ב־2 באפריל 1973 סערה ישראל כמו שלא סערה מעולם. יממה קודם לכן התפרסמו מסקנות דוח הביניים של ועדת אגרנט על מלחמת יום כיפור, בזמן שישראל עדיין מנסה להחלים מהמכה שהונחתה על הציבור עם פרוץ המלחמה, וכאשר לא כל חיילי המילואים שגויסו למלחמה כבר שוחררו לביתם. אחת הסיבות העיקריות לסערה הציבורית שהתעוררה הייתה שהמסקנות בדוח הביניים לא הטילו אשמה על שר הביטחון משה דיין, ובעיקר שהן שיבחו את ראש הממשלה בימים ההם, גולדה מאיר, על תפקודה.
לציבור הישראלי זה היה יותר מדי. הוא הטיל את מלוא האחריות על ראש הממשלה מאיר, גם משום שעמדה בראש המערכת, אבל גם משום שבעיניו לא הצליחה לנהל את המדינה באחת משעותיה הקשות ביותר. אלא שככל שעברו השנים, ומסמכי הארכיונים השונים נחשפו לציבור, התגלתה תמונה מורכבת הרבה יותר, שעל פיה השבחים שקיבלה מוועדת אגרנט אולי מעט מוגזמים, אך היא אכן הייתה אחת מהדמויות שתפקדו היטב לאורך המלחמה עצמה.
"בשנת 1969 ראיינתי את דוד בן גוריון, ובין היתר דיברנו על גולדה מאיר, שבדיוק התמנתה לראש הממשלה", אומר ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין. "הוא היה המום מכך שהיא זאת שמנהלת את המדינה. הוא סבר שאין לה הכישורים להיות ראש ממשלה, ושהיא לא יכולה להיות אחראית על הצבא".
אלה לא טענות מוגזמות כלפי מי שכיהנה במשך שנים כשרת החוץ שלו?
"בהחלט יכול להיות שהאמירות האלה הגיעו על רקע הצורה שבה הוא עזב את מפא"י. אבל יחד עם זה הוא הדגיש שהיא מעולם לא קיבלה החלטה בעצמה, אלא הכול עבר דרכו. הוא גם הוסיף ואמר שהסיבה היחידה להיותה שרת החוץ שלו הייתה שהיא ידעה אנגלית. זאת הפריזמה שממנה צריך לצאת לדרך כשמדברים על תפקודה של גולדה במלחמת יום כיפור ועל אחריותה לתוצאות המלחמה".
כמה מבין השרים סביב שולחן הממשלה החזיקו בעמדה דומה לשל בן גוריון?
"בזמן המלחמה אף אחד כנראה. למרות מה שבן גוריון אמר לי ב־69', גולדה מאיר ממש לא הייתה ראש ממשלה חלשה או כזאת שאיש לא סופר. בדיוק הפוך. הרי הבדיחה הידועה בשנים ההן הייתה שהגבר היחיד סביב שולחן הממשלה זאת גולדה. היא הייתה יכולה לעשות מה שרצתה, והיא אכן עשתה את זה בשלל תחומים".
העובדה שגולדה מאיר הייתה ראש ממשלה חזקה בעיני הציבור היא אחת הסיבות לכך שלמרות דברי הוועדה, הציבור ראה בה אחת האשמות העיקריות בהפתעה שהכתה את ישראל בפרוץ המלחמה, ולתוצאות הקשות שנרשמו בשדה הקרב בימים הראשונים.
"לגולדה בהחלט יש אחריות על ההתרחשויות לפני המלחמה, כי היא עצמה קיבלה את האזהרות שעומדת לפרוץ אחת כזאת מהמלך חוסיין הירדני", אומר מילשטיין. "היא נפגשה איתו שבועיים לפני יום כיפור. ראש שירותי המודיעין שלו נכח באותה פגישה, ומי שדיבר איתו היה צבי זמיר, ראש המוסד דאז. אחד מהאנשים שהקשיבו לשיחה היה ראש ענף ירדן באמ"ן, ולימים הוא אמר לי שבשיחה ההיא היה ברור שעומדת לפרוץ מלחמה. אלה לא פרטי מודיעין שאפשר לומר שהיא לא קיבלה, כמו חומרים אחרים שראש אמ"ן אלי זעירא אולי לא העביר לה, אלא מידע שהיא שמעה ישירות מגורם מהימן מאוד. בסוף השיחה ההיא גולדה מרימה טלפון לדיין, והוא די מבטל אותה ואומר שאנחנו יודעים את כל הדברים האלה. זה מראה שהיא לא הבינה מול מה אנחנו עומדים, לא הייתה יכולה לקבל את ההחלטות הנכונות בזמן, ואם אני מקשר את זה למה שבן גוריון אמר ארבע שנים קודם לכן, זאת הייתה הוכחה די חזקה לדברים האלה".
