על הניסים ועל הגבורות​​​​​​​

על המלחמה העקובה מדם ההיא אביחיל פלד (69) לא הרבה לדבר לאורך השנים. אבל כעת, חמישים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבה חווה פלד את האירוע המכונן של חייו ובה גם זכה בעיטור המופת על התנהלותו בשדה קרב בלתי אפשרי, הוא נעתר לבקשה להתראיין ומגולל את סיפורו האישי. דמותו של פלד מככבת בימים אלה בסרט 'המזח' שמוצג באקרנים, ובסדרת המשך שעולה בערוץ כאן 11.

היה זה ערב יום הכיפורים תשל"ד (1973) כאשר פלד בן ה־19 הגיע אל מוצב המזח, המעוז הדרומי ביותר בקו בר לב שבתעלת סואץ. פלד, תלמיד ישיבת ההסדר שעלבים, נשלח למוצב על ידי הרבנות הצבאית שפנתה לבחורי ישיבה בבקשה לתפעל את חגי תשרי בבסיסי צה"ל השונים. "הגעתי לשם יחד עם חבר מהישיבה לארגן מניינים. במוצב היו כ־25 חיילים - כמה לוחמים וכל מיני אנשי שירותים: אפסנאי, חובש, טבח ועוד. הכול היה נורא שלו ופסטורלי. שקט מדברי כזה".

באותם ימים החלו דיבורים על מתיחות בגבול המצרי. "היו כמה כותרות שדיווחו על מתח מסוים בגבול. אנחנו התעסקנו בהכנות לתפילות יום הכיפורים".

היום הקדוש החל בנחת. "היה יותר ממניין בחורים שהצטרפו לתפילה. היה בחור אחד מבני ברק, משה־יצחק טובל, שביקש להתפלל את תפילת כל נדרי והתחזן בצורה מרגשת מאוד. בכלל, התפילות היו מרוממות". גם למחרת בבוקר נערכו התפילות כסדרן, מבלי לשער מה מתחולל באותם רגעים ממש רק כמה מאות מטרים מהם, מעבר לגבול. "בצהריים, בהפסקה שלקראת מנחה ונעילה, הלכתי לנוח בבונקר המגורים. הבונקר היה מין צינור ביוב גדול מתחת לפני האדמה, שמעליו מונחות שכבות אבנים קלועות ברשת, ומעל הכול מין תלולית עפר. מסביב למוצב היינו מוקפים במוקשים וגדרות תיל. בעצם חיינו בבונקר מתחת לאותה תלולית. בצהריים תפסנו תנומה לקראת המשך התפילה", הוא משחזר את השקט שלפני הסערה.

האומץ לצאת אל התופת

את השלווה במוצב קטעה בשעה אחת וארבעים פקודה דחופה על כוננות ספיגה. "הסבירו שאולי בקרוב תהיה הפגזה על המוצב. אנשים התחילו להתארגן. פתאום בחמישה לשתיים שמענו רעש אדיר של מטוסים שחגים נמוך מאוד מעלינו והתחילה הפגזה מסיבית". בהמשכה חטף המוצב הפגזה ארטילרית כבדה. "באותם רגעים אתה יושב בבונקר ורועד מפחד. אי אפשר לתאר את ההרגשה. אחד החיילים מהכוח הרגיל התחיל לבכות בחרדה. מצאתי את עצמי מנסה להרגיע אותו. למדתי מזה שיעור גדול, שפחד הוא רגש, וכשאתה מדבר על הרגש זה עוזר גם לך. יצאתי טיפה החוצה וכל היופי של עיצומו של היום הקדוש נעלם כלא היה. הכול מסביב היה עשן וריח חריף של אבק שריפה".

אש כבדה נורתה על המוצב מהצד המצרי של התעלה, אך החיילים זינקו לעמדות וניהלו לוחמה עיקשת. במהלך הקרבות הקשים באזור הצטרפו למוצב כמה אנשי שריון, חלקם פצועים שטופלו בתאג"ד - תחנת האיסוף הגדודית, האחראית על הטיפול הרפואי. בעקבות זאת עלה מניין החיילים במוצב ל־42.

