מלחמת יום הכיפורים הייתה מהקשות שידעה מדינת ישראל. בצוהרי יום הכיפורים (6 באוקטובר 1973) החלה מתקפת פתע מסיבית ומתואמת על ישראל מצד צבאות סוריה ומצרים, בשתי חזיתות בו־זמנית, צפונית ודרומית. התדהמה והבהלה בקרב הדרג המדיני והצבאי היו גדולות. ימי הלחימה הראשונים היו עקובים מדם ולוו בתחושה של סכנה קיומית על מדינת ישראל. אולם למרות תנאי הפתיחה הקשים, הצליח צה"ל לעבור ממגננה למתקפת מחץ ולהביא למהפך מכריע במגמת המלחמה, שבסופה הגיעו כוחות צה"ל עד שערי דמשק וקהיר. עם שוך הקרבות נאלצו אזרחי ישראל להתמודד עם מחיר דמים כואב של מעל 2,600 חללים שנפלו במלחמה, ועם כ־7,500 פצועים ויותר מ־300 חיילים שנפלו בשבי. הכשל המודיעיני שקדם למלחמה והאבדות הרבות בנפש שגבתה המלחמה נצרבו בתודעה הלאומית והטילו צל כבד על ניצחון המלחמה.
חמישים שנה אחריה, תת־אלוף במיל' אביגדור קהלני הודף את הטענות לכישלון ורואה במלחמת יום הכיפורים דווקא ניצחון מזהיר של ישראל כנגד כל הסיכויים. למרות פציעתו הקשה במלחמת ששת הימים ושיקום ארוך ולא פשוט שעבר, התעקש קהלני במלחמת יום הכיפורים להסתער קדימה בהיותו מפקד גדוד 77. הוא נלחם בקרבות הקשים בעמק הבכא. תוך כדי הקרב הצליח לארגן טנקים מיחידות שונות, והוביל אותם לקרבות בלימה הרואיים נגד הסורים, שהיו בעליונות מספרית ברורה, עם 150 טנקים ישראליים מול 470 טנקים סוריים. באחד המקרים השמיד לבדו שלושה טנקים סוריים שהיו במרחק 50 מטר בלבד מהטנק שלו. כוח הטנקים בפיקודו הצליח לכבוש מחדש את העמדות השולטות והשמיד מאות טנקים סוריים. על חלקו בקרבות מכריעים אלו הוענק לו עיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר בחשיבותו, ובנימוקיו נכתב כי "גילה מנהיגות מופלאה וגבורה אישית בקרב קשה ומסובך, אשר תוצאותיו שינו את פני המערכה ברמת הגולן".
בקרבות הקשים במלחמה איבד קהלני את טובי חבריו, והיא גבתה ממנו גם מחיר אישי כבד מנשוא: אחיו עמנואל, שהיה חתן טרי, וגיסו אילן שמעיה, נהרגו. אבל גם במחיר דמים בלתי נתפס קהלני מבהיר מעל לכל ספק שבמלחמת יום הכיפורים מדינת ישראל זכתה בניצחון גדול על צבאות ערב: "מלחמה בוחנים קודם כול בתנאי סיומה. הסיום במלחמת יום הכיפורים היה 35 קילומטר מדמשק ו־101 קילומטר מקהיר, וברגע שזה כך יש יתרון לישראל. גם אם נבחן את המלחמה בתנאי הפתיחה שלה, היינו במצב מהקשים והמורכבים שידענו, ולמרות כל זאת הצלחנו לקום, להתרומם ולהשיב מלחמה שערה. הניצחון היה גדול. ההישג הסופי במלחמה לעומת המצב הקטסטרופלי שפתחנו בו הוא כביר. צריך להבין את גודל ההישג", הוא מבקש להדגיש.
בקרב הציבור הישראלי מלחמת יום הכיפורים נצרבה ככישלון.