מה הייתה גולדה יכולה לעשות אחרת, כאשר שר הביטחון שלה, ומי שהציבור הישראלי רואה כאחד מגדולי הגנרלים שלו וכמי שהוביל לניצחון במלחמת ששת הימים, ולצידו ראש אמ"ן, מתעקשים שלא עומדת לפרוץ מלחמה?
"היא ראש המערכת. היא לא יכולה לבטל את האירוע הזה בשיחת טלפון עם דיין ואז לטוס לכנס בחו"ל של הארגון הסוציאליסטי באירופה. היא הייתה צריכה לחזור לארץ ולקיים דיונים בנושא ולהתחיל להתכונן. אבל היא לא עשתה את זה".
כדי להבין מדוע החליטה גולדה שלא לקיים דיונים מקיפים ולהיערך לפרוץ המלחמה לאחר המידע שקיבלה ממלך ירדן, צריך לחזור למסמכי ועדת ארגנט, שכיום חשופים לציבור באתר המיוחד שהקים ארכיון צה"ל למלחמת יום כיפור. במסמכים אפשר לראות שהאזהרות והסימנים שמלחמה עומדת לפרוץ הופיעו כבר בתחילת אפריל 73', חצי שנה לפני פרוץ מלחמת יום כיפור. שורה של ישיבות קבינט התקיימו בחודשים הללו וזכו לשם הקוד "כחול לבן", כולן עסקו בכוננות ישראל למלחמה ובהערכות באשר לפריצתה. בדיון שנערך ב־2 באוקטובר, ארבעה ימים בלבד לפני המלחמה, בין דיין לרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו), נטען כי התקדמות הכוחות המצריים לכיוון הגבול, כולל תגבור מטוסים נרחב, היא רק תרגיל אימונים. יחד עם זאת, הם לא הצליחו להסביר מדוע גם הסורים מקדמים כוחות לגבול. אלא שהתפיסה הישראלית, שכונתה ברבות השנים "הקונספציה", סברה כבר בדיונים חצי שנה לפני המלחמה כי מצרים לא תעז לפתוח במלחמה. "ספק אם מדינה תפתח במלחמה כשהיא יודעת שהיא תיכשל", נשמע זעירא אומר בדיון מתחילת אפריל. לפי התפיסה הישראלית, שהוצגה שוב ושוב על ידי אמ"ן, המהלכים המצריים נועדו להראות כאילו מצרים מתכננת מלחמה במטרה להשיג הישגים טובים יותר בשיחות בין נשיא ארצות הברית דאז, ניקסון, לנשיא ברית המועצות ברז'נייב.
עת הזמיר לא הגיע
קל לשאול כיום איך בכלל היה ניתן לראות את כל הסימנים ולא להבין שמצרים מתכננת מלחמה וסוריה מצטרפת אליה. היו כאלה בלי סוף, ובראשם התחזקות הצבאות של סוריה ומצרים בהיקפים שלא נראו מאז מלחמת ששת הימים. אלא שבשנים האחרונות חזה העולם המערבי באירוע דומה, המלחמה באוקראינה. למרות קידום הכוחות הרוסיים לכיוון הגבול, כוחות בהיקף של מלחמה, כמעט כל גורמי המודיעין בעולם המערבי, כולל אוקראינה עצמה, אמרו שוב ושוב כי פוטין לא יעז לפתוח במלחמה מול שכנתו. ושוב, כמו שהוכח במלחמת יום כיפור - אם זה נראה כמו מלחמה שעומדת לפרוץ ונשמע כמו מלחמה שעומדת לפרוץ, זו כנראה מלחמה שעומדת לפרוץ.
