זמן לומר תודה

השנה החופשה המשפחתית של הקיץ הייתה מעין מבזק חדשות פורץ שגרה.

יומיים זריזים שסגרנו רק כמה ימים לפני כן, ותוכניות טיול פתוחות ליוזמות מהשטח, כלומר מהילדים. זרמנו עם ההצעות של המתבגר שידע לאילו מעיינות שווה ללכת, והאמת? כל המלצה בול. טוב שהוא חורש את השטח בכל הזדמנות. את הטבילות במים והמנוסה מעקיצות הדבורים אווררנו בקצת מידע גאוגרפי וסיפורי מלחמה כי אי אפשר בלי.

רמת הגולן מורכבת מכמה שכבות: ההתיישבות החלוצית שלה, שהלוואי שתכפיל את עצמה בקרוב; המפלים, הבריכות, מסלולי הטיולים היפהפיים וההיסטוריה הקדומה; והשכבה השלישית היא זו של מורשת הקרב.

רמת הגולן זרועה בהן, באנדרטאות. הן נמצאות בכל מקום. לפעמים זה תל עם טנקים או גבעה רווית בונקרים, לפעמים הר גבוה ומרשים שאפשר לראות ממנו לעומק סוריה, או משטח גדול ולידו סרט המספר על קרבות הבלימה. אבל הרמה מלאה גם באתרים קטנים יותר, שצריך לשים אליהם לב: מצבות אבן גדולות ממעטות במילים, שרק שביל אבנים קטן מספר שהן קיימות. ג'יפ תלוי על עמוד, או נגמ"ש שבליבו תאנה וארז. את אלה צריך לחפש כדי למצוא. בכל פעם שאני עולה לרמה, עולה בי הצורך להצדיע, לעמוד דום וללחוש תודה. הארץ הזאת, כולה, עלתה לנו בדמים מרובים. ברמת הגולן זה עדיין ניכר.

יש אנשים שבשבילם רמת הגולן היא הבית, הם גרים בה. יש כאלה שבשבילם היא ה־מקום לטיולי אביב וקיץ וגם חורף. ויש כאלה, גיליתי אותם בשנים האחרונות, שפשוט לא מסוגלים לעלות אליה. שבשבילם היא שדה קרב ומראות וקולות וריחות שהם לא רוצים להיזכר בהם. לא משנה כמה שנים עברו מאז, היא לא מקום לבלות בו.

תפילה ומלחמה

אנחנו בעיצומם של הימים הנוראים, שהם גם ימי סליחה ומחילה, ימי המלך בשדה. אבל לפני יובל שנים הגיעה מלחמת יום כיפור וחטפה את היום הקדוש מהציבור בישראל. בשביל רבים, רבים מדי, הוא הפך מיום של סליחה וכפרה, מיום של קשר בל ינותק בין העם לאביו שבשמיים, ליום של אבל ופחד וטראומה, ושאלות על המדינה והצבא ושאלות של אמונה. בשביל אחרים, שאצלם יום כיפור גם ככה לא היה יום מקודש, הפך היום הזה ליום זיכרון בלבד.

במשך שנים הצטערתי על זה. כאב לי שהרדיו והתוכניות והספרים שיוצאים לאור מדי שנה מפרסמים פרוטוקולים חדשים או ממוחזרים, מגלים עוד טפח מהמלחמה, מראיינים את האחים של הנופלים, את הלוחמים, מבכים את מה שהיה וזהו. הרגשתי שאין איזון. איפה יום כיפור הקדוש? אין לו מקום במרחב התקשורתי־ציבורי שלנו?

בשנים האחרונות זה מתחיל לאט לאט להישמע אחרת. העם מתקרב למסורת אבותיו והתקשורת הופכת צבעונית יותר בקצוות. בעקבות זאת צצות פה ושם תוכניות שעוסקות גם הן במשמעות הקדושה של היום, בסליחה ובמחילה ובכפרה.