"אני לא מקבל את זה. לא הייתה מפלה. אומנם תחילת המלחמה היא כואבת, אבל כשמסתכלים על סופה מדובר בניצחון. יש כישלון בהחלטת הממשלה בגיוס מילואים. היו שאננות ועיוורון שהשפיעו על קבלת ההחלטות לקראת המלחמה. אבל מלחמה מודדים באיך היא מסתיימת וכמה נזקים יש לאויב וכמה נזקים לנו ואיך אנחנו סיימנו אותה".
קהלני מזהה גם תהליכי עומק חשובים לא פחות שהניעה המלחמה. "הייתה תחושה של סיום מלחמת ששת הימים בתבוסה גדולה לצבאות ערב, והנה כאן במלחמה קיבלנו סטירה. סטירה שמטלטלת אותנו עד היום. הקב"ה שמר על העם היהודי. קיבלנו סטירת לחי כואבת מאוד, אבל היא שהביאה אותנו לעוד חמישים שנה שבהן אנחנו קיימים ולחמישים שנה של שגשוג ופריחה. כשאני בוחן את הזמן מאז שאברהם אבינו הקים את העם היהודי ועד היום, זה מדהים איפה אנחנו נמצאים".
גם ד"ר חגי בן ארצי, היסטוריון, סופר ומרצה ליהדות ומחבר 'מגילת הגבורה במלחמת יום הכיפורים', רואה במלחמה ניצחון. "מלחמת יום הכיפורים הייתה ניצחון ענק בסייעתא דשמיא. מי שאומר שזאת הייתה מפלה פשוט מתעלם מהעובדות", פוסק בן־ארצי. "במלחמת יום הכיפורים היה ניצחון מדהים. בסוריה שברנו את הצבא הסורי שפלש לרמת הגולן והשתלטנו על שטח עצום בתוך סוריה. במצרים אומנם לא הצלחנו להוציא את הצבא המצרי שפלש לסיני, אבל כיתרנו את הצבא המצרי והכנסנו אותו למלכודת, עד כדי כך שהמצרים התחננו להפסקת אש, כך שהניצחון מבחינה צבאית לא מוטל בספק", הוא שב ואומר. "הטלת ספק בעניין הניצחון שלנו במלחמה היא נטולת היגיון. נכון שהאווירה שהייתה אחרי המלחמה הייתה קשה. אלפי חיילים הרוגים, אלפי פצועים ו־300 שבויים. צה"ל לא הכיר דבר כזה בהיסטוריה שלו, ולכן באמת המחיר היה כואב. התזה שלי בספרי על המלחמה היא שקיבלנו מכה מדודה מהקב"ה כדי לעורר אותנו".
האם היא באמת עוררה?
"לגמרי. מלחמת יום הכיפורים שינתה את פני החברה הישראלית. היא עוררה את תנועת ההתיישבות הגדולה ביהודה ושומרון, כשגוש אמונים ואמנה הופיעו אחרי מלחמת יום הכיפורים, עוררה את תנועת התשובה הגדולה שקמה אחרי המלחמה, היא עוררה את תנועת העלייה להר הבית שקמה אחרי יום הכיפורים. כל התנועות המשמעותיות האלה קמו אחרי יום הכיפורים ולא אחרי מלחמת ששת הימים. נכון שהיו גם מחירים, כמו למשל הנסיגה מסיני שהייתה חלק מחורבן ההתיישבות היהודית שם. בהחלט היו גם מחירים. המורל הלאומי נפגע והאמון בהנהגה נפגע. עד היום אנחנו מרגישים את השפעות המלחמה. אני סובר שכל המחאה במידה רבה היא תוצאה של מלחמת יום הכיפורים", מסביר בן־ארצי. "הטייסים שמוחים היום וחיילי המילואים הסרבנים, הם מוחים לא בגלל הרפורמה המשפטית, אלא הם לא רוצים לצאת למלחמה מול איראן. מלחמת יום הכיפורים הייתה טראומה קשה לחיל האוויר. הם שילמו מחיר כבד במלחמת יום הכיפורים, הטייסים שנהרגו ונשבו ומאה מטוסים שהופלו. הם חטפו מכה איומה, והם מבינים את משמעות המחיר ולא רוצים לחוות את זה שוב".