"אני תמיד אומר לסטודנטים שלי שיש לי יתרון אחד גדול על גנרלים ומדינאים", אומר ההיסטוריון הצבאי ד"ר יגיל הנקין, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון וחוקר בקתדרה ללימודי צבא של המכללות הצבאיות. "אני יודע איך האירוע שאני מדבר עליו נגמר. חוכמה שלאחר מעשה היא דבר חשוב, אבל צריך לזכור שהיא לאחר מעשה. אי אפשר לשפוט לחלוטין את מה שקרה לפני המלחמה בעיניים של מי שחווה אותה. היום אנחנו יודעים שההתנהלות של אמ"ן הייתה שערורייתית, אבל בזמן אמת, האם ההחלטות שהתקבלו היו טעויות כל כך בלתי נתפסות? אני לא בטוח שזה המקרה".
בסופו של דבר, חצי שנה מראש היו סימנים שעומדת לפרוץ מלחמה, ואזהרות הגיעו ממש סמוך לפרוץ המלחמה. נראה שכן היו די סימנים כדי שיהיה אפשר לדעת מראש שהמלחמה עומדת לפרוץ.
"ודאי שהיו. ובוודאי זה היה יום שחור למערך המודיעין הישראלי. אבל כמו שאמרת, כבר חצי שנה היו סימנים. מה שכן, אנחנו יודעים שגולדה אכן הייתה בצד שהעריך שעומדת לפרוץ מלחמה, וכן חששה מהתרחיש הזה. משה דיין עצמו אמר דברים הפוכים כל הזמן. פעם שלא עומד לקרות כלום, ופעם שעוד רגע ישראל מותקפת. זעירא באמת קידם את התפיסה שלא תהיה מלחמה כל הזמן, והוא כנראה היחיד שאפשר לומר עליו שהטעות שהוא עשה הייתה בלתי סבירה, ואף אדם אחר לא היה עושה אותה. בשביל להגיע לעמדה שקידם הוא היה צריך להתעלם מכל כך הרבה סימנים שהגיעו לידיו, שזה הופך את הטעות שלו לאחת שאף אחד אחר לא היה עושה".
מה הוביל אותו לדבוק באמירה הזאת למרות כל הסימנים שהראו אחרת?
"זאת שאלה שצריך לשאול על כל הדרג המדיני והצבאי בשנים ההן. כשמדברים על הקונספציה נוהגים לדבר על שני החלקים הראשונים שלה, שסוריה לא תתקוף בלי מצרים, ושמצרים לא תצא למערכה בלי שיש לה את היכולת הצבאית לנצח בה, וזה לא היה אמור לקרות עד שנת 76'. אבל יש גם חלק שלישי לקונספציה, והוא חשוב מאוד בשביל להבין את הטעויות הקשות בהערכות המודיעין הישראליות. בישראל חשבו שהמטרה של מצרים היא לכבוש מחדש את כל סיני. בשביל זה צריך עליונות אווירית על ישראל. לא העלו את האופציה למטרות מוגבלות, שבמסגרתן מצרים לא תצטרך עליונות אווירית אלא כיסוי ארטילרי יעיל. את ההחלטה לעבור למסלול הזה קיבלו המצרים מהרגע שסאדאת עלה לשלטון ב־71' והעיף את כל צמרת הצבא. למעשה, מהרגע שסאדאת החליט לשנות תפיסה, כל הקונספציה לא הייתה רלוונטית. היום אנחנו יודעים, וזה ממש פרטים שנחשפו לאחרונה, שצבי זמיר הביא בדיוק את כל תוכניות המלחמה המצריות מלפני כן, כלומר היו ידיעות מדויקות קודם".
ומדוע בסוף גולדה בחרה בעמדה שהציגו דיין וזעירא, ולא בעמדה שהביא זמיר?