לפתע זוהתה תנועה ערה בתעלה. הקומנדו המצרי החל בצליחה המונית לעבר הגדה הישראלית. עשרות סירות עמוסות בחמושים מצרים התקדמו לכיוונם. בתגובה פתחו חיילי המוצב בירי מסיבי. גם פלד, למרות שלא הוכשר כלוחם, החליט לעשות מעשה ולהילחם לצד חבריו. "בזמן ההפגזה ישבתי בבונקר בלי לדעת מה לעשות. הייתי בסך הכול טוראי שעבר טירונות בסיסית. באיזשהו שלב הגיע הסמל ושאלתי אותו מה אני יכול לעשות. הוא אמר: צא החוצה וחלק ארגזי תחמושת לעמדות".

איך העזת לצאת החוצה לתופת?

"קודם כול, קיבלתי פקודה. חוץ מזה, רציתי לתת יד בלחימה. הבנתי שאנחנו נלחמים על החיים ואתה חייב לצאת לאש ולעשות מה שאתה יכול מול האויב. באותם רגעים אמרתי לעצמי: אם צריך, אמסור את נפשי. ואני חושב שמסירות הנפש הזאת חיזקה אותי. אתה הולך בין פצצות ויריות ואתה ממוקד מטרה לעשות את מה שמוטל עליך. אתה לא אתה. אתה נמצא בסיטואציה שונה לגמרי ממה שהכרת עד אז", הוא מנסה להסביר מאין שאב ברגעים ההם את תעצומות הנפש. "אי אפשר לא לפחד בסיטואציה כזאת, אבל כולם מגייסים כוחות מהנשמה היהודית שלהם. לכל אחד יש גרעין יהודי פנימי שעוזר לו למסור את הנפש ולהילחם בכל הכוח".

בבונקר פגש פלד את מפקד המוצב, סגן דודו תורג'מן, והצטרף אליו. "תוך כדי תנועה הוא לימד אותי לזרוק רימונים. כמה חיילים מצרים כבר הצליחו לעלות על הגדה הישראלית ונאחזו בתחתית המתלול של העמדה שלנו. שמעתי את הצרחות שלהם: 'אטבח אל־יהוד'. הרגשה קשה. זרקנו במהירות רימון אחרי רימון לכיוון שלהם. אחרי כמה דקות של קרב סוער הם השתתקו. אבל ידענו שזה לא סוף פסוק, כי היו עוד אלפי מצרים מסביבנו. אני זוכר שתוך כדי הקרב עף רסיס גדול וננעץ בשקי החול ביני ובין דודו, וצחקנו בינינו מי ייקח אותו למזכרת. עדיין לא חלחלה בנו התודעה שזו ממש מלחמה".

לפתע נקרא דודו לעזרה בהולה בעמדה העילית. "אני נשארתי בעמדה ודודו רץ לעזור לחברים. המצרים כבר כמעט הצליחו להיכנס משם פנימה למוצב. הראשון שעמד ונלחם היה טובל, הבחור שרק אתמול היה החזן בכל נדרי. דודו עמד צמוד אליו ואריה ודוד עמדו מעט מאחור. לפתע נזרק פנימה רימון, התגלגל והתפוצץ בעוצמה. ארבעתם נפצעו. טובל קיבל את עיקר הרסיסים. דודו נפצע ברגליים. מיד הגיעה תגבורת והצליחו איכשהו להדוף את המצרים משם". את הפצועים גררו לתאג"ד ושם הרופא ד"ר נחום ורבין נלחם על חייו של טובל, אך הפציעות הקשות הכריעו אותו והוא מת מפצעיו. "כל הזמן הזה הסירות של המצרים בתעלה מנסות לחדור פנימה. כך שעות על גבי שעות של לוחמה עיקשת מולם ואנחנו תוך כדי צום. את הצום שברתי בלילה עם בקבוק קולה קטן שהיה במטבח".

תוך כדי הקרבות, ברגע של גילוי לב, התעניין אחד החברים מאין פלד שואב כוחות. "הוא שאל אותי מאיפה הרוגע שלי בסיטואציה כל כך איומה, כשכל המוצב מופגז ככה. יותר ממה שהסברתי לו הסברתי לעצמי שאני שואב את הביטחון מהידיעה שאני נמצא עם ריבונו של עולם. אותו בחור אמר לי: כשאני אצא מפה אני אניח תפילין. זה היה רגע של אמת פנימית עמוקה. בשגרה יש לבני האדם כל מיני מגננות שהן לבוש חיצוני, אבל במלחמה אתה חשוף לגמרי. אתה מרגיש את ריבונו של עולם איתך. את ההכרה הפנימית הזאת לקחתי הלאה לפציעה, לשבי וגם בהמשך לחיים עצמם. ידיעה שיש על מי להישען".