"הם צעקו להפסקת אש"
אלוף במיל' יצחק בריק, נציב קבילות החיילים לשעבר, לחם במלחמת יום הכיפורים בתעלה ועוטר בעיטור העוז. לטענתו תנאי הפתיחה הקשים של המלחמה מעצימים את גודל הניצחון בסופה. "במלחמת יום הכיפורים ניצחנו בקרב ונכשלנו במערכה", הוא טוען. "זו הייתה אחת המלחמות הקשות ביותר שידעה ישראל. הפתיחה שלה הייתה איומה, כוחות לא מוכנים. אבל מה שקרה בה, ואת זה חשוב לציין, שאחרי שלושה-ארבעה ימים צה"ל התעשת ועבר מכמעט תבוסה לאחד הניצחונות הצבאיים הגדולים שהיו לו אי פעם. זה הביא את המצרים לבקש הפסקת אש, הם צעקו להפסקת אש. זו הייתה הכרעה של המלחמה, אומנם בלי השמדת הצבא המצרי, אבל מבחינה צבאית זה בהחלט היה מהלך שהביא להכרעה. ואת זה כדאי שעם ישראל ידע", מציין בריק.
גם הוא עורך את ההשוואה למלחמת ששת הימים. "זה היה ניצחון יותר הרואי מאשר במלחמת ששת הימים, כי במלחמת ששת הימים פתחנו בהתקפה מקדימה על המטוסים של האויב, ומשם ואילך התהליך עבד שישה ימים והגענו עד לתעלה כמעט באופן חופשי, כשהערבים מרימים את הידיים ובורחים. מה שקרה במלחמה הזאת הוא שהמצרים הגיעו מוכנים ועם מוטיבציה גבוהה, והם נלחמו עד טיפת דמם האחרונה, הם לא ויתרו. ואנחנו, אף על פי שלא התכוננו לזה כפי שהיה צריך, הפכנו את המצב ממצב של כמעט תבוסה לניצחון צבאי ענק".
ולמרות זאת, מלחמת יום הכיפורים יוצרת בציבור תחושה קשה.
"צריך לזכור שוועדת אגרנט שהוקמה אחרי המלחמה בעצם בדקה רק את שלושת הימים הראשונים, את הימים של הברוך, כשצה"ל לא היה מוכן, כשההתגייסות הייתה קלוקלת, חיל היבשה התקיף בצורה ספורדית ולא מתואמת, הפיקוד הבכיר נתן פקודות שאין להן שום קשר למציאות בשטח ועוד. היה בלגן נורא. ואת זה בדקה ועדת אגרנט ומצאה כשלים חמורים מאוד. אבל בימים שלאחר מכן התעשת הצבא כנגד כל הסיכויים והשיג ניצחון שאי אפשר להאמין בכלל. הציבור חווה את חוויית המסקנות וההמלצות של ועדת אגרנט, ואם נחבר לכך את כמעט שלושת אלפים ההרוגים שהיו לנו במלחמה והטראומה שזה גרם - הם הביאו את הציבור לתחושת נכאים וכישלון, וזה ממש לא כך", הוא שב ומציין. "מבחינה צבאית זו הייתה הצלחה כבירה, לאחר שלושה ימים נוראיים, אבל הציבור חווה את זה באופן טראומתי".
