יש את האנשים המתוכננים, המסודרים, אלו שבכל רגע נתון הבית שלהם נקי ומצוחצח. יש להם חיסכון לכל ילד, הנסיעה שלהם לחו"ל מלווה ברשימות מדויקות ולכל מגירה בבית יש תכלית קבועה וברורה. במקרה שלי, מדובר בדרך כלל בשכנים.
אף פעם לא הייתי שייכת לזן הזה, של המסודרים. עוד בימי ילדותי בבית הילדים בקיבוץ, הייתי הילדה שעושה צרות קבועות למטפלת, זאת שהמיטה שלה אף פעם לא נראית כמו המיטות של שאר הילדים. ובשונה מהתקוות והחלומות - כשגדלתי המשכתי להיות אותה אני, לא הכי מיושרת ומבוררת, אפילו די מפוזרת.
"עוברים מחר!"
כשמכרנו את הדירה הקטנה שלנו וקנינו דירה חדשה ומרווחת עם חצר גדולה, הייתי בטוחה שהפעם זה יהיה אחרת. הפעם אני אארוז את הבית בקפידה, לא אקח שום דבר מיותר, את כל הבלגן אשאיר מאחוריי ואגיע לבית החדש מהודקת ומדוקדקת. התוכנית הייתה לעבור מיד אחרי חג הסוכות, ואני חלמתי על אריזה נינוחה שתאפשר לי למיין בלי רחמים כל חפץ וחפץ בבית.
שלושה ימים לפני החג קיבלתי שיחת טלפון מהאישה הנחמדה שקנתה את הדירה שלי.
"וואו אביגיל, אני מקווה שהתוספת הכספית הזאת לא תהיה קשה בשבילכם", אמרה לי בקול מלא השתתפות.
"תוספת כספית? על מה את מדברת?" הופתעתי.
"את יודעת, הסעיף הזה בחוזה שאומר שעל כל יום של איחור במסירת הדירה תשלמו לנו קנס של חמישים דולר. ותאריך המסירה היה לפני עשרה ימים..."
לא, ממש לא ידעתי שיש סעיף כזה! גם עורך הדין שלנו לא הזכיר אותו בפנינו. קניית הדירה הכניסה אותנו ללחץ כלכלי גדול מאוד, ולהוסיף אפילו עוד דולר אחד היה יותר מדי בשבילנו... מה גם שבעוד שלושה ימים חג הסוכות, כך שלא נוכל לעבור בשום אופן לפני אסרו חג, וניאלץ לשלם את התוספת המרגיזה הזאת על עוד עשרה ימים נוספים. מה נעשה?
"פשוט מאוד", אמר בעלי בלי היסוס. "עוברים מחר!"
אחרי מסע טלפונים היסטרי לכל מוביל באזור, הוא הצליח למצוא מישהו שהסכים לעשות הובלה "מחר". כעת רק נשאר לו לדאוג שהחברה שבנתה את הדירה החדשה תחבר אותה למים, לחשמל ולגז יומיים לפני החג. אז בשעה שהוא היה דבוק לטלפונים אינסופיים ומלאי תסכול, אני התחלתי לארוז ולארוז ולארוז, משאירה הרחק מאחור את החלומות ופשוט זורקת לארגזים כל מה שאני רואה, עפה מארון לארון וגורפת לתוך הארגזים את הכול - מגבת, צלחת, שעון קיר, ספרים, בלי סימון, בלי ארגון, אין זמן! המובילים לוקחים את הרהיטים מסביבי ואני עדיין אורזת בהיסטריה.
"גיברת, את גומרת לארוז?" הסבלים שואלים במבטא רוסי כבד, ואני רצה עם הארגז ביד וזורקת פנימה - תפוח, מעיל, סכין מטבח, נעליים, אלבום תמונות. אוי, רק כשאני נזכרת ברגע הזה אין לי אוויר. סוף סוף הכול נגמר, והמשאית יצאה לכיוון הבית החדש בשעה תשע בערב. ולמחרת בלילה סוכות.
אנחנו מסתובבים המומים בדירה החדשה שלנו, שעדיין מכוסה כולה בשכבה לבנה של אבק בנייה. רחלי המתוקה בת השלוש נרדמה ועדיין לא הורידו את המיטות מהמשאית, העגלה כבר תפוסה על ידי נתן התינוק ואין לי שמיכות או אפילו מטאטא לפנות את האבק. בלית ברירה אני משכיבה אותה לישון על... השיש. רק באחת עשרה בלילה סוף סוף הלכו המובילים. הילדים נרדמו כולם, ואני ובעלי יצאנו למרפסת כדי להבין איך נבנה שם את הסוכה. הרמנו לרגע את הראש למעלה והופתענו לגלות מרפסת ענקית שמכסה את כל החלל מעלינו וחוסמת לנו את האפשרות לבנות סוכה כשרה.
"לא נורא, יש עוד מרפסת", בעלי ניסה להתעודד, אבל גם מעליה היו בנויות מרפסות לרוב. בלית ברירה הבנו שהסוכה תצטרך להיות בגינה, שכרגע מכוסה כולה קוצים ודרדרים.