מאבק על כל נשימה

שעת ערב, הלוחמה נמשכת ללא הרף. המוצבים האחרים בתעלה נכבשים בזה אחר זה. "יש ניסיונות של המצרים לחדור אלינו לעמדה. הם כבר נאחזים בעמדות מסביבנו. אנחנו מוקפים מצרים ומבינים שהמצב ממש לא טוב. אנחנו נצורים".

הטבעת סביבכם מתהדקת, זו נשמעת סיטואציה בלתי אפשרית.

"החבר'ה נלחמו בכל הכוח. היו חיילים שנפצעו, נחבשו בתאג"ד ורצו שוב החוצה להסתער. האנשים תפקדו בצורה מדהימה. אתה מבין שזה להיות או לחדול", הוא מציין. "נכון, היו גם יחידים שנכנעו לעצמם ונכנסו לפאניקה, אבל בסיטואציה כזאת זה לגיטימי ואפשר לומר שרוח הגבורה וההקרבה במוצב היו לעילא ולעילא".

אחרי שלושה ימים ושלושה לילות של לחימה רצופה, כמעט בלי שינה, מצא פלד את עצמו מותש וחש כי הוא מוכרח להניח את ראשו לכמה רגעים. "הייתי חייב לעצום עיניים. אני מבקש מהחובש שהיה איתי לתפוס תנומה קלה ושיעיר אותי ברגע שהוא שומע איזה רעש באזור. אני לא יודע כמה זמן ישנתי, ‏אבל הוא העיר אותי פתאום. קמתי במהירות לכיוון המקלע ובאותה שנייה אני רואה הבזק של פצצת אר־פי־ג׳י ‏שעפה לכיוון שלי, פוגעת בדופן העמדה ומעיפה רסיסים לכל עבר. נפגעתי בעיניים. צרחתי לו שיודיע לחברים שעולים עלינו. הוא רץ ואני שם לבד, לא רואה, ויורה לכיוון שהערכתי ששם המצרים אמורים להיות".

ואז, באלפית שנייה, פלד הבחין בכדור אש נוסף שעף לכיוונו. "אינטואיטיבית אני מרים את הידיים להגן על הפנים שלי והפעם תיבת התחמושת שלפניי נפגעת והעמדה כולה מתפוצצת. אני פגוע בפלג הגוף העליון, שרוע על הקרקע. מתחיל לזעוק 'שמע ישראל', אבל מפסיק באמצע כי אני מבין שאני רוצה לחיות ו'שמע ישראל' אומר יהודי לקראת מותו. אז אני שוכב פצוע כולי וצועק: 'השם הוא האלוקים'. אני אומר את זה בכל תעצומות הנפש שאפשר לגייס ברגע הזה שאתה בין חיים למוות. הידיים שלי מרוסקות, אני ‏מדמם, לא רואה, והצוואר שלי מלא ברסיסים. בשארית כוחותיי אני מתרומם ונחבט בתעלת הקשר ונופל ושוב מגייס כוחות, זועק שוב 'השם הוא האלוקים' ומתרומם וככה שוב ושוב, עד שאני מחלץ את עצמי לחצר המוצב".

פלד צעק לעזרה ואחד החיילים שמע, הרים אותו על הידיים ורץ לתאג"ד. "באותם רגעים אני בהכרה מלאה. היו לי כאבים עצומים בידיים". פלד הושכב על אלונקה כשלפתע חלה הידרדרות במצבו והוא חש במצוקה נשימתית חריפה. "הרגשתי שאני לא מצליח לנשום. לאט לאט הקנה צר יותר ויותר. אני נלחם על כל נשימה. הבנתי שעוד רגע אני עובר לעולם הבא".

מה הרגשת?

