"זה הזמן למתוח את הקו", דרש נדב פרי מעיתונאי, צייצני ואושיות הימין. "תבהירו שתמיכה ברוצח שהורשע בשתי ערכאות - לא תקבל לגיטימציה". הקריאה הזאת היא תרגיל שחוק בהשתקה בולשביקית. בהחלט יש כאן קו שצריך למתוח: יש קו ברור ובוהק בין תמיכה ברוצח לבין הטלת ספק אם מי שהורשע בשתי ערכאות אכן רצח. לערבב בין השתיים זה להטיל בתחבולות כתם מוסרי על אנשים רק בגלל דעותיהם, או במילה אחת: השתקה.
לתמוך ברוצח, בטח כשמדובר בטבח מחריד כמו זה שהתרחש בכפר דומא ב־2015, זה לתמוך ברשע. להטיל ספק אם עמירם בן־אוליאל הוא אכן הרוצח, למרות הרשעתו הכפולה, זה מעשה מבורך וחיוני בדמוקרטיה: לבקר את השלטון. אבל מה נדב פרי מבין בדמוקרטיה?
אז אחרי שהבהרנו שלהטיל ספק בהרשעה זה לא כמו לתמוך ברצח - זה המקום להסביר למה יש גם יש מקום להטיל ספק בהרשעתו של עמירם בן־אוליאל.
ההרשעה מתבססת על שני אדנים: ההודאה שהוצאה בעינויים, ומידע מוכמן, שבן־אוליאל היה יכול לדעת אותו רק אם באמת היה בזירה בזמן הרצח.
על העינויים כבר הוכברו מילים, אבל מה שחשוב לענייננו הוא התירוץ הקלוש ששב"כ נשען עליו כדי להצדיק אותם: בג"ץ העינויים המפורסם התיר לענות נחקרים רק במקרים של "פצצה מתקתקת". אז כדי לקיים את הדרישה הזאת החוקרים המציאו ארגון "טרור יהודי" שלא היה ולא נברא. הם אפילו נתנו לו שם: הגבעונים. איכשהו הגיע לשב"כ מידע מודיעיני על פיגוע נגד ערבים שהארגון עומד להוציא בדיוק בזמן שבו צריך היה להוציא מעמירם הודאה על טבח דומא. השופטים השתכנעו. אני לא.
ומה לגבי המידע המוכמן? בסופו של יום הטענה הזאת נשענת על עדויותיהם של אנשי שב"כ: הם אשר העידו שהמידע היה נכון, והם אשר העידו שעמירם לא היה יכול לדעת אותו בלי להיות בזירה בזמן ההתרחשות. כדי שבית המשפט יקבל את הטענה, הוא צריך להאמין לעדויות הללו.
לשופטים יש שני כלים עיקריים שמאפשרים להם להטיל ספק במהימנות של עד: האינטרס שבשמו העד מעיד ומהימנות העדים באופן כללי. השב"כ נכשל בענק במבחן המהימנות: הוא המציא את ארגון הגבעונים כדי להצדיק את העינויים. אבל ההתמקדות במבחן האינטרס חושפת את האמת המצמררת על תיק עמירם בן־אוליאל, ועל מערכת אכיפת החוק כולה: במציאות אידיאלית, כשיש מלחמת גרסאות שקולה בין שוטר לבין נאשם - השופט יעדיף את גרסת השוטר, כי בניגוד לנאשם - לשוטר לא אמור להיות אינטרס בתוצאה. השוטר לא יידון לכלא או לחופש, ולכן הוא אמור להיות אדיש, אדישות אשר מיתרגמת להיעדר תמריץ לשקר ולאמינות מוגדלת.
אבל אם יש דבר אחד שלמדנו מפרשת רומן זדורוב, הוא שהאדישות הזאת לא קיימת במערכות אכיפת החוק בישראל, לפחות לא בתיקים עם פרופיל גבוה: ברגע שהמערכת התלבשה על נאשם - היא כולה מגויסת להרשעה. תארו לעצמכם מה היה קורה אם אחרי העינויים עמירם בן־אוליאל היה מזוכה – איזו מבוכה גדולה הייתה נגרמת למערכת כולה ולכל מי שעובד בה. אז יש לשב"כ אינטרס לשקר כדי לחסוך מעצמו מבוכה, והוא הוכיח שהוא משקר בעניין הגבעונים. ההצטברות של שתי הנקודות האלה לבדן מהווה ספק סביר, שתוצאתו הייתה צריכה להיות זיכויו של עמירם. אבל זה לא קרה מסיבה פשוטה וכואבת: השופטים רואים בעצמם חלק מהמערכת שהייתה חווה פגיעה באמון וביוקרה אם עמירם היה מזוכה.
אני לא יודע שעמירם זכאי. אבל אני כן יודע שאחרי שקראתי את כל החומרים הגלויים בפרשה, אי אפשר לקבוע שהוא אשם. כך נראית ביקורת על מוסד שלטוני, לא גיבוי לרוצח.
עורך הדין זיו מאור הוא מנהל מערכת החדשות ברדיו גלי ישראל
***