנקים בוערים נצרבו בסרטי הצילום ומתועדות כאילו היה זה אתמול. עשרות הטנקים, הנגמשים וכלי רכב אחרים, חיילים פצועים ומסוקי פינוי במעין מערבולת מאובקת שעם הזמן הבנתי שהיא היא 'התמונה' של המלחמה הארורה ההיא".
אוצרת התערוכה, רינה קסטלנובו-הולנדר, מספרת כי כבר ברגע בו שבתאי טל פנה אליה בבקשה לסייע לו בבחירת צילומים מסיני המתעדים קרבות בלימה וחציית התעלה, היה להם ברור שזו לא תהיה אסופת צילומי ניצחון.
"תוך שעות ספורות הסתיימה העריכה כי מצלמתו של שבתאי התמקדה בעיקר, לא בדימויים הרואיים של צילום תחת אש, אלא בתחושת מחיר המלחמה, וריחוק הזמן רק מדגיש את גודל האמפתיה". כדוגמה, היא מביאה צילום אחד ממאות שנלכדו במצלמתו של שבתאי טל בסיני, במהלך מלחמת יום הכיפורים. "לצילום הזה מתחברים מייד רגשית ובעוצמה: ברגע הפוגה, מונצח חייל שלמרות הפציעה, צועד הוא בכוחות עצמו".
"אין הוא מישיר מבט לצלם ואינו עוצר עבורו. תחת מעטה תחבושות פניו מוארות עם צל של חיוך נבוך. נהיר לכל שרגע קודם ראשו הפצוע נחבש במהירות. תחבושת הגזה עדיין צחורה בניגוד למדיו המוכתמים והמעיל הצבאי הספוג בדם, שמוט ברישול על כתפו. פינוי הפצועים מהקווים הקדמיים בעיצומו, ובאופק, טורי שריון וטנקים רובצים בחולות. גם אם אין זו ההתרחשות המרכזית בקרבות בסיני, הרגע שנתפס בצילום וקפא בזמן הינו סמלי ועוכר שלווה".
"לעם שלנו יש שני דברים שמאפיינים את אנשיו – גבורה, שאין למעלה ממנה, וחוסר יכולת לשאת אבדות." צוטטה גולדה מאיר בפרוטוקולים מהמלחמה שהתפרסמו לאחרונה, והתערוכה החדשה מצליחה לזקק את שניהם מהמלחמה שאמנם הסתיימה בניצחון צבאי, אבל הותירה אחריה דור חרד ותחושת מפלה.