1
חמישים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אולי כבר בשלה השעה לעיצוב מחודש של המקום שהיא תופסת בתודעה הלאומית. במקום להתמכר לשיח מדכדך שנמשך כבר יובל שנים על המחדלים שבגללם המתקפה בדרום ובצפון מצאה אותנו לא מוכנים, כדאי לדבר יותר על החוסן והגבורה והתבונה שבזכותם לוחמי צה"ל ומפקדיו, עם הרבה סייעתא דשמיא, יצאו מעמדת נחיתות לניצחון בשדה המערכה. הגיע הזמן לעשות צדק עם הלוחמים והמפקדים שתוך ימים ספורים חילצו את ישראל ממצבה הקשה והביאו לה ניצחון, הצלה וישועה.
בעת שוך הקרבות, בחזית הסורית לכל אורכה נהדף האויב אל מעבר לקווים וכוחותינו פלשו אל שטחו. בחזית המצרית כוחות צה"ל חצו את תעלת סואץ, חדרו לעומק השטח המצרי וכיתרו את כוחות צבא מצרים שפלשו לשטחנו. הארמיה השלישית המכותרת הייתה נתונה בסכנת השמדה ברורה, אלמלא הצילו אותה האמריקנים מידינו. הפלישה בשתי החזיתות נכשלה ונהדפה, אבדות האויב היו גדולות משמעותית משלנו, והניצחון היה יכול להיות ברור עוד הרבה יותר אלמלא נכפתה על ישראל הפסקת אש זמן קצר לאחר שהסתמן המפנה במערכה.
אז למה יצאנו מהמלחמה הזאת בתחושת כישלון, למרות שצה"ל הצליח להדוף את האויב ולמנוע ממנו את השגת מטרותיו? בעיקר בגלל שני גורמים. הגורם הראשון הוא הציפיות המוגזמות, והשני הוא בזבוז הניצחון הצבאי בידי הדרג המדיני.
2
ערב מלחמת ששת הימים הייתה ישראל נתונה לאימה ופחד, תחושת איום קיומי וחשש לכיבוש כולל והשמדה. אילו הצליח צה"ל באייר תשכ"ז להדוף מתקפה של האויב, ולו באבדות כבדות, ולהסיר את האיום שריחף מעלינו - החברה הישראלית הייתה מסתפקת בכך ומודה על מזלה הטוב. בפועל, במקום הישועה המינימלית הזאת, כוחותינו מחצו את האויב בכל החזיתות, כבשו את כל סיני, את ירושלים ויהודה ושומרון ואת רמת הגולן, ועוד במחיר זעום יחסית של פחות מ־800 הרוגים.
האופוריה בעקבות הניצחון המופלא במלחמת ששת הימים חוללה בציבור הישראלי אמונה מוגזמת במערכת הביטחון, בראשי צה"ל ובדמויות ביטחוניות רבות־תהילה כמו משה דיין – מי שכיהן כשר הביטחון בשתי המלחמות. קברניטי הניצחון המוחץ זכו לתהילה מוגזמת, והתקבעו בתודעה הציבורית כגאוני מערכות חפים משגיאות ובלתי מנוצחים. החברה הישראלית רוממה ונישאה אותם ושמה עצמה עפר לרגליהם. תחושת "כוחי ועוצם ידי עשתה לי את החיל הזה" ללא זכירת ריבונו של עולם "הנותן לך כוח לעשות חיל" גרמה לכך שעם ישראל שם את מבטחו בגנרלים, בטייסים ובשריונרים והאמין שהם מסוגלים להרחיק ממנה כל איום. התחושה בעקבות הניצחון הייתה לא עוד מלחמה, או לכל הפחות לא עוד איום קיומי. וכגודל האשליה כך היה גודל השבר.
בדיעבד התברר במלחמת יום הכיפורים שאנחנו לא כאלה מושלמים. שהמודיעין שלנו עלול לטעות בפירוש כוונות האויב. שהגנרלים עטורי התהילה שלנו הביסו בשישה ימים לא את צבא גרמניה או בריטניה אלא צבאות ערביים בינוניים ומטה, שעם הזמן גם למדו להפיק לקחים ולהשתפר. למדנו בדרך הכואבת שלא מובטח לנו בכל מערכה ניצחון כה מוחץ וחד־משמעי כמו בששת הימים.
אילו ידענו את כל זאת מראש, עוד לפני מלחמת יום הכיפורים, היינו נושמים לרווחה בתום המלחמה על אף המחיר הכואב של למעלה מאלפיים הרוגים, וחשים סיפוק על שהצלחנו בשתי חזיתות לגבור על כוחות עדיפים ולהדוף את המתקפה. הרי אין ספק שאם האוקראינים יצליחו, מחר או בעוד שנה, להדוף את הרוסים אל מעבר לקו הגבול, הם ייצאו בתחושת ניצחון ויהיו מרוצים מאוד. האכזבה הגדולה בישראל הייתה תוצאה של ציפיות מוגזמות. חשבנו שאנחנו מושלמים או קרובים לזה, והתברר לנו שאנחנו רק טובים. חשבנו שהאויב מורתע ושאנו מוגנים, ונאלצנו לחזור למציאות ולהבין שאנחנו עדיין פגיעים ועלינו להישאר דרוכים. במבט מפוכח לאחור, אנחנו צריכים לשמוח ולהודות לריבונו של עולם על הישועה ועל ההצלה, לחדול מהחיטוט הבלתי פוסק בפצעים ובמחדלים, להניח למי שכשלו וטעו ושילמו את המחיר הציבורי ולהוקיר את הנבונים והגיבורים שעמדו בפרץ.