"אני מרגיש שכל יצר החיים שהקב"ה נטע בתוכי מתומצת לאותה נשימה אחרונה. נאבקתי על כל נשימה. הבנתי שהמאבק הזה לנשום הולך לקראת הסוף ושאני אוטוטו עובר ממצב של חיים למצב אחר. הנשימה האחרונה כבר צרה מאוד ואתה עובר לעולם שכולו טוב". פלד מתאר כיצד חווה מוות קליני ברגעים הגורליים ההם. "פתאום ראיתי את הדרך למעלה, כשלפניי אור גדול ונפלא. בראייה של העולם הזה העיניים מוגבלות, אבל שם אתה חש את זה בכל נשמתך, זה משהו אחר לגמרי ממה שאתה יודע. זה אור שלא רואים אותו בכלים גשמיים. אתה מרגיש תענוג עילאי. הייתי במצב שאין לי שום יכולת לתאר אותו. אני מבין שמה שאני רואה זה את אלוקים. אני מרגיש אותו".

באותה העת ממש ראה ד"ר ורבין את פלד מאבד הכרה ומת והחליט להילחם על חייו. בפעולה כירורגית מהירה, בתנאים לא תנאים, הוא ביצע בצווארו ניתוח פיום קנה (טרכאוסטומיה) ליצירת פתח אוויר בקנה הנשימה, ובכך למעשה הציל את חייו. "אחרי כמה זמן חזרתי לנשום. לטענתו של ורבין לא מובן לו כרופא איך הצלחתי לחזור לנשום, אחרי זמן הרבה מעבר לסביר. הוא מדבר על רפואה אבל אנחנו מדברים על נס. ניסים קרו שם כל הזמן", הוא מדגיש.

ככל שנקפו השעות התמלא התאג"ד בעוד ועוד פצועים ברמות פציעה שונות. את פלד השכיבו באלונקה בפתח החדר, כדי שיזכה במעט אוויר. מלאי התרופות והתחבושות הלך ואזל. "רציתי לדעת אם אני עיוור. חשבתי לעצמי ׳עיוור חשוב כמת׳. הסירו לי את התחבושות ואיכשהו הצלחתי לראות מטושטש". פלד לחש בהתרגשות לחברו: "דודו, אני רואה", ומיד עברה הבשורה בקשר הפנימי של המוצב: "פלד רואה. פלד רואה". "בגלל שהמיטה שלי הייתה צמודה לחמ"ל, שמעתי את הקשר ושמעתי את השמחה הגדולה של כולם על הראייה שלי. התרגשתי מאחוות הלוחמים. שותפות הגורל הזאת של אחים בדם ובנפש הייתה בשבילי שיעור גדול. הבנתי שזה לא משנה שמאל, ימין, דתיים, חילונים, בפנים אנחנו עם אחד".

זה תקף גם בימינו?

"בוודאי. אתה לא נותן לדברים שוליים וחיצוניים, שהם לא רלוונטיים, להיכנס בינך ובין הידיעה המהותית הזאת שכולנו אחים, עם גורל משותף אחד. זו אחווה שאסור ואי אפשר לוותר עליה".

אפס תבוסתנות וייאוש

במשך ארבעה ימים שכב פלד בתאג"ד כשהוא מתייסר מכאבים. בתחילה התחנן למשכך כאבים, אבל הרופא הסביר בצער שמלאי המורפיום והתחבושות אזל. "הרופא מסביר לי והולך הצידה ובזווית העין אני רואה את הגב שלו רוטט מבכי. באותו רגע החלטתי שאני בעזרת ה' מלמד את עצמי לחיות עם הפציעה ומתגבר על הכאבים, ויהי מה".

אבל המצב שלך היה קשה מאוד.

"מסתבר שאפשר לשלוט אפילו על כאבים כאלה, בחסדי ה'. אני לא מבין איך, אבל עובדה שהצלחתי להיות עם ידיים מרוסקות וכאבים איומים עוד כמה ימים בהכרה מלאה. מאותו רגע ידעתי שאני צריך לשרוד. הבנתי שאני צריך להכניס נוזלים לגוף וביקשתי שייתנו לי את המיץ מקופסת השימורים של האפונה".

בחוץ הקרבות נמשכו והחיילים מצליחים בכוחם הדל להסיג את החיילים המצרים פעם אחר פעם, אבל אט אט חודרת ההכרה שזה רק עניין של זמן עד לנפילת המוצב. שוב ושוב הם מתחננים לסיוע צבאי, אבל כוחות ההצלה מהאוויר ומהיבשה לא צולחים. גם ניסיון חילוץ דרך הים נוחל כישלון. "אני שוכב ליד החמ"ל ושומע את הקשר. שומע שמדווחים על כך שמלאי התחמושת והציוד הרפואי אוזל והם מתחננים לחילוץ, והתשובות: תמתינו בבקשה עוד כמה קטנות. אנחנו בודקים. ואתה חי מתשדורת לתשדורת ומתקווה לתקווה".