אלוף במיל' בריק מוסיף לתחושה הקשה בקרב אזרחי ישראל את העובדה כי מטרת המצרים בדיעבד הושגה: "בסופו של דבר מטרת המצרים במלחמה הייתה להחזיר את סיני לרשותם. הם לא ראו אפשרות לעשות את זה בדיוני שלום, והם חשבו שאם הם יעשו מלחמה הם ייאלצו את מדינת ישראל להיכנס למשא ומתן על הגבול ולבסוף יקבלו את סיני בחזרה, ובזה הם הצליחו בגדול. זאת אומרת שמטרת המלחמה מבחינתם לא הייתה לכבוש את ישראל, והם מימשו זאת מבחינה מדינית עם קבלת סיני לרשותם. לכן בסופו של דבר, כשנחתם הסכם השלום, המטרה שלהם הושגה. צריך לזכור שמדינת ישראל גם רצתה את זה, זה העניק שנים של שקט ויכולת להתפתח. הנקודה היא שלא בוחנים את יעילותם של הסכמי שלום במשך עשרות שנים, אלא הרבה מעבר לכך".
ולשיטתך האם הסכם השלום הזה ישרוד בעוד מאה שנה?
"אני מסופק מאוד", מפתיע בריק. "משום שבשנים האחרונות המצרים מקימים את הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, עם אלפי טנקים חדישים, מאות מטוסים חדישים וחיל האוויר החזק ביותר וחיל הים החזק ביותר במזרח התיכון".
ואנחנו שוב שאננים?
"ועוד איך שאננים. הם בנו מנהרות בתעלה, הם הקימו בונקרים של תחמושת ודלק. הכול מכוון נגד ישראל. ואתה שואל את עצמך - אם זו מדינת שלום, מה הסיבה שהאיום העיקרי שלה מופנה לכיוון ישראל ולא לשום מקום אחר. והתשובה שלי היא שאני חושש מאוד שאם תיפתח מלחמה אזורית שלנו מול החיזבאללה בלבנון, מול הסורים, מול החמאס והג'יהאד, אינתיפאדה ביהודה ושומרון והתפוצצות אדירה של ערבים קיצוניים בישראל ועם אלפי טילים ורקטות שייפלו בשטח ישראל - יש מצב שהמנהיגות המצרית תחליט לא לעמוד מהצד, ולהיות שותפה בשלל. זאת החלטה אחת של נשיא אחד לשנות את הכיוון מקצה לקצה, ואנחנו שאננים לחלוטין. מאותו רגע שנחתם הסכם שלום, מדינת ישראל לא מתכוננת לתרחיש הזה, לא בודקים אותו. סומכים על השלום בעיניים עצומות, ולא רואים את ההתפתחות הקשה במצרים ביחס לישראל. אנחנו פשוט חיים בלה לה לנד", הוא קובל. "הנקודה שמעיבה מאוד על מה שקורה איתנו היא שמדינת ישראל לא מפיקה לקחים ולא יוזמת מהלכים ממלחמות קודמות בעקבותיהם, ואנחנו נמצאים היום באחד המצבים הקשים ביותר".
מה אפשר לעשות מול הסיטואציה הכמעט בלתי אפשרית שמדינת ישראל נמצאת בה?
"אחת הבעיות של מדינת ישראל היא שהיא לא לומדת לקחים ממלחמותיה. בשנים האחרונות הרמטכ"לים קיצצו את הצבא בצורה דרסטית, מתוך תפיסה שהמלחמות הגדולות נגמרו, משום שהמצרים והירדנים בשלום, והסורים לא רלוונטיים. ואנחנו נקצץ אותו ונהיה קטנים וטכנולוגיים וחזקים. אלא מה, בשנים שאנחנו מקצצים את הצבא, האיום סביב מדינת ישראל רק הולך ומתעצם, והם עדיין בקונספציה, וכל מה שהממשלה עושה - היא נותנת תקציב. למעשה יש כאן תהליכים של חוסר פיקוח וחוסר בקרה ומעקב. גם ועדת חוץ וביטחון היא לא שומר הסף כמו שהייתה צריכה להיות. ממש הפקרות מוחלטת".
לפי דבריך, אם לא נתעורר, יום כיפורים 2 זה רק עניין של זמן?
