מטרתו של יום הכיפורים מפורשת בפסוקים בפרשת אחרי מות (ויקרא טז, כט-ל): "והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את־נפשתיכם וכל־מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם. כי־ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו".
התורה קובעת שיום הכיפורים מיועד לכפרה מן החטאים: "יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם", וממטרה זו נגזר אופיו של היום. הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ב ה"ז) מתאר את יום הכיפורים כ"קץ מחילה וסליחה לישראל", וכן כזמן תשובה: "יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים".
בקשת סליחה
יום הכיפורים הוא יום סליחה, יום שבו הקב"ה סלח לעם ישראל. גם אנו צריכים לדעת לבקש סליחה, ולדעת גם לסלוח. הקב"ה מודד מידה כנגד מידה. אם אדם לא ביקש סליחה במצוות שבין אדם לחברו, מסתבר שאף מצוות שבין אדם למקום לא מתכפרות לו (עיין בפחד יצחק, הרב הוטנר, יום הכיפורים, על פי רבינו יונה בסוף שערי תשובה), כי באופן זה איננו יכול לעמוד בפני ה'. איננו יכול לעמוד בפני ה' כשאיננו טהור. אם האדם לא הסכים להתפייס לאחר שלוש פעמים, איננו צריך לפייסו שוב (שו"ע תר"ו), אך רשאי לעשות כך (מ"ב שם).
עולה השאלה - האם נכון לבקש סליחה כשחברו איננו יודע כלל מהחטא? לעתים ישנו מצב שמישהו פגע בחברו, או דיבר עליו לשון הרע, אך אותו אדם איננו יודע מכך. אם האדם יבקש ממנו סליחה, ייתכן שיגרום לו צער גדול, שהרי כעת הוא יידע את הלשון הרע שדיבר עליו וכדומה. לאור כך, האם עדיף לבקש סליחה או שמא עדיף שלא לומר סליחה כדי שלא לפגוע באדם זה? בדבר זה נחלקו גדולי הדורות. החפץ חיים (כלל ה', יב) כתב שאם אנשים לא האמינו ללשון הרע שלו וכדומה, הרי שהוא לא צריך לספר לאדם זה שדיבר עליו לשון הרע, אלא יתחרט בלבו, ויקבל על עצמו שלא לעשות זאת שוב. אבל אם חטא לחברו חטא שגרם לחברו גינוי, כגון שהאנשים האמינו ללשון הרע הזה, או באופן אחר שנגרם לו נזק ברוחו, בגופו או בממונו, הרי שצריך לגלות לו ולבקש ממנו סליחה, למרות שייפגע מכך יותר.
אמנם, רבי ישראל מסלנטר (מובא במועדים וזמנים ח"א נ"ד; שו"ת אז נדברו ח"ז סימן ס"ו) סבר שצריך לשקול היטב את הדברים, כי ייתכן שעד עתה חברו לא היה מצטער מכך כלל, וכעת, כשיבקש ממנו סליחה, הרי שיפגע בו יותר, ובמקרה זה עדיף שיעשה תשובה בלבו, ולא יצער יותר את חברו.
נראה, שבמקרה זה, כדאי לספר בפני אחרים מידי פעם בשבחו של חברו, וכך יוכל לתקן מעט את הרושם השלילי על אדם זה (גם אם יהיו אלו אנשים אחרים, הרי שהגדיל את ערכו של חברו).
אכילה בערב יום הכיפורים
חז"ל למדו מדיוק בפסוקים, שיש לאכול ביום התשיעי ולהתענות בעשירי: "כל האוכל ושותה
בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי" (ברכות ח ע"ב). מִסיבה זו נהוג להרבות באכילה בתשעה בתשרי. הטור (תר"ד) ביאר, שהקב"ה באהבתו אותנו רצה שנאכל בתשיעי כדי לתת בנו כוח לצום. ייתכן שהסיבה שבגללה נצטווינו על האכילה בתשעה בחודש היא, שיום זה הוא יום טוב (עיינו בתלמידי ר׳ יונה, ברכות ח ע"ב). ה' אוהב אותנו ורוצה שנגיע ליום הכיפורים עם כוחות בכדי לעמוד בפני ה', בכדי להתענות ולזכות לכפרה. לעתים, עבודת ה' נעשית באמצעות אכילה, לעתים בהימנעות מאכילה.