איך לא מרימים ידיים?

"זאת לא אופציה. כל מי שהיה במוצב עשה את התפקיד שלו במקסימום. המפקדים והלוחמים נלחמו בכל הכוח, נחום הרופא היה עסוק בלהציל חיים ולהרגיע את האנשים. זה דבר גדול ועצום שהתקבצו אנשים כאלה עוצמתיים וכל אחד עשה את העבודה שלו באופן מעורר השראה. כל אחד הביא את עצמו במאת האחוזים, וממילא כולנו יחד היינו במקום אחר. לא הייתה שם שום תחושה של תבוסתנות או ייאוש", הוא מדגיש.

כאשר הימים חולפים והחילוץ שמובטח מתעכב מלהגיע, מכה בהם ההבנה שהסיכוי לצאת בחיים הופך אפסי. "המוצב היה מכותר בכוח מצרי עצום. לא הייתה לנו שום דרך להתפנות מהמוצב. היינו לבדנו לכל אורך התעלה. עד שד"ר נחום - שהבין שבלי טיפול ותרופות אנשים יתחילו למות לו - העלה את הרעיון של כניעה מסודרת דרך הצלב האדום".

מה הייתה התגובה לרעיון?

"בהתחלה אף אחד לא הסכים לקבל את זה. סגן שלמה ארדינסט, שהמשיך לנהל את הלחימה בנחישות, הדף את הרעיון להיכנע. אנחנו צבא ההגנה לישראל ואנחנו נלחמים, וככה באמת נכון לפעול במלחמה. מחשבה להיכנע לא עוברת בנוהל רגיל", הוא מבקש לחדד את מורכבות הדילמה. "ברור שחייל צריך להילחם, אבל זו הייתה מציאות חריגה מאוד. נלחמנו במשך שמונה ימים נגד כל הסיכויים. המוצבים לידנו נפלו ואנחנו עדיין נלחמים והודפים את המצרים, אבל יחד עם זאת הבנו ששום חילוץ לא יבוא בזמן הקרוב. הנשק אוזל. זה כבר לא המצב שהיה ביום הראשון או השני ללחימה", הוא מסביר. "בהמשך הגיעה הפקודה ברשת ללכת לשבי במקרה שלא נוכל להחזיק יותר מעמד, וההחלטה התקבלה. אתה משקלל את המצב כפי שהוא. אתה בחיים, אתה מוקף באלפי מצרים, עד מתי תחזיק מעמד? אז תילחם עוד כמה שעות ותמות, מה הרווח? אין שום סיבה לעשות מצדה".

אולי העניין הוא לא לערער את רוח הלחימה בשאר העמדות?

"אין כבר עמדות מסביב. כל המוצבים בתעלה כבר נכבשו בידי המצרים", הוא שב ומדגיש. "בשלב הזה אנחנו מכותרים באויב מכל עבר ואין לנו אמל"ח או סיכוי לתגבורת והסיפור די מוכרע. יש פקודה להיכנע ויש את ערך קדושת החיים. אתה לא יודע מה יהיה בשבי, אבל להמשיך ככה באופן הזה זאת התאבדות ודאית. אז הבחירה הייתה לשרוד ולשמור על החיים". לאחר שהתקבלה במוצב ההכרעה הדרמטית החלו ההכנות ליציאה לשבי, השמדת מפות ומסמכים צה"ליים מסווגים, פירוק הנשק והתחמושת והתארגנות אישית. "הבנו שאנחנו צריכים לצאת בגאווה ושלא ניראה שבורים ומוכים. שטפנו קצת את עצמנו ומי שיכול החליף למדים נקיים. אני ביקשתי שישטפו לי את הפנים".