"הרבה יותר חמור", הוא מזהיר. "המלחמה העתידית תהיה המלחמה הקשה ביותר שקרתה למדינת ישראל מאז הקמתה. מאז מלחמת השחרור אין מלחמה שהייתה בתוך ליבת ישראל, על מרכזי אוכלוסייה כמו גוש דן, מפרץ חיפה, באר שבע, ירושלים. צריך להבין שיש להם היום חגורת טילים סביב מדינת ישראל, עם מאתיים חמישים אלף טילים ורקטות, שהם בנו במשך עשרים שנה. יש להם אלפי טילים שפוגעים במדויק בכל נקודה על פני ישראל. יש להם אלפי כטב"מים ומל"טים שיכולים להגיע לטווחים של אלף ואלפיים קילומטר. אין לנו היום שום יכולת להתמודד עם זה, כי לא התכוננו לזה", הוא שב ומזהיר. "אנחנו עסקנו במערכה שבין המלחמות. נלחמנו בטרור, עשינו סבבים בעזה, אבל מה שלא עשינו: לא התכוננו למלחמה הגדולה והנוראה שהולכת לקרות. את רואה חוסר הפקת לקחים, חוסר הבנה במה שצפוי לנו, קונספציות, הממשלות לא מתכוננות ולא מתעסקות כמו שצריך בנושאי ביטחון. אנחנו יצאנו מהדעת מהבחינה הזאת", הוא מלין.
"מדינת ישראל נמצאת עכשיו לפתחה של המלחמה הנוראה הזאת, זה לא בריק אומר. זה ראש אמ"ן אומר, זה הרמטכ"ל ושר הביטחון אומרים. ואנחנו לא מוכנים אליה. מדינת ישראל הייתה צריכה לעזוב את הכול, אבל את הכול, להפסיק עם המחאות, להפסיק עם הסרבנות ולהפסיק היום את הרפורמה המשפטית, ופשוט להתכנס תחת הדגל של הביטחון הלאומי ולהכין את עצמנו למה שהולך לקרות. יש דברים שאפשר לעשות ודרכים להתכונן. להחזיק את השנאות והריבים בשלב זה ולהיות כולנו כגוף אחד אל מול המלחמה הנוראה ביותר שהולכת לקרות לנו".
בריק מצטט דוח שהוציא תחת ידו, לבחינת היערכות מתאימה למלחמה אזורית כוללת: "הובלתי חקר שדן בתחומים של מוכנות היבשה והעורף, הגנה מול איום הטילים והרקטות ועוד. אני הפקתי את זה במסגרת אוניברסיטת רייכמן, ופרופ' בועז גנור נתן חסות לפרויקט הזה. עמלנו על זה במשך שנה וחצי והוצאנו דוח מסקנות והמלצות לדרכי פעולה. את המסמך הגשנו לכל הבכירים בדרג הביטחוני והמדיני ונפגשנו איתם. רק בחודשיים האחרונים אני אישית נפגשתי עם גלנט שר הביטחון, עם הרצי הלוי הרמטכ"ל ועוד".
אתה מרגיש שהדוח התקבל במלוא הרצינות?
"זכינו לאוזן קשבת. הצבא לא מתווכח עם העובדות ומסכים לפתרונות שאנחנו ממליצים עליהם. הצבא עורך עבודת מטה. הבעיה שגם היום, כשכבר נפל האסימון ויש צוות שמוכן להקשיב ולעשות, משר הביטחון דרך הרמטכ"ל, הכאוס הזה שקורה במדינה והמהומות האלה והמחלוקות בתוך העם זה לא מצב שאפשר לקדם בו תהליכים. חייבים להפסיק עם זה. אנחנו רוצים לחיות במדינה הזאת. צריך קשב של הממשלה ואין קשב, את רואה מה קורה בתוך המערכות, את רואה את הסרבנות שזה נורא ואיום, הם מכניסים פוליטיקה לצבא, שזה דבר חמור מאין כמותו, ואנחנו לא מצליחים להביא את עצמנו להיערכות למלחמה הנוראה הבאה, ואי־מוכנות אליה עלולה לעלות לנו ביוקר".