הדלקת נרות
המשנה במסכת פסחים (ד, ד) מציינת, שיש שנהגו להדליק נרות בערב יום הכיפורים ויש שלא נהגו. מכל מקום התפשט המנהג להדליק. מברכים על ההדלקה: "ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של יום הכיפורים". לאחר ההדלקה נוהגים שהאישה מברכת "שהחיינו". עיקר ברכת "שהחיינו" היא על עיצומו של יום ולא על ההדלקה. לכן אישה שבירכה "שהחיינו" בשעת ההדלקה, לא תברך "שהחיינו" שנית עם הקהל בבית הכנסת שכן יצאה כבר ידי חובתה, אלא תענה אמן בלבד (׳שער הציון׳ תריט, ז). ראוי לחלוץ את נעלי העור לפני ההדלקה, כיוון שמשעת אמירת "שהחיינו" חלה קדושת יום הכיפורים. הגברים מתעטפים בטלית לפני השקיעה, ואם מסתפק אם כבר הייתה שקיעה יכול לברך (משנ"ב תריט, ד), אך אחר כך לא יברך.
איסורי יום הכיפורים
אומרת התורה בפרשת אמור (ויקרא כג, כז-כח): "אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפרים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם והקרבתם אשֶה לה׳. וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני ה׳ אלהיכם". מפסוקים אלו נלמד שביום הכיפורים אנו מצווים להתענות, ושנאסרה בו עשיית מלאכה, בדומה לשבת, ומלאכת אוכל נפש, המותרת בימים טובים אחרים. חז"ל במשנה (יומא ח, א) כתבו שישנם חמישה איסורים ביום הכיפורים: "יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה".
נטילת ידיים בבוקר
כשמתעוררים, נוטלים ידיים שש פעמים להסרת הרוח הרעה השורה על הידיים בלילה (שלוש פעמים לסירוגין: ימין, שמאל, ימין, שמאל, ימין, שמאל), אך אין מברכים. בדרך כלל נוטלים את כל פרק היד, אבל ביום הכיפורים נוטלים רק עד סוף קשרי האצבעות (שו"ע תריג, ב; משנ"ב שם, ו), והוא הדין כשיוצאים מהשירותים (שם).
וידוי ביום הכיפורים
הוידוי הוא מצוות עשה מן התורה (רמב"ם, ספר המצוות, עשה ע"ג; רמב"ם תחילת הלכות תשובה; ספר החינוך שס"ד). הוידוי משמעותי לא רק כשלב לקראת התיקון, אלא יש משמעות מיוחדת בוידוי עצמו. היכולת שלנו לבדוק את עצמנו, היכולת שלנו לסמן את הדברים הדורשים תיקון, זו יכולת מיוחדת ומשמחת. מעיקר הדין, כאשר אין אפשרות לומר וידוי ארוך, די לומר "חטאתי, עוויתי, פשעתי" (עיין שו"ע ורמ"א תר"ז, ב, ובנושאי הכלים שם). אולם, לכתחילה יש לומר את הנוסח "אלהינו ואלהי אבותינו תבוא לפניך תפילתנו" עד "תעינו תעתענו". כמו כן, נוהגים לומר גם את הנוסח "על חטא שחטאנו" ואף לפרט בו חטאים אישיים.
ביום הכיפורים ישנם עשרה וידויים. פרט לכך, אנו מתוודים קודם סעודה מפסקת, שמא חלילה תארע תקלה בסעודה, וימות בלא וידוי (יומא פז: ורש"י שם). לדעת הרמב"ן (בחידושיו במסכת יומא פז:), יש חובת וידוי מהתורה סמוך לכניסת יום הכיפורים, בזמן שבו לאחר הווידוי לא תהא בידו אפשרות לחטוא, ונמצא שנכנס ליום הכיפורים נקי מעוונות. מעיקר הדין אנו פוסקים כרוב הראשונים הראשונים ומתוודים קודם סעודה המפסקת בלבד (שו"ע תר"ז, א). אולם, כתבו אחרונים, שטוב להתוודות (אפילו בקצרה) לאחר הסעודה קודם צאת הכוכבים, וזהו אחד מן הטעמים לאמירת תפילה זכה (משנ"ב תרז, א). לכן, אדם שלא הספיק לומר תפילה זכה, יאמר לפחות משהו קצר כגון "אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי", כדי לצאת ידי שיטת הרמב"ן.
מדברי הגמרא (יומא פז:) למדו שצריך להתוודות במעומד, וכך פסק השו"ע (תר"ז, ג), ונהגו להכות באגרוף על החזה בכל משפט של הוידוי (מ"ב תר"ז).
חולים ביום הכיפורים
השימוש בתרופה המקִלה על הצום (כגון: קלי צום) לפני יום הכיפורים, ודאי שמותר, אף על פי שהצום ייעשה קל יותר. ביום הכיפורים אין חובה להצטער. אנו שובתים ממאכל וממשקה, אך אין צורך להרגיש רע. אדם בריא שצם בקלות, יעדיף שלא לקחת כדורים אלו, אלא ירגיש התענית באופן הרגיל (עיינו שו"ת מנחת שלמה ח"ב, מהדורת ׳אוצרות שלמה׳, נח, כה).