האיפוק הפך למתקפת עינויים

ב־13 באוקטובר 1973 נפל מוצב המזח בידי המצרים ו־37 חיילים הובלו לשבי. יחד עימם הועברו חמש גופות החיילים שנהרגו. בשעת צהריים חצו החיילים את התעלה בנוכחות נציגי הצלב האדום ואמצעי תקשורת מכל העולם. "המצרים רצו תמונת ניצחון והזמינו תקשורת מכל העולם. בשבילנו הצילומים האלה היו ביטוח חיים. אחת התמונות שנחקקה בתודעה והפכה לסמל הייתה התמונה של חברי הלל אונסדורפר ז"ל, נושא בגאון את ספר התורה בראש המחנה בדרך לשבי".

‏למרות מצבו הקשה, התעקש פלד לצעוד לשבי המצרי על שתי רגליו. "החברים התארגנו לקחת אותי באלונקה אבל לא הסכמתי. לא רציתי שתהיה תמונה של מסכנות. יצאנו מהמוצב חיילים זקופים בצבא ההגנה לישראל בתוך סיטואציה שנכפתה עלינו במלחמה, אבל בראש מורם. אני לא מבין איך הצלחתי לרדת מהמוצב בתלולית החול. שני חבר׳ה תמכו בי, אחר כך נכנסתי לסירה של המצרים שכבר חיכתה בצד שלנו".

מה מרגישים באותם רגעים?

"פחד משתק. אין לך מושג לקראת מה אתה הולך, מה זה שבי. אף אחד לא דיבר. הייתה ניגודיות מצמררת בין מה שהרגשנו באותו זמן ובין הרעש של פכפוך המים בחתירה בתוך התעלה. אתה עם המחשבות שלך. כשהסירה מגיעה לגדה המצרית יש המולה גדולה של צלמים. מרכזים אותנו ואני מונח על אלונקה ומועבר באמבולנס לכלא".

קבלת הפנים המאופקת של המצרים מול המצלמות התהפכה מיד עם עזיבתן. מהר מאוד חשו כולם את השנאה והעוינות של המצרים לחיילים הישראלים. לאורך הימים בשבי הם עברו עינויים קשים, השפלות ומכות. "הפצועים הופרדו מיתר החבר'ה", הוא משחזר את רגעי האימה. "השובים צרחו עלינו והיכו אותנו. אני הייתי הראשון שהוכנס לחדר הפצועים. כשדודו, שנפצע ברגל, נכנס לחדר עם עיניים קשורות, הוא הוצמד לקיר והסוהר הגיע ונתן לו בעיטות חזקות ברגל הפצועה. הוא נאנק מכאבים ואני צרחתי יחד איתו עד שאיבדתי את ההכרה. כשאני מתעורר החדר כבר מלא ויש צרחות ואסור לדבר זה עם זה".

מה אוכלים?

"הביאו לנו פיתה יבשה כמו דיקט. בגלל הפציעה שלי בצוואר התקשיתי לבלוע. אחד החבר'ה טבל לי את הפיתה במים ודחפתי כמה חתיכות לפה, כדי לשרוד. טיפול רפואי לא היה. לא מורפיום, לא אינפוזיה, לא כלום".

חלפו שבועיים בשבי ופלד זיהה בידו הימנית נמק חמור, שללא טיפול מיידי מהווה סכנת חיים. "המצב ביד היה גרוע. כל הזמן זרימה של מוגלה וענן של זבובים שיושב מעליה. אני שם לב שהאצבעות כבר השחירו ומבין שחייבים לעשות משהו ומהר, אחרת לא אשרוד", הוא מתאר את הקרב להצלת חייו. "הכול היה מזוהם. הבנתי שחייבים לכרות לי את היד וכמה שיותר מהר. ניסיתי לשכנע את הסוהרים המצרים לעשות את זה, אבל הם זלזלו ולא התייחסו ברצינות".

רק לאחר כמעט שלושה שבועות בכלא, פלד נלקח בוקר אחד לחדר הטיפולים. "הם משכיבים אותי על מיטה. נכנסים רופאים מצרים, מסתכלים על היד ואחד מהם מסמן את מקום הקטיעה. הייתי נרגש. ביקשתי לומר נאום פרידה ליד שלי", הוא מתאר את מורכבות המעמד. "למרות שאני לחצתי עליהם לבצע את הכריתה, בסוף אני בחור צעיר בן 19 שמאבד איבר מהגוף שלו וזה לא קל. אמרתי ליד שלי: תודה רבה ששירַת אותי בנאמנות 19 שנה. אני זוכר את המבט של הרופאים המצרים, מבט של הערכה ואנושיות לחייל היהודי. זה היה לי שווה כל הון שבעולם". הניתוח בוצע בהרדמה מלאה. כשהתעורר היה לבדו בחדר. "היו לי כאבים מטורפים, אבל משם התחלתי תהליך איטי של התאוששות. בוודאי שהיו כאבים, אבל אפשר היה להסתכל קדימה".