"זאת בדיוק הטענה נגדה, שכמו שאמרתי קודם, לא בטוח שהיא טעות שאף אדם לא היה עושה. כולם זכרו וחיו סביב האופוריה של הניצחון הגדול בששת הימים. ומעבר לזה, לזעירא יש המוניטין שלו. ואם נהיה הוגנים, הדיבורים על מתקפת מנע לא היו באמת ריאליים, כי אף שהרמטכ"ל רצה לצאת לאחת כזאת, הדרג המדיני לא נתן לו בגלל האמריקנים. כשרואים את הדיונים שהתרחשו בשעות שלפני המלחמה מגלים שמדובר באותם דיונים שנערכו לפני מלחמת ששת הימים, בהבדל מהותי אחד. ביום כיפור היינו הרבה יותר תלויים באמריקנים. היינו תלויים בהם מאוד בכל הקשור לספקי נשק. התלות הזאת הגבילה מאוד את ישראל. כך גם לגבי גיוס מילואים נרחב, שהיה עלול להתפרש בצד השני כצעדי מלחמה. ישראל הבטיחה לקיסינג'ר כי היא לא תהיה זאת שתפתח במלחמה, כי זה מה שהאמריקנים דרשו. כל הדברים האלה ביחד הובילו לטעות בהערכות שלפני המלחמה. ואחרי זה, צריך לומר, היא טעתה בשיקול דעתה, קיבלה את ההחלטות הלא נכונות לפני פרוץ המלחמה, והן היו חלק מהסיבות למצב שבו ישראל הייתה בימים הראשונים".
הבעיות שקדמו לפרוץ המלחמה, כך סבור מילשטיין, אינן אירוע נקודתי. לשיטתו הן מלוות את ישראל מיומה הראשון, ונותרו עימנו גם לאחר ההפתעה במלחמת יום כיפור. הוא סבור שהבעיות האלה גם הובילו לשורת הכישלונות בימיה הראשונים של המלחמה.
"הבעיות הגדולות של מדינת ישראל הן שאין לנו באמת צבא מקצועי. יש לנו חיילים נהדרים בדרגות הזוטרות, אבל ככל שעולים בסולם הדרגות המצב הולך ונהיה רע. מי ניהל את המלחמה בפן הצבאי? אלה שניהלו את מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים. הבעיה היא שהם חשבו שהכול היה מושלם במלחמות הללו, כי ניצחנו, והם לא טרחו ללמוד מה עשינו נכון ומה עשינו לא נכון. האופוריה שהם חשו מההישגים כיסתה על העובדה שהיו לנו המון תקלות גם במלחמת ששת הימים, שנחשבה לניצחון מזהיר. אף אחד לא טרח לתחקר את המלחמה ולהסיק ממנה מסקנות. הם שבנו את צה"ל, והם פשוט לא ידעו לעשות את זה. ככה הגענו למצב שבו דברים פשוטים שהיה צריך לעשות הן לפני המלחמה והן בשלביה הראשונים לא התרחשו. צה"ל נכנס למלחמה ללא תוכנית הגנה למקרה שיתקפו אותנו בהפתעה. הייתה לנו תוכנית פריסה, בשם שובך יונים, שעל פיה היו אמורות להיות שתי חטיבות טנקים שיתפרסו לאורך תעלת סואץ וימנעו את הפלישה. אבל בפועל לא היה כלום. הטנקים הקרובים היו של גדוד 9 במרחק 35 קילומטרים, והם הושמדו מהר. הטעות הייתה שלא ניתנה הפקודה להתקדם ברגע שהתקבל המידע של אשרף מרוואן שעומדת לפרוץ מלחמה בשעה שש בערב. זה אומנם לא היה מספיק זמן כדי לגייס את כוחות המילואים שהיה צריך, אבל זה כן היה מספיק זמן כדי לקדם את הטנקים. אלה דברים שלא קרו, ועלו לנו במחיר כבד, ולגולדה יש אחריות בנושא הזה, כמו גם לראשי ממשלה שקדמו לה", אומר מילשטיין.
"השמאל הישראלי הרג את גולדה אחרי מותה", קובע ד"ר יוסי לונדין, ראש המחלקה להיסטוריה במכללת אורות ישראל ברחובות. "אלה ששלטו בכתיבת ההיסטוריה ואלה שעיצבו את דעת הקהל בתקשורת, אימצו וקידמו את הטענה שהטעויות של גולדה לא החלו בהחלטה אם לפרוץ במתקפת נגד או לגייס מילואים נרחבים, אלא בסרבנות העיקשת שלה להשיג שלום עם מצרים עוד לפני המלחמה, כי היו הצעות מצריות על השולחן. היום אנחנו יודעים שהטענה הזאת מנותקת מכל אחיזה במציאות, כפי שההיסטוריון חגי צורף מוכיח בצורה מופלאה בספרו האחרון. תוסיף לזה את העמדות הניציות שלה בתחום המדיני, כאלה שהיו ממקמות אותה כיום עמוק בימין, ותקבל מערכה שנועדה להשחיר את זכרה".
