אל יבוא בכל עת אל הקודש

הראי"ה עסק רבות בחיפוש אחר הטוב במציאות, טיפוחו ועידודו, וחיבורו אל הקודש. מה שנקרא – העלאת ניצוצות. הוא מצא את החלקים הטובים שבתנועה הציונית־חילונית, בהתעמלות שצעירי ישראל עושים לחזק את גופם למען כלל האומה, ואפילו בחוצפה דעקבתא דמשיחא ובכפירה מצא את הצדדים הטובים. ההולכים בדרכו נוטים לעיתים לחשוב באופן כמעט אוטומטי כי כל תופעה חברתית, פילוסופית, חינוכית וכו', גם אם היא מנוגדת לתורה ולמצוות – זוקקת מיד התייחסות ודרישה למצוא את הטוב שבה ולאמץ אותה. זו טעות קשה שגובה מאיתנו מחיר כבד, ולה אייחד את השורות הבאות.

א. הראי"ה הזהיר כי לא כל הרוצה לעסוק במלאכה קשה זו רשאי לכך. דווקא הניצוצות הטובים שבתוך השיטות השליליות "מצודדים נפשות ללכת אל עמקי התהום" ("למלחמת הדעות והאמונות"). לכן הגדיר תנאי־סף לעוסקים בכך: טהרת הלב בהדרכה של מוסר טהור, העלאתו לקדושה על ידי רעיונות נעלים של דבקות בה' ודעת ה' ועוד. גם כשמוצאים גרעינים של טוב ברעיונות ודעות בעולם, יש להבחין בהם באופן מדויק, וכשמעלים אותם לקדושה יש לנקות אותם מכל ספיחי הטומאה שסביבם (על פי שמונה קבצים א, עח). באחת – מלאכה עמוקה קשה ומסוכנת, ובוודאי לא נתונה לכול, גם לא לכל תלמיד חכם מן השורה.

ב. סנגוריה על עוזבי תורה, אף היא שייכת לעניין זה. ייתכן שמרוב רצון לסנגר על החוטא, יתעלם ממעשיו הרעים, או חמור יותר – יצדיק אותם, והקרבה לרשעים אף היא עלולה לגרום נזק רוחני:

"ונשמות כאלו, אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת עין לדעת לחלק בין הצד הסגולי הפנימי הקדוש, שבהם, ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם, שהוא מקיף את נפשם כחוחים וקוצים הסובבים שושנה, הוא יוכל להתקלקל הרבה חס וחלילה, וללמוד ממעשיהם, ולהידבק בצד הרע שבהם והוא מחויב להתרחק מהם" (אגרות הראיה, חלק ב, איגרת תקנה).

לכן העוסק בסנגוריה נזקק לעבודת הפרדה של הטוב מן הרע, שאותה מסוגל לעשות "מי שהוא תמיד שקוע ברעיונו בהסתכלות פנימית, באור תורה וקדושה ויראה עילאה" (שם). תלמידי חכמים כאלה מכירים את טבע הסגולה הפנימית, ויודעים להפריד ממנה, בדבקות מחשבתם, את הקליפה הבחירית המקולקלת.

בגלל הסכנה, יש "בעלי יראה ותורה שאינם חפצים להתקשר כי אם באהבת הטובים שבבני אדם ובסגולת האומה" (שם), וכלפי עצמם הם בוודאי צודקים, משום שהם אינם חפצים להתקלקל.

ג. הראי"ה עצמו לא קירב כל אחד: "לא את כל הפושעים אני מקרב, כי־אם אותם שאני מרגיש, שכוח סגולי גדול מונח בפנימיותם ודרכים רבים ישנם לידיעה זו, וספרים גדולים צריכים לכתוב בזה כדי לבאר גם רק שמץ מהדבר הגדול הזה. ועל אותם שכבר איבדו גם את הסגולה הפנימית שלהם לגמרי, אמר דוד המלך עליו השלום "הלוא משנאיך ד' אשנא" (אגרות הראיה, חלק ב, איגרת תקנה).