ומה החזיק אותך נפשית בשבי?

"האמונה. הידיעה שאני עם ריבונו של עולם. בשבי אתה לא חושב על המשפחה וההורים. זה אסור. אם תחשוב עליהם, זה יפגע במורל שלך ובחוסן הנפשי שלך. הייתי במצב פיזי ירוד, רזיתי 16 קילו. כולי הייתי מרוכז בלשרוד את הדקה הקרובה. אתה חי מיום ליום עם הימצאות של ה' איתך. אתה והוא שם ביחד".

הימים חולפים, שבוע ועוד שבוע, לא חששת שבארץ שכחו אתכם?

"מדי פעם נכנס לתא שלנו מנקה שהיה אסיר בכלא המצרי, והוא סיפר לנו ששר החוץ האמריקני נמצא בביקור בקהיר. הבנו שמשהו קורה. כל הזמן הייתה לנו תקווה. אני זוכר איך באחד הלילות שמעתי יריות בכלא וחשבתי שאולי הקומנדו הישראלי בא לחלץ אותנו. היו כל הזמן מחשבות ותקוות, וגם כאן קיווינו שיש הסכם שנרקם ואוטוטו נחזור הביתה. ובאמת כמה ימים אחר כך הגיע לכלא אדם בכיר שהודיע לנו: מחר אתם חוזרים הביתה".

איך הגבתם?

"התחלנו לרקוד ולשמוח. אחד החברים אמר: תיזהרו, זה תרגיל פסיכולוגי. הם רוצים לשבור אותנו. אבל זו שמחה גואה שאי אפשר להשתלט עליה. למחרת קשרו לנו את הידיים ואוטובוס לקח אותנו לשדה התעופה".

"מסתכל על כל מה שעברתי כמתנה"

אחרי חמישה שבועות בשבי הוחזרו החיילים ארצה. משדה התעופה העבירו את החיילים לבית החולים תל השומר להשגחה וטיפול. "חששנו מהחזרה לארץ. כשנפלנו בשבי התחושה שלנו הייתה של כניעה וכישלון, אבל כשראינו את עם ישראל יוצא מגדרו וכולם מקבלים את פנינו בשמחה - זה הוריד מאיתנו את תחושת הביזיון. ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל הגיעו לבקר אותנו. עם ישראל שמח שחזרנו".

היו לכם ייסורי מצפון שנפלתם בשבי?

"בוודאי. למרות שידעתי בפירוש שזה מה שהיינו צריכים לעשות, כשאתה רואה את המצרים נכנסים זו תחושה צורבת של כישלון".

בארץ הוא נכנס לתהליך שיקומי ארוך, "כדי להציל את מה שאפשר. עברתי ניתוחים להוצאת רסיסים מהגוף וטיפולים בעיניים שנפגעו. גם ניתוחים ביד שמאל שנותרה משותקת חלקית, כדי להצליח להשמיש אותה ככל האפשר". כמעט חצי שנה היה בשיקום אינטנסיבי, ולאחריו טס לארצות הברית להמשך המאמץ להשבת היד שנותרה לתפקוד מקסימלי. כששב ארצה הוא החליט ללמוד באוניברסיטת בר אילן לימודי משפטים, ובסיומם פתח וניהל משרד עורכי דין מצליח. מיד כשסיים את לימודי המשפטים נישא לפנינה והם קבעו את ביתם בקרני שומרון. הם נשואים מזה 44 שנים ולהם ארבעה ילדים.

שלוש שנים לאחר המלחמה הוענק לפלד עיטור המופת על כי "למרות פציעתו הקשה המשיך לשמש דוגמה בהתנהגותו לכל חיילי המעוז". עוד נכתב בנימוקי האות: "במעשיו אלה גילה רוח התנדבות, אומץ לב ודוגמה אישית למופת".

