מגיע ללוחמים לחיות את שארית שנותיהם בשלווה. אילוסטרציה
מגיע ללוחמים לחיות את שארית שנותיהם בשלווה. אילוסטרציהצילום: הריס איתן, לע"מ

יובל או אזעקה?

חמישים שנה למלחמת יום כיפור והאבחנה הזאת, פוסט־טראומה, נשמעת יותר ויותר בשנים האחרונות. מדברים על אנשים בני שבעים שאחרי קרוב ליובל שנים מבינים פתאום שפוסט־טראומה היא הסיפור של החיים שלהם. פתאום הם מבינים התנהגויות שבכלל לא רצו בהן - בהלה, הימנעות, כעס. שנים הלכו עם תחושות אשמה, מי בכלל חשב שזו המלחמה ההיא. פעם הבינו בזה מעט מדי, עכשיו מכירים בזה מאוחר מדי, אבל מוטב מאוחר, ואין כמו יובל כדי לצאת לחירות.

בדרך ליציאה לחירות צריך לעבור משוכה לא פשוטה, כי מי שמטפל בפוסט־טראומה הם לרוב רופאים פסיכיאטרים, ואצל דור בני השבעים של היום נתפסה הפסיכיאטרייה כקללה איומה. כשהם היו צעירים התפיסה הרווחת הייתה שפסיכיאטר מטפל בפסיכים, ולכן כשמצבם לא טוב הוא מאשפז אותם בבית משוגעים. ומה פתאום איש נורמטיבי בן שבעים, שנפשו פצועה וחבולה מן הימים ההם אבל הוא מצליח בחיים, נשוי עם ילדים ונכדים, אולי כבר נינים, ועבודה נחשבת, אולי כבר פנסיה מפוארת, מה פתאום שילך לפסיכיאטר? מה, הוא משוגע?

הגיע הזמן לצאת לחירות, להכיר בכך שלא מדובר בשיגעון. כמעט מפתה אותי לומר שמי שהיה במלחמה ההיא ויצא בלי שריטה נפשית צריך לבדוק מה לא בסדר איתו. ולא בושה לטפל, ולא בושה להיחלץ, וביום כיפור אחת לחמישים שנה היו תוקעים בשופר היובל שמוציא את כולם לחירות. ואם שופר מזכיר לך אזעקה, ואם אזעקה צובעת לך אדום מול העיניים, ואתה נזכר בחבר ההוא ובפצוע משם, ושומע קולות, ומסויט בלילות – זה הזמן להפוך את שופר החרדות לשופר של גאולה. קום בגבורה. טפל בעצמך. היום בגיל שבעים עוד נכונו לך שנים רבות מן הסתם. אחרי שנתת מדמך וחלבך למדינה הזאת, וכנראה הקרבת גם חלקים מנפשך – מגיע לך לחיות את השנים הבאות בנשימה סדורה ושלווה. זה בהישג ידך.

פוסט־טראומה לאומית

אלה לא רק החיילים, הלוחמים, הקצינים ואנשי הרפואה. אלה לא רק האימהות והאבות והמשפחות השכולות. אחרי חמישים שנה קל לאבחן: החברה הישראלית כולה עדיין נתונה בפוסט־טראומה מן המלחמה ההיא. אם השואה היא הטראומה הגדולה של הגלות, אפשר לומר שמלחמת יום הכיפורים היא הטראומה של הציונות. וממש כשם שלשואה יש דור שני ושלישי ורביעי, כך גם למלחמה ההיא. אני לא מדבר רק על נשים שנשואות להלומי קרב וילדים שגדלו לאבא שלא תמיד הצליחו להבין את מעשיו. אני מדבר על עם שלם פוסט־טראומטי.

וכמו כל פוסט־טראומה, כל אחד לוקח את זה אחרת. יש מי שחי בתודעה של סכנה קיומית, הרי בכל רגע הכול יכול להתהפך עלינו, כמו אז במלחמה ההיא. יש מי שלוקח את זה לחוסר אמון מוחלט במנהיגים. כולם שם למעלה עיוורים, אי אפשר לסמוך עליהם. יש מי שרוצה להחזיר את הגלגל לאחור, הרי בלי הכיבוש המופלג של ששת הימים אולי הייתה נמנעת טראומת יום הכיפור, ויש מי שיגיד שזה בדיוק הפוך. וכמו בקרב הרבה מהסובלים מפוסט־טראומה יתערבב משא אשמה לטראומה, אם הייתי עושה כך או אחרת אולי הכול היה נמנע, ואולי היינו אנחנו הרעים בכל הסיפור הזה ועלינו האשמה. הצד השווה שבהם, שבכולם משחקת הטראומה ההיא תפקיד נכבד מאוד.