גם הקירוב שבו נקט הראי"ה נעשה תוך כדי דחיית החלקים הרעים שלא יתערבו בו, ובה בעת נלחם נגד פריצת היהדות. כך הבהיר בנו הרצי"ה את שיטתו: "עם הקירוב בימין, יש גם דחייה בשמאל לצד הרע ובירור התחומים ושלילת הרע שבהם בכל עוז ותוקף וקנאת ה' צב־אות... ומקרבם בימין עם הדחייה בשמאל. והטלת מרה לעת הצורך... ומחזקם ומסייעם ומזריח אור האלוקי הפנימי בהם בעבודת העם והארץ, שהיא עבודת שמיים... נגד פריצת היהדות הוא נלחם בכל עוז אומץ וקנאת הקודש בשכל טוב וביושר. זה מועיל הרבה יותר לאין ערוך מדרכי קנטוריה שטחית ומלחמות שליליות גרידא" ("תשובה ובירור דברים").

כלומר בעיית החיבור היא כשאינו מסויג, אך כשמתחברים רק לצד הטוב, שוללים את הרע ונאבקים נגדו – החיבור מותר, כיוון שהוא יוצר שינוי ותיקון. זהו פירוש עומק דברי חז"ל 'שמאל דוחה וימין מקרבת', דהיינו באותה עת ובמקביל.

בשיעוריו היה הרצי"ה מביא את דברי הלל "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ומדייק: לא נאמר "על מנת לקרבן לתורה". אהבת הבריות היא ערך חשוב כשלעצמו. מתוך שאוהבים אותם – רוצים בטובתם ומקרבים אותם לתורה. אך יש טועים הסבורים שאהבת הבריות די בה כשלעצמה, ואין שאיפה לקרבן.

ד. נדמה לנו כי כל שיטה שמופיעה בעולם מועמדת להעלאת ניצוצות, לפחות אצל מי שהגיע למדרגה זו. אך הראי"ה עצמו מדגיש שאין הדבר כן, כשהוא מסביר את דברי הזוהר על הפסוק "אל יבוא בכל עת אל הקודש": "שאי אפשר לומר על כל מה שמתגלה, שמנצח באיזה זמן, שזהו ראיה שכך הוא דרך ד' ושצריך ללכת עימו, כי אם לפעמים מתגלה הזמן בצורה כזאת שצריך דווקא ללכת כנגדה ולהרחיקה. על כן לא יבוא בכל עת אל הקודש, כי אם יבחין תחילה, אם המתגלה בתוך העת הוא באמת דרך ד' צריך להרחיבה ולקשרה בכל דרכי ההוראה והעבודה, ואם מה שמתגלה הוא נגד דרך ד' היסודית צריך להרחיקה, ולעלות במעלה אחרת ולבוא על ידה אל הקודש" (פנקס הדפים, יפו כרך ב) .

הפניית עורף לכל מהות וערך

בשנים האחרונות הרבה עוסקים בפוסט מודרניזם, שתוצאה בולטת שלו – פירוק המסגרות הקיימות וניתוץ של הגדרות אמת, מהות ועוד. מגמה זו הובילה לאחרונה גם לעיוות בנושא הזהות המינית, עם השלכות מחרידות ליחיד ולחברה. בספר חדש שהוציא הרב צבי טאו, "היברו נושאי כלי ה'", הוא מאפיין שיטה זו כשיטה שעליה חלים דבריו של הראי"ה. לעומת הציונות החילונית שדוגלת בערכים של ארץ ישראל, לאומיות, וזיקה לתנ"ך – הפוסטמודרניזם מפנה עורף לכל מהות באשר היא וגם לערכים. אובדן ערכי המוסר והמשפחה וערכי היסוד של צניעות. טשטוש ההבדלים בין אדם לבהמה ובין עם לעם. את זה אי אפשר לקדש, משם אין ניצוצות כדי לקחת. אלו מגמות הרס וחורבן. זאת כפי שאין להעלות ניצוצות ממאכלות אסורות או מאיסורים כל שהם, אלא להתרחק מהם (המקובלים אומרים שבכך בדיוק מעלים מהם את הניצוצות, כלומר תפקידם לגרום לנו לתנועה של ריחוק ומניעה). לכן כדבריו "מאבק גדול ניצב לפנינו, בין מה שממית את הנשמה לבין מה שמחיה אותה". לכך יש להוסיף כי אין הקב"ה בא בטרוניה אל בריותיו, וכשלפתחנו עומד ניסיון גדול כזה – ודאי שיש לנו הכוחות להתמודד עימו, ולנצח.

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

***