זהותו כפצוע מלחמה מלווה אותו עד היום. בשנת 1994 ייסד יחד עם כמה מחבריו את עמותת 'שמחה', לזכרו של שמחה הולצברג ז"ל, אבי הפצועים. "ביקשנו להמשיך את דרכו של שמחה ולהיות שם בשביל פצועי צה"ל, ללוות פצועים מבחינה משפטית ומורלית. הרגשנו שהיה חוסר גדול באנשים שעברו את הסיטואציה של הפציעה ויהיו שם בשביל פצועים אחרים. ברגע שאתה נפצע אתה חושב שנגמרו לך החיים, אבל זה לא נכון. אתה בעצם מקבל קומה נוספת בחיים שלך. ככה כדאי וראוי להתייחס לפציעה", הוא מחדש. העמותה פעלה במשך עשור.

50 שנה אחרי המלחמה, כשאתה רואה תמונות וסרטונים מהשבי וממעמד החזרה לישראל, מה אתה חושב על אותו בחור צעיר בן 19 קטוע יד שעבר כל כך הרבה?

"התמונות האלה הן עדות לניסיונות שעברתי בחסדי ה'. אלו תמונות חיי וזה מרגש. זכיתי להיות שם. עברתי תופת ושרדתי ואני פה ברוך ה' חי חיים מלאים, עם משפחה, אישה וילדים ונכדים ורק טוב. הקב"ה איתי. זו מתנה ענקית לעבור אתגרים בחיים ובחסדי ה' לצלוח אותם. אני מסתכל על כל זה כמתנה".

עברת חוויה מטלטלת, חזרת משבי, נפצעת קשה. לא חווית תופעות של פוסט־טראומה?

"אני מניח שיש לי אי אלו שריטות", הוא משיב בכנות, "אבל אני משתדל לא לתת להן ממשות. אני בוחר לא לתת להן יותר מדי נוכחות בחיים שלי".

אתה יכול לתת דוגמה להתמודדות?

"אם אני נכנס למסעדה, אני מיד בודק איפה אני יושב ומה אפשרויות המילוט. אני נמצא במקומות כאלה, אבל אני לא נותן להם לשלוט בי ובחיים שלי. יש כל מיני התמודדויות פנימיות שאני דואג לא לתת להן נוכחות. תשאלי את הילדים שלי איך הם הגיבו כשראו את הסרט 'המזח'. הם אמרו בפליאה: אבא, לא ידענו מה עבר עליך. לא בגלל שלא סיפרתי להם, אלא בגלל שרציתי שיחיו חיים רגילים. אני חילקתי סוכריות בבית הכנסת בגיל צעיר, כדי שהחברים של הילדים שלי בגן יוכלו להגיע אליי בלי פחד לקבל סוכרייה ולראות שהכול טבעי ושלא יגידו לילדים שלי: יואו, לאבא שלכם אין יד. חייתי מתוך ידיעה מושכלת להעניק לילדים שלי חיים טובים ורגילים".

על בסיס סיפורו של מוצב המזח יצא בימים אלו סרט דרמת מלחמה ישראלי בשם 'המזח'. את הסרט כתב ואף ביים ליאור חפץ. כמו כן, בחודש הקרוב תעלה 'המזח' כסדרה בת חמישה פרקים בכאן 11. השחקן אמיר טסלר מגלם בכישרון את דמותו של פלד. "הבמאי ליאור חפץ עבד על הסיפור הזה כמעט תשע שנים. כשהוא הגיע אליי, כשם שהגיע לכל החברים במוצב, בראש שלו כבר היה ברור שהוא הולך לחקור ולבנות מחלקי הפאזל תמונה מלאה. דיברתי איתו כי יש חשיבות להביא את האני מאמין שלך לתוך התמונה המלאה. אני מרגיש שבסיפור של מוצב המזח צריך לדבר על ריבונו של עולם, צריך לדבר על הניסים שקרו שם, צריך לדבר על תובנות של מה זה להיות חייל ומה זאת מסירות נפש".

מה זה עושה לך לראות את דמותך בסרט ובסדרה?

"נכון שאני מופיע בסרט ובסדרה, אבל זה ממש לא רק אני אלא כולם כולם יחד, כל אחד במקום שלו, בעשייה שלו ובאיך שהוא ראה את המלחמה, וכל התמונות הללו נרקמו לסיפור אחד גדול. כולנו מנציחים את המוצב ואת המורשת, וזו המתנה שאנחנו מעבירים לדור הבא".

***