ולא היה מקום לטענות נגדה? הרי אנחנו יודעים שגם היא קיבלה לבסוף את העמדות של דיין וזעירא, לפחות חלקית.
"ודאי שהיה מקום לטענות. וכל מי שיצא מהמלחמה הטיל את כל האחריות על צמרת שדרת הפיקוד, והיא, בהיותה מי שעמדה בראש המערכת, ניקזה אליה את עיקר הביקורת. אבל יחד עם זה אי אפשר שלא להתעלם מהסבטקסט של האירוע, והעובדה שהיא הייתה אישה שעמדה בראשות מדינה שנלחמת על חייה, שזה עולם סופר גברי, וכשלה. אגב, ברור לי שזאת גם הסיבה שהיום אנחנו רואים שינוי מגמה. לא היה יוצא סרט הוליוודי עליה אם היא לא הייתה אישה, כמו שלא נראה סרט הוליוודי על לוי אשכול במלחמת ששת הימים. אין ספק שזאת אחת הסיבות לרמת האשמה שהופנתה אליה, ולא הגיעה בעוצמה כזאת לדמויות שנושאות באחריות גדולה הרבה יותר ממנה למחדל הזה, וכל זה לצד הקמפיין שהתחיל עוד לפני המלחמה ושצייר אותה כסרבנית שלום. הפרסומים של השנים האחרונות, כולל הסרט שיצא בשבועות האחרונים, עושים איתה חסד ומחזירים לה את הכבוד ההיסטורי".
הקסדה בכותל תכריע
אם התנהלותה וקבלת החלטותיה של גולדה לפני המלחמה שנויות במחלוקת, האירועים שהתרחשו תוך כדי המלחמה נמצאים בקונצנזוס כמעט מוחלט. לפי כל מסמך קיים, גולדה הייתה למעשה הדמות שתפקדה תוך כדי המלחמה בצורה הטובה ביותר, והובילה לשורה ארוכה של הישגים ברמה המדינית. על ההתנהלות הזאת שיבחה אותה ועדת אגרנט.
"מהרגע שפרצה המלחמה גולדה הייתה אחת הדמויות היחידות שלא קרסו. בזמן שכל הצמרת הישראלית קורסת ומתפרקת מול המראות משדות הקרב, היא נותרה סוג של סלע יציב שמרגיע את כולם. היא ניהלה את המערכה המדינית מול קיסינג'ר בצורה על גבול המושלמת", אומר לונדין. "ולכל זה צריך להוסיף את ההחלטות האסטרטגיות שהיא עצמה קיבלה תוך כדי המלחמה, ובראשן העברת ההכרעה הראשונית לזירה הצפונית ורק אחר כך כל מה שקשור לצליחת התעלה, ומתקבלת תמונה של מי שניהלה את המלחמה בצורה מוצלחת מאוד. ויחד עם זה, אם תשאל את יוצאי המלחמה, הם לא מסוגלים לשמוע לא את השם של דיין ולא את השם של גולדה".
רק שדיין עשה בסוף קמבק פוליטי. זה לא גמר לו את הקריירה.
"נכון. אבל צריך לזכור שני דברים חשובים. גולדה נפטרה שנים ספורות אחר כך מסרטן. את המלחמה עצמה היא ניהלה תוך כדי מחלתה. ודיין לא היה מצליח לחזור בלי בגין. וכשהוא מונה לשר החוץ בימי בגין היו הפגנות ענק נגדו. אבל בשורה התחתונה, בהיסטוריה הישראלית משה דיין נזכר הרבה יותר בגלל חלקו במלחמת ששת הימים ופחות בגלל מלחמת יום כיפור. בסוף, מי שיש לו את התמונה עם הקסדה בכותל זה דיין, לא גולדה".
כמה תרמה לכך העובדה שדיין מותג במשך שנים כאחד הגנרלים הגדולים שידעה ישראל?
