בין קו בר־לב לקו ברסלר

אומרים שהאווירה בקריה בתל אביב הייתה מרוממת בערב ראש השנה תשל"ד, כשפורום המטכ"ל התכנס להרמת הכוסית המסורתית לקראת השנה החדשה.

"רבותיי", פתח שר הביטחון, "יש שמאשימים אותנו בשאננות, אבל כל מי שנמצא פה יודע שהשנה האחרונה הייתה מאתגרת בשביל כולנו. כל אחד מאיתנו עסוק יום יום, שעה שעה, בשאלות גורליות לעתיד המדינה כמו לאן יקדמו אותו בסבב המינויים הבא, איזה דגם של מכונית חדשה הוא יקבל השנה מהצבא, ומה הסיכוי שאחרי הפרישה לפנסיה המפלגה תציב אותו במקום ריאלי, או לפחות תשלח אותו לאיזה תפקיד עסיסי בחו"ל. חוץ ממני, כמובן, שלא עוסק בשאלות האלה כי תפקיד שר הביטחון מובטח לי לעד בזכות הכישרון הטבעי שלי ומעמדי האיתן במפלגה".

האלופים המהמו בשביעות רצון מופגנת.

"ברם", אמר השר (באותה תקופה זאת הייתה מילה לגיטימית), "בפתח השנה החדשה ניצבים בפנינו אתגרים אדירים, כגון הבחירות הקרבות לכנסת, גורמים אינטרסנטיים מתוך המפלגה שחושבים על הקידום האישי שלהם ולא על טובת המפ... המדינה, וכמובן האופוזיציה המופקרת שמספרת לאזרחים שטויות חסרות אחריות כאילו לא חייבים לשים בקלפי דווקא את הפתק שלנו".

האלופים תופפו באצבעותיהם בעצבנות על כוסותיהם המלאות.

"אך אל דאגה, יש דין ויש דיין", קרץ שר הביטחון בעינו, בעוד האלופים נהנים מהחידוד הלשוני המוצלח, "ישראל חזקה, צה"ל איתן, ואנחנו נרמוס את כל אויבינו, גם ממדינות ערב וגם מהאופוזיציה!"

האלופים קמו כאיש אחד ומחאו כפיים במשך דקה ארוכה.

"הם לא יעזו!" נשמעו הקריאות מסביב לשולחן.

"נרסק אותם!"

"נדפוק אותם כמו שעשינו ב־67'!"

"הולכת להיות מלחמה איומה ונוראה!"

מי יהלל יותר

הנוכחים הסתובבו בהפתעה כדי לראות מנין בא הקול הסורר שהפר את האחדות הנפלאה. בירכתי החדר עמד חייל צעיר והביט בהם בעיניים פעורות. כלומר הוא בעצמו היה פעור.

"מאיפה צצת פתאום?!" שאג עליו ראש אכ"א.

"אני? מ..."

"תצדיע!"

החייל הצדיע.

"עכשיו עוף החוצה ותעלה למשפט אצל... מאיפה הגעת?"

"93".

"אוגדה 93?"

"שנת 1993", אמר החייל, "בדיוק מציינים עכשיו עשרים שנה למלחמה וזה משגע אותי, אז באתי להזהיר אתכם כדי למנוע אותה".

"את מי?"

"את המלחמה שעומדת לפרוץ בעוד שבוע וחצי".

"לא תהיה מלחמה", התערב ראש אמ"ן, "הסבירות נמוכה, המורל גבוה וקו בר־לב חזק".

"שמעת?" הרעים אלוף פיקוד הדרום, "לא תהיה מלחמה. כולם אומרים את זה".

"תהיה מלחמה איומה", רעד החייל הצעיר, "עשרות שנים קדימה עוד ידברו על המחדל והקונספציה, כל שנה יעסקו רק בזה בין ראש השנה ליום הכיפורים, כל עשור עגול ימצאו פתאום עוד פרוטוקולים סודיים, ובתקשורת לא ידברו על הניצחון המוחץ שיושג בסוף, אלא על קוצר הראות של גולדה שלא הסכימה לוותר על סיני תמורת שלום עם מצרים".

"שגולדה לא תיקח ממני את הקרדיט", הזדקף שר הביטחון, "אני זה שאמרתי שטוב שארם א־שייח' בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם א־שייח'".

"בעוד כמה שנים אתה תדבר אחרת", אמר החייל במרירות, "היהירות תתחלף בתבוסתנות, יגידו שאין פתרון צבאי, דור שלם של קצינים יגדל על התפיסה שאסור לנצח וצריך להכיל את האויב ולוותר לו. בדיוק עכשיו מתקיים בבסיס שלי טקס הרמת כוסית לשנה החדשה, וכל הקצינים – כולם, בלי יוצא מן הכלל – מתחרים ביניהם מי יותר יהלל את הסכם אוסלו שנחתם ממש עכשיו".