3
הסיבה השנייה לתחושת החמיצות והכישלון נעוצה בכך שישראל אכן הובסה – אבל לא בשדה הקרב הצבאי אלא על שולחן המשא ומתן המדיני. למרות שהמצרים והסורים הובסו בקרב, הם יצאו מהמלחמה עם הישגים מדיניים וטריטוריאליים שישראל העניקה להם תחת לחץ אמריקני. במקום שהמצרים ישלמו מחיר על חוצפתם ותוקפנותם, למשל בכך שישראל תשתלט גם על הצד המצרי של תעלת סואץ, ממשלת ישראל הסכימה במסגרת הסכמי שביתת הנשק להעניק להם שליטה מלאה בתעלה. במקום שהסורים ישלמו מחיר באיבוד שטח אסטרטגי, ישראל החזירה להם את החרמון הסורי שאותו כבשנו במתקפת־הנגד, ואף העניקה להם הישג בדמות העיר קוניטרה ברמת הגולן, שאותה איבדו במלחמת ששת הימים.
ההישגים המדיניים העניקו לאויב תחושה של ניצחון. לא במקרה במצרים נקבעו חגיגות לרגל "הניצחון במלחמת אוקטובר", בעוד ישראל שוקעת בתחושת דכדוך, כישלון והלקאה עצמית. די ברור שלתחושת הדכדוך היה תפקיד לא מבוטל ברפיסות שגילתה ישראל במשא ומתן על הסכם שביתת הנשק. ההפסד הפסיכולוגי גרם לכך שהניצחון הצבאי תורגם לכישלון מדיני. וגם בגלל זה חשוב שהתודעה הישראלית תיחלץ מתחושת ההפסד הפסיכולוגי.
4
אחד הביטויים המובהקים לנזק התודעתי שגרמה תחושת הכישלון במלחמה אפשר למצוא בשיר הידוע שפותח במילים "אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש". כותב השיר, איש התיאטרון והשמאל שמואל הספרי, מדבר בשם הילדים שנולדו מיד אחרי המלחמה, ושם בפיהם כעבור 20 שנה את הדרישה מהוריהם, בוגרי המלחמה, להביא את השלום שהם הבטיחו: הבטחתם יונה/ עלה של זית/ הבטחתם שלום בבית/ הבטחתם אביב ופריחות/ הבטחתם לקיים הבטחות/. הפזמונאי אף מייחס ללוחמים שחזרו מהקרב את ההבטחה "להפוך אויב לאוהב", כלומר אם אין עדיין שלום – מי שאשם בכך זה אנחנו, הישראלים.
השיר הפוליטי הזה בוצע לא על ידי איזה זמר מחאה שמאלני דוגמת אביב גפן, אלא לא פחות ולא יותר – על ידי להקת חיל החינוך של צה"ל. בין השאר בוצע השיר באזני ראש הממשלה יצחק רבין בימי ממשלת אוסלו, והמחבר שמואל הספרי סיפר שהוא הורה לזמרים ולזמרות להישיר מבט אל ראש הממשלה לאורך כל ביצוע השיר. התחושה שהשלום תלוי רק בנו, שבידינו להפוך אויב לאוהב ושאנו חייבים זאת לילדינו, היא זרע פורענות שנזרע אחרי מלחמת יום הכיפורים והניב את פירותיו הבאושים בהסכמי אוסלו הארורים. כי כבר למדנו זאת מראש ממשלת אנגליה צ'מברלין - מי שחותר לשלום בכל מחיר ישלם מחיר דמים ולא יקבל שלום.
אם נזכה לעבד מחדש באופן נכון יותר את יחסנו למלחמה הזאת ולהישגיה, יש לקוות שנזכה גם להסיק ממנה מסקנות מעשיות נכונות. לאורך כל הדורות העם היהודי סבל מאויבים מרים שרדפו אותו וביקשו לפגוע בו. אפשר ורצוי לייחל לשלום, אבל צריך להבין ולהפנים את ערך ההשתייכות לעם הזה ולמדינת הזאת גם אם ניאלץ בכל דור ודור להילחם בעומדים עלינו לכלותינו. אין ביכולתנו להבטיח לילדינו להפוך אויב לאוהב, ואיש אינו יכול להבטיח לילדתו הקטנה שזו תהיה המלחמה האחרונה.
מה שאנחנו כן יכולים לעשות זה להסביר לילדינו את הזכות הגדולה להשתייך לעם היהודי ולחיות בארץ ישראל בדור המיוחד הזה, דור ההתנערות מעפר הגלות והחזרה לחיי קוממיות בארצנו. אשרינו שיש לנו צבא חזק שמגן עלינו, לוחמים טובים ומסורים ומצביאים טובים – גם אם לא מושלמים. אשרינו שזכינו להדוף מתקפה בשתי חזיתות, אשרינו שנתן ה' בידינו את אויבינו וגברנו עליהם שוב – גם אם הפעם לא בנוק־אאוט אלא רק בפער נקודות גדול. אחרי חמישים שנה של תודעת מלחמת יום הדין, הגיע הזמן לתודעת מלחמת יום הכיפורים, תודעת סליחה וכפרה. אולי אפילו לחגיגות ניצחון והודיה.
לתגובות: eshilo777@gmail.com
***