"תחושה של אם אין אני מי לי"
זבולון אורלב, בעל עיטור המופת על אומץ לב ותושייה בקרב ממלחמת יום הכיפורים ולשעבר שר, חבר כנסת ויושב ראש המפד"ל, עורך בשאלת ניצחון המלחמה הפרדה ברורה בין הלוחמים לבין ההנהגה המדינית והביטחונית דאז.
"אין ספק שמלחמת יום כיפור היא אירוע מכונן, ואני יכול לראות את ההשפעות שלו עד היום. כמי שנקלע לתוך החורבן בתוך מעוז כתובה בסיני, על שפת תעלת סואץ, אני משוכנע שכל הלוחמים בכל ימי הלחימה נלחמו בגבורה מעוררת השראה. אני לא נתקלתי שם לא במפלה ולא בכישלון. אני מכיר הרבה מאוד מקרים וחוויות של גבורה ועוצמה של הלוחמים בגזרת התעלה, ושמעתי זאת רבות גם על גזרת רמת הגולן. ברמה של הלוחמים, לא אלה שבמזגנים, אני לא מכיר שום מקרה של כישלון. חרף כל הכשלים הנוראיים שהיו כשהמלחמה תפסה את מדינת ישראל, ברמת הלוחמים מדובר בניצחון מכונן. ברמה הלאומית הסיפור שונה לגמרי", מחדד אורלב. "שם מדובר בכשל מכונן. הם לא ניצחו. קרה לנו אסון גדול מאוד, שסיכן את קיומה של מדינת ישראל", הוא פוסק.
"לכן כשמדברים על ניצחון וכישלון, צריך לעשות הפרדה ברורה בין הלוחמים עצמם לבין הדרג המדיני וראשי מערכת הביטחון. האסון היותר גדול הוא שוועדת אגרנט, ועדה ממלכתית, שחקרה את המלחמה, הוגבלה בבדיקת המערכת הלאומית. לכן לומר שאני יודע שהופקו כל הלקחים מלמעלה ועד למטה - אני אומר בוודאות שלא. הקימו את המטה לביטחון לאומי כדי שיהיה עוד גוף עם אפשרות לחקור ולבדוק, אבל זה עדיין לא הכול. ההיבט המדיני לא נבדק עד תומו".
אורלב מתייחס בדבריו לאחד הגורמים העיקריים שהובילו לכשל המודיעיני, והוא סוגיית השאננות. "ראש אמ"ן אומר בבוקר שלא תהיה מלחמה כי הם לא יעזו, כי הם מורתעים, כי הם לא מסוגלים - זו שאננות. זה לא רק כישלון מודיעיני, אלא יש כאן כישלון ערכי, מוסרי, מדיני של תפיסה, של קונספציה. הם נכנסו לתוך איזו קונספציה אף שכל העובדות לימדו אחרת. כשהגענו למעוז, קצין המודיעין אמר לנו: תשמעו, המצרים עושים פה תרגיל. נכנסנו למעוז וראינו מולנו אלפים של חיילים מצרים".
אתה ראית את זה בעיניים שלך?
"ממש כך. המצרים לא ניסו להסתיר. הכול היה גלוי, ואצלנו אמרו 'זה תרגיל'. כשיושבים במוצב צריך למלא כל יום דוח מודיעין. בדרך כלל זה מסתכם בשורה אחת: אמ"ל - אין מה לדווח. ובימים ההם מילאנו עמודים על עמודים של דיווחים. המצרים לא הסתירו. המפקדים שלהם עם כל הדרגות עמדו שם גלויים, ראינו תזוזה, ראינו איך הם משפרים את הירידות למים. ובאים אלינו מהחטיבה אנשי הקבע ומרגיעים: חבר'ה, זה רק תרגיל. היו עיוורון ושאננות. אצלנו במעוז ביום חמישי בערב, כשהמלחמה כזכור פרצה בשבת, אנשים יצאו הביתה. אני נשארתי סמל יחידי עם קצין יחידי, והייתי צריך ליטול את הפיקוד על המעוז ברגע שהמ"מ שלנו נפצע קשה מיד בהתחלת הקרב".