"חצוף!" צרח עליו ראש אמ"ן, "מי אתה בכלל שתעז להעביר ביקורת על בכירים ממך?!"

"לפעמים רב"ט צעיר רואה את מה שכל הקודקודים הבכירים מסרבים לראות".

"חייל", דפק הרמטכ"ל על השולחן, "מה אתה רוצה?"

"שתקשיבו לדעות אחרות", התחנן החייל הרועד, "אתם יודעים שיש דעות כאלה, אתם פשוט מתעלמים מהן".

"טוב, אתה סיימת פה", רתח ראש אמ"ן, "עוף החוצה מיד".

אני צודק, משמע אני קיים

הרמטכ"ל עמד ללחוץ על כפתור החירום שעל שולחנו, אבל לא היה בכך צורך כי באותו רגע נפתחה הדלת ולחדר נכנס איש עם שפתיים הדוקות וחולצה חומה ועליה ציור של אגרוף.

"זה בסדר", אמר האזרח, "אני מטפל בעניין".

"מה קורה פה היום?" נדהם הרמטכ"ל, "מאיפה אתה הגעת עכשיו?"

"משנת 2023".

"זאת אומרת שאתם מציינים כבר... חמישים שנה למלחמה", אמר החייל.

"לא תהיה מלחמה!" דפקו האלופים על השולחן.

"לא מאמינים לי? תשאלו אותו", הצביע החייל הצעיר על האזרח עם חולצת האגרוף, "חייבים להפיק לקחים מהנטייה הזאת להקשיב תמיד רק לדעה אחת. זה קרה ב־73', זה קורה ב־93', וחייבים להפסיק עם זה. חייבים להקשיב לדעות אחרות!"

"אל תקשיבו לו", אמר האיש בעל החולצה החומה, "הוא מנסה לערער אתכם כדי שתחשבו שהדעה שלו לגיטימית".

"ריבוי דעות זה לא לגיטימי?"

"אני אפילו לא מתכוון להקשיב לך, בטח שלא לדבר איתך".

"אני לא מבין..." נשבר החייל, "ב־2023 עדיין חוזרים על הטעויות של יום הכיפורים תשל"ד? חמישים שנה, ועדיין הולכים עם הקונספציה כמו עדר? בלי להקשיב? בלי לבדוק? בלי לחשוב?"

"תתעלמו", אמר החולצה החומה לאלופי המטכ"ל, "מבחינתנו הוא אוויר, לא משהו שצריך להתחשב בדעתו כמו, נגיד, חיל האוויר".

"בדיוק", אמר ראש אמ"ן, "אני צודק, משמע אני קיים".

"נכון מאוד", אמר בעל האגרוף, "גם אצלנו ב־2023 מקפידים שבכנסים של אגף המודיעין תישמע רק הדעה השלטת, שחס וחלילה לא יחדרו פנימה דעות אחרות".

"ברור", אמר אלוף פיקוד הדרום, "ריבוי דעות זה דבר מסוכן מאוד".

"זה נוגד את הפלורליזם".

"את הביקורת העצמית".

"את חופש הביטוי".

"את הדמוקרטיה".

"כל הכבוד לכם", שיבח האיש, "אתם העתיד שלנו. כלומר העבר".

הרמטכ"ל נעץ בו מבט מהורהר. "אז אתה, בתור אדם מן העתיד, בעצם מבטיח לנו שלא תהיה מלחמה, כן?"

"בוודאי שתהיה", אמר בעל השפתיים ההדוקות, "וזה מעולה לנו. המלחמה תגרום לטראומה שתביא לחוסר ביטחון עצמי וערעור האמונה בצדקת הדרך. במקום לחשוב איך מתכוננים למלחמה הבאה, נשאל כל הזמן איפה טעינו. במקום להלקות את האויב, נלקה את עצמנו. טוב, לא באמת את עצמנו כי אנחנו תמיד צודקים, אבל את מי שיעז להביע דעה אחרת מאיתנו. אתם מבינים, המחדל שלכם הוא ההצלחה שלנו, קו ישר עובר בין קו בר־לב לקו ברסלר. אז באמת, רבותיי, אל תקשיבו לדעות אחרות. אל תוותרו על הקונספציה".

והאיש עם החולצה החומה תפס את החייל בצווארונו, סתם בידו את פיו, דחף אותו אל הדלת (אם כי באופן אישי הוא היה מעדיף להשליך אותו מהחלון) והלך לספר לתקשורת הזרה על חוסר המוסריות של צה"ל ועל אלימות המתנחלים. רגע לפני שסגר את הדלת הוא נתן מבט אחרון בחברי המטכ"ל, חייך ואמר: "אלופים שלי, אל תפריעו לעצמכם. תמשיכו".

לתגובות: dvirbe7@gmail.com

***