ויש מי שידע להתיך את שתי המשמעויות יחד. הרב חיים סבתו עשה זאת בספרו 'תיאום כוונות', וגם בדבריו שבאו אחר כך בכתב ובעל פה. בפתח ספרו 'לקראתי מצאתיך' העוסק בפרקי אמונה הוא כתב כך: "ביום שני, י"ב בתשרי, הוצבנו במארב בהר שיפון ליד המחצבה של נפאח. כל הטנקים סביבנו נפגעו, נשארנו לבד. והמט"ק צועק: תותחן, אש; סבתו, אש! יורים עלינו! ואני רואה את הטנק הסורי מולי מכונן תותח. מי יוציא פגז ראשון? אני מאמץ את כל כוחי לכוון, ואז המט"ק צועק: סבתו, תתפלל! ואני משיב: תתפלל אתה! והוא אומר: אבל אני לא יודע להתפלל! נצעק יחד, אמרתי, אנא ה' הושיעה נא! אז ידעתי סודה של תפילה טהורה בהתעטף הנפש... וכשנפגע הטנק וקפצנו ממנו, רצים בין כדורים שרודפים אותנו, שאל אותי רוני נהג הטנק: חיים, מה אתה מרגיש? וצעקנו שנינו כאחד 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד'. אז ידעתי סודה של קרבת א־להים, אז ידעתי מה היא תפילה ומה הוא יום הכיפורים שלי". והרב סבתו ממשיך ומספר איך כשנשאר בטנק בודד אחד מול כל הטנקים הסורים, למד ארבעה דברים: "להבחין מה בין עיקר בחיים לבין טפל, למדתי לייקר שעה של חיים, למדתי לקרוא מתוך ליבי לשומע צעקה ולמדתי כוחם וזכותם של אחינו בני ישראל מוסרי נפש על עמם". יש יותר מלחמה מזה? יש יותר יום כיפור מזה?

תפצירו בהם לספר

מלחמת יום כיפור הייתה צונאמי שהשפיע על כל תחומי החיים של העם בישראל. היא הביאה לחוסר אמון במנהיגות הפוליטית ולרה־אורגניזציה בצבא, הולידה את ההתיישבות ביש"ע, הביאה לגל של ירידה מהארץ וגם לחזרה בתשובה. אבל לפני ואחרי הכול, היא הביאה איתה תחושת עצב ואבל עמוק, תחושת כישלון ותימהון. השיר העליז שנעמי שמר כתבה שמונה שנים קודם, 'החייל שלי חזר', נאסר להשמעה בגלל אלה שלא שבו. רבים מאלה שכן חזרו, לא דיברו. תחושות הכישלון, העצב והכאב שימשו אצלם בערבוביה ולא תמיד היה מי שיאמר להם: תודה רבה שהייתם שם, תודה שהייתם מוכנים לתת הכול, בזכותכם אנחנו כאן.

בחודשים האחרונים עברו האנדרטאות ברמת הגולן שיפוץ מסיבי. בסרטון של לשכת הפרסום הממשלתית, שמזמין את הציבור לסייר באתרי הקרבות, אומר אביב אלוש: "חמישים שנה עברו מאז רעדה האדמה תחת רגלינו, חמישים שנה מאז הביאה גבורתם של הלוחמים שלנו לניצחון במלחמת יום הכיפורים".

האירועים שיתקיימו בחסות צה"ל ומשרד הביטחון קיבלו את הכותרת "ניצחון הרוח". כן, שני הגופים משתמשים במושג ניצחון. האחד במושג הפיזי, הגאוגרפי, זה שמבטיח את קיומה של המדינה שלנו, והשני של רוח האדם, שהביס והבריח כוחות עודפים למרות שמחסני האמל"ח היו סגורים או חסרים והמודיעין שגוי. ניצחון מסירות הנפש של אלה שהטנק שלהם נפגע והם עלו על טנק אחר, שנפצעו וחזרו לשדה הקרב, שאיבדו חברים בידיים, שגידלו זקן כדי שאף אחד לא יראה את פניהם השרופות.

בשנים האחרונות אנחנו מגלים אותם לאט לאט. האיש מהפנצ'רייה שמחזיק בעסק תמונות מהמלחמה ומסכים לספר אם אתה לקוח מספיק עקשן. או חבורת ג'יפאים שנפגשת בכל פעם במקום אחר ומה שמאחד אותם הוא החודשים ההם שאחרי יום כיפור, או חברים מהעבודה שמתגלים כמי שלחמו בחזית הצפונית או הדרומית. לא כתוב להם על המצח שום דבר, אבל הם אוצרים בליבם מראות קשים ורעות נדירה וגם רגעי אימה וחולשה, והם יכולים לספר בבהירות על המחדלים ועל הפחד, על הכאבים ועל מסירות הנפש, על הלכידות ועל האחדות. הם מהלכים בינינו, החיילים של השטח והנשים שספגו את הריקושטים משם. אלה ההורים והסבים והסבתות של כולנו. תאריך עגול הוא הזדמנות להפציר בהם לספר. הם יכולים ללמד אותנו על מסירות ונחישות, על תפילה והתמודדות. יודעים מה? אני בטוחה שתהיה בכך הכנה מצוינת ליום הכיפורים הבא עלינו לטובה.

לתגובות: ofralax@gmail.com