גם אחרי השחרור, אורלב לא חש שהלקחים הופקו מהמלחמה. "לצערי, אני לא חש שאנחנו מחוסנים מפני הסיבות והמחדלים שהיו במלחמת יום הכיפורים", מתריע אורלב. "בשלב מסוים בחיי החלטתי לעבור למערכת הפוליטית, אף שאני סלדתי ממנה, והסיבה העיקרית לכך היא התחושה המכוננת מהמלחמה שאם אין אני לי מי לי. אמרתי לעצמי שאני אהיה שם, ואנסה במעט שאני יכול להשפיע ולעשות. כשהייתי יושב ראש הוועדה לביקורת המדינה, אמרתי לעצמי - סוף סוף אני יכול לעשות. ואני מיררתי את החיים גם לממשלה ולצה"ל בעקבות מלחמת לבנון השנייה בלבדוק, בלבחון עד חוט השערה כדי שהכול יתוקן. ואם במלחמת לבנון השנייה היו מסקנות חריפות כלפי ראש ממשלה וכלפי הרמטכ"ל - יש לי מניות בזה".
היום אתה מודאג?
"מאוד. היום החסינות מהמחדלים האלה חסרה עוד יותר, בגלל המצב הנוכחי של מדינת ישראל. במלחמת יום הכיפורים היו שאננות וקונספציה, אבל היום זה הרבה יותר מקונספציה. תראי מה קורה עם איראן, היא מדינה סף גרעינית, ואיפה הטבלאות של ראש הממשלה בנאום שלו באו"ם עם הקווים האלו? אני לא ישן טוב בלילות. אחרי המלחמה אמרתי שאני מודאג כל כך שאפילו כשמדינאי אומר לי 'בוקר טוב' - אני הולך לבדוק בחלון שזה באמת בוקר. האמונה העיוורת הזאת היא איוולת. אם חפצי חיים אנחנו, אני מציע לאזרחי המדינה להתעורר ולהיות ערים למה שקורה, לשאול, לחקור. יש הרבה מאוד מה לעשות. אני לא מרגיש את כובד האחריות של מי שצריך להיות אחראי בכל הרמות. עדיין מורגשים השאננות, הביטחון העצמי וחוסר הטלת ספקות. אומרים שלחיזבאללה יש אלפי טילים - איך איפשרנו לזה לקרות? מדינת ישראל מסוגלת לספוג את זה? האם מישהו חושב שחיל האוויר הנהדר שלנו יכול לחסל כמות כזאת של טילים? השאננות הזאת היא בעוכרינו. אני יכול לכתוב ספר על הסיבות שבגינן אנשים אמורים להיות מודאגים. אז לצערי תיקון הכישלון הלאומי הוא חלקי בלבד".
גם היום, חמישים שנה לאחר המלחמה, אורלב מעביר את מורשתה לצעירים ולחיילים ברחבי הארץ. "אני מעביר לפחות חמישים הרצאות בשנה על מורשת קרב. ברור שהמלחמה הזאת חיה בי. אני עם המשפחות השכולות והפצועים והשבויים. אני חי גם את מלחמת ששת הימים שבה נפצעתי קשה, ואני חי את מלחמת לבנון הראשונה. ואת מלחמת יום כיפור אני חי יותר ומדבר עליה הרבה יותר. הדאגה העיקרית היא מהלקח שלא נלמד מספיק מהימים ההם. זה מה שמעסיק אותי, ואני מוטרד מכך מאוד. אני מאמין שמי שחווה את החוויה הנוראה של המלחמה, עם הביטחון העצמי המופרז שנכנסנו איתו לאייש את המעוזים כעשרה ימים לפני ראש השנה, ולעומתו את הזעזוע העמוק מהמלחמה - מצפה לתיקון עמוק ויסודי, וזה לצערי עדיין לא נעשה מספיק".
***