"מאוד. דיין באמת היה מבכירי הגנרלים שידעה ישראל, ובראייה היסטורית, בטח כשכיום ילדים בכלל לא יודעים מה ההבדל בין מלחמת ששת הימים ליום כיפור, זה מה שזוכרים לו. מעבר לכך דיין ומשפחתו תמיד היו יותר ססגוניים מאשר גולדה, שהייתה דמות אפורה יותר ומלב ליבו של המנגנון המפא"יניקי. זה כמובן עושה לגולדה עוול, כי היא חתומה על המון הישגים של מדינת ישראל החל מהקמת הביטוח הלאומי, הישג שרשום על שמה ישירות, ועד לשמירת הקשר עם יהדות ברית המועצות, שהייתה כלואה מאחורי מסך הברזל".
המסמכים והעדויות השונות מתוך ימי המלחמה אכן מציירים את קבלת החלטותיה ואת תפקודה הכללי של גולדה בצורה שונה בתכלית מהצורה שבה התקבעו בזיכרון הישראלי. "בימים הראשונים משה דיין אכן קורס, וגולדה אומרת לו אל תופיע ככה", אומר הנקין. "הוא נכנס לדיכאון בראשית המלחמה, והתאושש במהלך המלחמה. גולדה אכן הייתה יציבה הרבה יותר, אבל ככל שהמלחמה התקדמה, וההלם הראשוני עבר, גם דיין חזר לתפקד, ועבר להחזיק בצד התוקפני יותר".
גולדה פשוט לא קפאה מול המציאות בימים הראשונים, או שהיא לא ראתה בזה חורבן בית שלישי?
"בכללי, האמירה כי המלחמה היא חורבן בית שלישי הייתה מוגזמת ולא ממש התיישבה עם המציאות ועם האמירות שנאמרו בתוך הקבינט, שגם ככה נאמרו בו אמירות קשות. כולם הבינו שזה אירוע חמור, וגולדה עצמה אמרה כי ישראל נמצאת במצב קשה יותר מאשר במלחמת העצמאות. אז זה לא שהיא המעיטה בחומרת המצב לרגע, היא פשוט הייתה יותר יציבה מהאחרים, סוג של עוגן. אבל זאת הייתה שעת משבר קשה לכולם. גם לה נרשמה הופעה רעה בתקשורת בעשרה באוקטובר, שלאחריה היא נמנעה מלהופיע בציבור במשך כמה זמן".
באיזה שלב גולדה הופכת להיות שחקן שמוביל את כל ההתרחשויות עד לסיום המלחמה?
"זה מגיע ב־14 באוקטובר. כמעט שבוע לפני כן ישראל יוצאת במתקפת נגד שכושלת, והיא מתרסקת. לאחר מכן מגיעים ימים פסימיים מאוד. ב־12 באוקטובר מגיעות הצעות להפסקת אש בתנאי השטח הקיימים, שהיו איומים מבחינת ישראל. יש דיון סוער מאוד אם לקבל את ההצעה, ובסוף גולדה מושכת להחלטה שלא לקבל אותה, כי היא באמת משאירה את ישראל במצב איום ונורא. בינתיים מגיע זמיר עם מידע כי המצרים קיבלו תיאבון והם הולכים להרחיב את המתקפה שלהם ב־14 בחודש, ומתקבלת ההחלטה לאפשר למצרים לפתוח במתקפה הזאת שתנתק אותם מההגנה הארטילרית שלהם ותאפשר לישראל לאגף אותם ולשנות את המצב. ברגע שההתקפה המצרית יוצאת לדרך וישראל מצליחה לאגף את המצרים, מתחיל החלק המדיני שבו גולדה התנהלה בצורה יוצאת מהכלל".
איך זה התבטא?