"תראי!" בעלי, האופטימי הנצחי, התלהב. "מצאתי בגינה ערימה של אבני אקרשטיין שכנראה נשארו מהבנייה. אני אחתוך עכשיו את הקוצים ונביא מחר בבוקר פועל שיניח עליהם את האבנים. כך תהיה לנו רצפה לסוכה!"
אבל הפועל הסיני היחיד שהוא הצליח להשיג בערב החג עבד במשך שלוש שעות והצליח לרצף באקרשטיין מטר רבוע אחד...
סוכת קרטון וקוצים
השעון הביט בנו בתדהמה בשעה שאני ניסיתי איכשהו לבשל משהו לחג. קירות הבד לסוכה כבר עמדו להם, קצת עקומים, בחצר. אפילו הסכך התחיל להיתלות. עוגה, עוף, דג, אורז - מהר, מהר, אני נלחמת במחוג השניות במטבח, ועדיין אין רצפה לסוכה.
אני מתבוננת חסרת אונים במהפכה שלא תיאמן שמסביבי, באינספור הארגזים שנפתחו ונשפכו, והפתרון נולד ממש מתוך הרגע עצמו - רצפת ארגזי קרטון!
כך הצלחנו לשבת בערב החג בבית החדש, בסוכה כשרה בוודאי, ואפילו אושפיזין היה לנו - עכבר קטן שהציץ לפתע מאחד החורים שבגינה.
ללא ספק זה היה חג הסוכות הארעי ביותר בחיי. חג שלימד אותי שבעצם הכול אפשרי. והפעם, לא רק פסולת גורן ויקב הייתה תלויה מעל ראשי, אלא גם שאריות קרטון וקוצים מבצבצים לרגליי. ועדיין. עדיין היה כאן חג. זמן שמחתנו.
חג שלימד אותנו יותר מתמיד למצוא שמחה פנימית, אמיתית, שאינה תלויה בדבר. לוותר על התלות הממכרת בקירות מסוידים ורצפה יציבה, ולדעת שיש מהות אחרת שמלווה אותי בכל מקום, בכל רגע, מהות גבוהה ומאירה יותר, שאפילו כשאני מסתתרת מתחת לקושי ולבלבול, לפחד ולחוסר ההצלחה - עדיין יש לי על מה לשמוח. עדיין, ממש כמו שאני, היא עוטפת אותי בענני כבוד וממלאת אותי חיים בצל האמונה.
עוגות שוקולד־חלבה אישיות
מנה אחרונה פשוטה ונהדרת. אופים אותה בתבניות אישיות, והכי כיף שקל לשנע את העוגות בקלות כך שהן יהיו תוספת נהדרת בכל בית. השילוב בין הבצק הפריך וקרם השוקולד־חלבה יחד עם המרנג הצרוב הופכים אותה לחגיגה אמיתית שתרומם את סעודת השבת והחג. במקום עוגות אישיות אפשר להכין עוגה אחת גדולה - פשוט משטחים את הבצק בתבנית מספר 24, אופים וממשיכים לפי ההוראות.
דרגת קושי:
קלה פלוס
זמן אפייה:
20 דקות
10 מנות
לבצק:
2 כוסות קמח מלא 80% (חיטה או כוסמין)
כפית אבקת אפייה
חצי כוס סוכר
4 חלמונים
6 כפות שמן זית
3 כפות מים
למלית:
200 גרם שוקולד מריר
200 גרם חלבה מפוררת
5 כפות יין
3 כפות סוכר
לציפוי:
4 חלבונים
חצי כוס סוכר
מכינים בצק:
משמנים 8 תבניות חד פעמיות בקוטר 5 סנטימטר או גביעי נייר לקאפקייק, ומניחים בתוכן עיגול של נייר אפייה. מחממים תנור לחום של 180 מעלות.
מכינים את הבצק: מעבדים את הקמח והשמן במיקסר, במעבד מזון או בקערה עד לקבלת פירורים אחידים. מוסיפים את שאר החומרים ומעבדים מעט ככל האפשר, רק עד לקבלת כדור בצק. מחלקים אותו לשמונה חלקים ומשטחים אותם בתוך כל תבנית אישית, לשכבה בעובי סנטימטר־שניים. אופים עשר דקות בתנור.
בינתיים מכינים את הקרם: מבשלים את השוקולד, החלבה, היין והסוכר בסיר קטן על אש בינונית תוך כדי בחישה, עד שהכול נמס ומתקבל קרם אחיד. יוצקים על הבצק בתוך כל תבנית שכבה של קרם. מקציפים את החלבונים עד שהם מתייצבים ומוסיפים בהדרגה את הסוכר. ממשיכים להקציף עוד כשלוש דקות לקבלת קצף מבריק מאוד ויציב. מעבירים לשק זילוף ומזלפים את המרנג בצורת שבלול על הקרם, או מורחים בעדינות את הקצף בצורה נאה על השוקולד. צורבים את המרנג בעדינות בעזרת ברנר עד שהוא מקבל צבע יפה. אם אין ברנר אפשר לחמם תנור לחום של 200 מעלות ולאפות 8-7 דקות או עד שהקצף זהוב.
לתגובות: avmyzlik@gmail.com
***