מה עושה חולה ביום הכיפורים? חולה שיש בו סכנה, איננו צם ביום הכיפורים. גם במקרה של ספק פיקוח נפש אין צמים. בכל מקרה של ספק אם אפשר לצום, ראוי להתייעץ ברב. אם הדבר אינו אפשרי וישנו ספק ממשי, יש להימנע מלצום ולא להיכנס למצב העלול לסכן את חיינו, אפילו אם אין הסכנה מידית אלא סכנה רחוקה. אסור לחולה להסתכן ולצום בניגוד להוראות הרופא, שכן חולה הנוהג כך, נאמר עליו "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (משנ"ב תריח, ה).
שתייה או אכילה של "פחות מכשיעור" - גם שתייה של שיעור קטן אסורה. אולם, אם ישנו חולה שיש בו סכנה, ודי לו בשתייה לשיעורין, יש לנהוג בדרך זו, ולשתות כמות קטנה (פחות משיעור "מלוא לוגמיו") כל תשע דקות. אם הדבר איננו מספיק, ניתן לשתות כל ארבע דקות ואפילו כל שתי דקות (עיינו מ"ב תרי"ח כא, שו"ת חת"ס ח"ו, כ"ג, ועוד).
כיצד למדוד 'מלוא לוגמיו'? שיעור זה הוא חצי ממלוא הפה, וממילא הוא משתנה מאדם לאדם. אפשר למדוד אותו בקלות: ממלאים את הפה מים ומרוקנים אותם לתוך כוס חד־פעמית. את כמות המים הזו מחלקים שווה בשווה בכוס חד־פעמית נוספת. הכמות שבכוס אחת היא שיעור ׳מלוא לוגמיו׳. לפני יום הכיפורים מסמנים קו בגובה פני המים על הכוס, ושותים כמות זו בכל פעם. אם אי אפשר למדוד בפה של אדם, מקובל למדוד ברוב רביעית שהיא פחות מ-44 מ"ל, וראוי שיהיה פחות מ 38 מ"ל (יש כיום כוסיות קטנות בשיעורים אלו, וגם שקיות פלסטיק קטנות המכילות מים בשיעור המותר, וכך מאפשרות בצורה פרטית לשתות גם בבית הכנסת).
אם החולה זקוק לאכילה, מוטב לאכול פחות משיעור ׳ככותבת הגסה׳ פעם בתשע דקות או פחות, כפי שכתבנו לשתייה. שיעור ׳ככותבת הגסה׳ הוא כשלושים סמ"ק, בערך נִפְחָהּ של קופסת גפרורים רגילה. מדובר במידת נפח ולא במידת משקל.
תפילה או אכילה?
אם הליכה לבית הכנסת תגרום לאדם שלא יוכל לצום, יוותר על בית הכנסת. עדיף לוותר על בית הכנסת אפילו בשביל פעם אחת של שתייה לשיעורין (עיין שו"ת חת"ס ח"ו כ"ג; הגרשז"א בשש"כ לט, הע' צד). מוטב שהאדם ינוח כל יום הכיפורים ויתפלל בהתאם ליכולותיו, ולא יוותר על הצום, כיוון שהצום הוא דאורייתא וחומרתו כרת.
מה לברך על אכילה ושתייה לשיעורין?
כאשר אוכלים או שותים לשיעורין, די בברכה ראשונה לפני האכילה הראשונה, אלא אם בין האכילות יש הפסקה ארוכה והיסח הדעת. אך אין לברך ברכה אחרונה על אכילה ושתייה לשיעורין.
האם אפשר להתקלח?
אם יש צורך במקלחת להתאוששות – אפשר להתקלח, ועדיף מלשתות או לאכול, שכן מקלחת הותרה אף לחולה שאין בו סכנה (רמ"א תריג, ט; ערוה"ש שם, ט).
כיצד זוכים לסליחה של ה'?
מי שרוצה לזכות בסליחה, עליו לדבוק במידותיו של הקב"ה ולא להיות קפדן. בכל עת שקשה לנו ואנו במצוקה, אנו מתפללים ומבקשים רחמים. אולם בשעת שגרה נראה לנו כל הטוב שסביבנו מובן מאליו, כאילו אנו זכאים לטוב זה בדין. האם אנו אכן ראויים לשפע זה? מתברר שאיננו מושלמים, ולא מגיע לנו הכל. ובכל זאת, הקב"ה אינו מקפיד עלינו, מאמין בנו ומעניק לנו הזדמנויות נוספות.
יהי רצון שהקב"ה יוסיף שלא להקפיד עלינו, ויחתום את כולנו לשנה טובה ושמחה, שנה שבה ימלא הקב"ה את כל משאלות לבנו לטובה.
הרב רימון הוא ראש הישיבה ורב המרכז האקדמי לב, יו"ר סולמות ורבה של גוש עציון