"גולדה ניהלה משחק מדיני עדין מאוד. מצד אחד צריך לנצח את המצרים, ומצד שני צריך לקבל חבל ארוך מהאמריקנים שלא רוצים שהערבים יחטפו יותר מדי. ישראל צריכה סיוע בנשק ומשלוחים מארצות הברית, אבל היא לא רוצה לסיים את המלחמה מוקדם מדי, לפני שיושגו הישגים משמעותיים לישראל שיבהירו שצבאית היא ניצחה. גם מבית היו לא מעט שרים שדחפו להפסקת אש, ומהצד השני קיסינג'ר לוחץ גם הוא שישראל תסכים להצעה הסובייטית להפסקת האש. גולדה מצליחה לדחות כמה אירועים ולהאריך את האפשרות של ישראל להמשיך להילחם. היא מצליחה לבלום את הדרישה מתוך הממשלה, גם בזכות עמדתו של דיין שאומר שכל עוד יורים על חיילי צה"ל הפסקת האש לא תיכנס לתוקף. במקביל לכך היא בולמת את צה"ל, כדי שלא לנתק לגמרי את הארמיה השלישית, מה שיוביל להתערבות סובייטית ולהפסקת התמיכה האמריקנית. היכולת לעמוד בכל הלחצים האלה של שתי המעצמות הגדולות, ולהוביל את צה"ל לכל ההישגים הגדולים שלו בסוף המלחמה, זה ההישג הגדול שלה. זאת הייתה שעתה הגדולה, שבה היא הפכה למדינאית־על".
"כשמסתכלים על הצורה שבה הסתיימה המלחמה, ברור שגולדה התנהלה הרבה יותר טוב ממה שנדבק בה ציבורית", אומר לונדין. "זה מתקשר גם לשאלה אם ישראל ניצחה או הפסידה במלחמה. מבחינה צבאית, אין ניצחון גדול כמו הניצחון של מלחמת יום כיפור. להפוך מהר כל כך מתקפת פתע ופלישה למדינה למערכה שבה אתה נמצא מאה קילומטרים מקהיר ובטווח תותחים מדמשק זה הישג כמעט חסר תקדים. לאחר המלחמה התקיימה פסגה שהשתתפו בה נספח צבאי ישראלי, נספח צבאי אמריקני ושגריר פיני. הישראלי התלונן בפניהם על המלחמה הקשה ועל האבדות הרבות. הפיני שאל אותו כמה אנשים מתו, והנספח הישראלי ענה לו שמתו 2,500 איש. בתגובה לכך שאל הפיני אם ישראל ניצחה, והוא ענה שכן. זה היה השלב שהשגריר הפיני לא הבין את הטענות הישראליות. הוא אמר לו שלפינלנד היה קרב מול הסובייטים שבו נהרגו להם 150 אלף איש ונמנעה הפלישה הסובייטית לפינלנד, וזה מבחינת פינלנד יום חג. ומדובר במדינה שהיא בסדר גודל דומה לישראל. הרי ברור שאם היית אומר לצרפתי הממוצע של אחרי הפלישה של הנאצים וקריסת קו מז'ינו במלחמת העולם השנייה, שתוך פחות מחודש הצבא הצרפתי יעמוד מאה קילומטרים מברלין, הם היו הופכים את זה ליום העצמאות החדש שלהם. אז מבחינה צבאית אין ספק שישראל רשמה כאן את ניצחונה הצבאי הגדול ביותר. ברוך ה' אנחנו עם שלא מסוגל לספוג כל כך הרבה אבדות, אבל צריך לזכור שבסוף, צבאית, ניצחנו. מבחינה מורלית הסיפור היה שונה, וככל שחלפו השנים זה נצרב בתודעה כהפסד".
ואיפה האמת? הרי אי אפשר להתעלם מהעובדה שזאת אכן טראומה שישראל גוררת איתה עד היום.
"נכון. אבל המציאות מורכבת יותר. ברור שהתודעה הזאת היא חלק מקמפיין פוליטי בסוגיה. יחד עם זה, בסוף המלחמה לערבים היה יותר שטח ממה שהיה להם לפניה, ופה היה הפסד מדיני לישראל, אלא שהם תכננו הרבה יותר, וזה לא קרה. בפרספקטיבה של חמישים שנה, מה שישראל השיגה במלחמה הזאת הוא בלתי נתפס, במיוחד כשאתה רואה מה עבר על מצרים וסוריה. לא סתם גולדה היא אייקון יהודי ודמות מופת אדירה ברחבי העולם היהודי, במיוחד בארצות הברית. יש רחובות על שמה באוקראינה, ובמילווקי שבה היא נולדה לומדים עליה בבתי הספר".
***