אני לא פסיכולוג ולא פסיכיאטר, אבל אפילו עם הארץ כמוני בעולם הנפש יכול להבין שלא טוב שטראומה מהעבר תנהל אותך. זיכרון – כן, הפקת לקחים – מצוין. אבל לא טראומה, בהלה וחרדות. זה לא טוב, זה מוציא החלטות מהבטן במקום מהראש.

ואולי אחרי חמישים שנה יש לנו הזדמנות לטיפול לאומי, לא רק אישי.

וכשרואים איך עברה עלינו השנה האחרונה, אולי זה סימן שאנחנו בדרך לחירות. מפני שסוף סוף הוציאו כל הצדדים את האני מאמין שלהם מהכיס, בין אם יהיה זה אני מאמין ובין אם יהיה זה אני מאמין שאני כופר. פתאום יוצאים השדים מהבקבוק, וכשיוצאים השדים זה מפחיד ומבהיל, ממש כמו טיפול ראשון בפוסט־טראומה, עמידה מול המראה והכרה במצב. אבל זה גם סימן לבגרות, סימן שלא מפחדים ולא משתיקים יותר, וככה, רק ככה, אפשר להתקדם.

מעט מן החושך

וכמו פעמים רבות בפוסט־טראומה, החושך גדול כל כך ומעט חושך דוחה הרבה מן האור. וזה ממש מה שקרה לנו מאז. כי אם ששת הימים הייתה נס, אז יום הכיפורים הייתה אבי אבות הניסים. אבל קשה לראות נס עם כל כך הרבה הרוגים וטראומה איומה כזאת. וגם את זה הגיע הזמן לשנות. במצרים מציינים את המלחמה במצעדי ניצחון, וכאן - סיפור של כישלון. עולם הפוך.

חירות או מלחמה

תוך כדי כתיבה, פתאום אני שם לב לכך שתוקעים במלחמה ותוקעים לבשר את החירות, ואולי ככה זה עובד – אי אפשר לצאת לחירות בלי איזו מלחמה כבירה בדרך.

פוסט־טראומה רוחנית

ואולי זה בכלל הסיפור של כל יום כיפור, לא רק של המלחמה ההיא. אולי כל חטא שאדם חוטא הוא טראומה נפשית, לפעמים טראומה מודעת ולפעמים טראומה מודחקת. לא תמיד האדם זוכר אבל הנשמה נפגעת, הנפש נחבטת ואולי אפילו הגוף נושא עימו כל חטא וחטא בשתיקה במשך שנים. ואולי בכל יום כיפור העמידה אל מול הטראומה היא טיפול עומק.

אלא שהטראומה הזאת מורכבת עוד יותר, כי כשאתה נושא איתך טראומה מהעבר שבה אתה היית הנפגע ומישהו אחר היה הפוגע, לפחות קל לספר את הסיפור, יש רעים ויש טובים, ואתה הטוב בסיפור הזה. וזה מורכב יותר כשלא ברור מי הטוב ומי הרע, כי לפעמים הנפגע מספר לעצמו שהוא זה שאשם, ואם לא היה עושה כך או אחרת בטח לא היה נפגע. ועכשיו הוא נושא לא רק טראומה אלא גם אשמה. וכדי להשתחרר הוא יצטרך לספר לעצמו את הטראומה נכון יותר. הוא לא אשם.

וטראומת החטאים היא מהסוג המסובך, כי זו טראומה שתמיד כרוכה גם באשמה ואי אפשר להשתחרר ממנה בלי להכיר באחריות, לבקש סליחה, לכאורה מהשם, לכאורה מחבר, אבל בראש ובראשונה מעצמך. על החטאת הייעוד, על הפגימה בנשמה, על הטראומה שהיית צריך לשאת שנים ארוכות בגללך. ואולי כל הצום הזה והתעניות הם טיפול כזה לנפש ולגוף, שיצליח לשחרר, לפלוט החוצה ולהתנקות.

צחצוח שיניים

את כל חמש התעניות וכל העינויים אני מצליח איכשהו לשאת, אבל הכי קשה לי שלא מצחצחים שיניים. ואולי זה באמת מיותר, כי הריח שייך לנשמה, והיא? היא באמת לא אשמה.

לתגובות: [email protected]

מגיע ללוחמים לחיות את שארית שנותיהם בשלווה. לוחמים בבונקר
מגיע ללוחמים לחיות את שארית שנותיהם בשלווה. לוחמים בבונקרצילום: מיכה בר-עם, ארכיון צה"ל

===========================================================================