נעמה ואלון אלידע, גבעת שמואל
מילכה ועלי עמיצור, מצפה נטופה
מצפון תיפתח הטובה
בדרך לחג אצל ההורים בקצרין, נעמה ואלון אלידע נקלעו לעומסי תנועה כבדים. כשדפקו על הדלת הראשונה במצפה נטופה נפתח בפניהם ביתה של משפחת עמיצור, באהבה שריגשה אותם עד דמעות.
***
ערב חג השבועות שנת תשפ"ב, נעמה ואלון אלידע נוסעים מביתם שבגבעת שמואל אל הוריו של אלון בקצרין לשלושה ימים עמוסים בכל טוב של חג־שבת. אלא שהחלומות על חג משפחתי נפגשו מהר מאוד עם המציאות. "הווייז אמר שייקח לנו שלוש שעות להגיע, זמן הגיוני בהתחשב במרחק. אלא ששלוש השעות התארכו להרבה יותר מזה, כאשר הפקקים נהפכו לנוראים ומטורפים. עוד פקק ועוד פקק, זה היה נורא ואיום", משתפת נעמה.
"ראינו את הדרך מתארכת עוד ועוד, והחלטנו לנסוע בדרכים לא דרכים כדי להגיע הכי מהר ליעד". הווייז המשיך להתארך, ובמקביל מצב הכביש לא היה מזהיר. "כשהגענו לאזור מצפה הושעיה התחלנו לחשוב על אופציות אחרות. חשבתי על בן דוד שלי שגר בהושעיה, אבל עוד לא שקלנו את זה ממש ברצינות. החלטנו שננסה להמשיך עוד קצת, אולי בכל זאת נספיק להגיע, אלא שראינו שהפקקים ממשיכים ומתארכים עד צומת גולני".
כשהשעון הראה שש וחצי, חצי שעה לפני כניסת השבת, זה היה השלב שבו האסימון הראשון נפל. "לא עיכלנו את המחשבה שלא נספיק להגיע, אבל התחלנו לחשוב על אופציות אחרות".
"אמא, אנחנו בידיים טובות"
נעמה הייתה על ההגה ואלון ניסה להשיג בטלפון בתי הארחה, צימרים, כל דבר שקרוב לאזור ושאולי יקבל אותם בהתראה קצרה כזאת. הצלצולים לקיבוץ לביא ולצימרים נוספים לא נענו.
"התקדמנו לאזור מצפה נטופה, והחלטנו להיכנס במחשבה שאולי נשיג שם איזה צימר לחג. אמרנו, מה שיהיה - יהיה לטובה. הקב"ה הוביל אותנו לבית הראשון שראינו בו אנשים. כנראה לא סתם הוא כיוון אותנו לשם. פגשנו את משפחת עמיצור, שאלנו אם הם מכירים צימרים פנויים לאירוח ורצוי עם אוכל, כי לא היה לנו מספיק אוכל לשבת וחג. הם השיבו לנו: מה קרה, נתקעתם? אמרנו שכן. בלי להסס אפילו לרגע, מילכה ועלי אמרו לנו שאנחנו מוזמנים להתארח אצלם בחפץ לב. לא הבנו איך הטוב הזה פתאום קורה לנו... מה? איך? אתם בטוחים? שאלנו. שלושה ימים, חמש ארוחות, לא נעים. מזל שהבאנו איתנו עוגה טובה וחלות", מחייכת נעמה, "אבל הם רק אמרו לנו שוב בביטחון: תיכנסו, בכיף!"
התחושה של בני הזוג התקועים הייתה קשה ברגע הראשון. "כשפתחתי את הדלת של הרכב התחלתי לבכות מרוב הלחץ שהיה כל הדרך ומרוב התרגשות. פתאום פגשנו באמצע הדרך אנשים טובים שפותחים את ביתם וליבם בפניך, בלי היכרות מוקדמת. זה לא מובן מאליו!"
לאחר מכן אלון הודיע להוריו בלב כבד שלא יספיקו להגיע לחג, אבל הם בידיים טובות. "התקשרנו אליהם ואמרנו: תקשיבו, נתקענו, נהיה פה במצפה נטופה אצל משפחה מקסימה שפתחה את הלב".
מכאן ואילך אלון ונעמה היו כמו בני בית אצל משפחת עמיצור. "נתנו לנו חדר משלנו, והכול כבר היה מוכן בשבילנו. כאילו חיכו לנו שנגיע. אין לתאר את הלבביות שהייתה, אירחו אותנו כאילו היינו הילדים שלהם. היינו אסירי תודה. ישבנו איתם בכל הסעודות וניסינו לעזור איפה וכמה שצריך, העיקר להרגיש שגם אנחנו עוזרים במשהו. דאגו לנו להכול ביד רחבה".
בערב חג השבועות הלכו בני הזוג לשיעורי תורה בבית הכנסת במצפה נטופה. במהלך הארוחות התנהלו שיחות וסיפורי היכרות, "הם סיפרו על המשפחה שלהם ואנחנו סיפרנו על שלנו".
כעבור זמן, לאחר החג, הגיעו בני הזוג אלידע כדי להגיד תודה - ובידם תשורה. "אנחנו מאמינים שאין כמו הכרת הטוב. רצינו לגמול להם תודה על מעשה החסד שהם עשו איתנו, על האירוח ופתיחת הלב והבית. גם ההורים שלי וגם ההורים של אלון התקשרו אליהם כדי להודות על האירוח".
בערב ראש השנה האחרון היה לנעמה תסריט כמעט חוזר. "נסענו לכפר עציון לחג עם ההורים שלי, וכביש המנהרות היה מאוד פקוק. לרגע עלה לי פלשבק של שבועות, נלחצנו שלא נגיע, ומה יקרה ומה יהיה, למרות שעוד היה זמן עד כניסת החג. לרגע עבר לי אותו הסרט שחווינו בשבועות, אבל ברוך ה' עברנו את הפקק והגענו בזמן. המסר שלי הוא שצריך לצאת מוקדם לנסיעות לשבתות וחגים ולא להסתמך על הזמן שמורה הווייז. וכמובן שהכי מרגש ויפה לראות ולדעת שיש במדינה שלנו אנשים מדהימים ומקסימים".
"הם היו כמו ילדים שלי"
מבחינתה של מילכה עמיצור, היה ברור מהרגע הראשון שהם יארחו את משפחת אלידע. "ברגע הראשון התנהגתי כמו אמא, חשבתי שהם כמו הילדים שלי, שאם הם היו נתקעים היה נקרע לי הלב עליהם", משתפת מילכה. "הצער והכאב שלהם, מצב של חוסר אונים להיתקע, לא יודעים ולא מכירים אף אחד. לכן כשהם שאלו אותנו אם יש פה צימר, אמרתי להם: מה יעזור צימר? זה רק מקום לינה. מכיוון שממילא היו לי אורחים והגיעו הילדים שלנו, אמרתי: מה הבעיה? עוד שני אנשים, נסתדר וזהו. וכך היה. מבחינת אוכל לא הייתה בעיה, ממילא היו לי אורחים. החדר היה פנוי, רק היה צריך לסדר אותו, וזה החלק הקטן.
"נכון, אחר כך לשבת ביחד בחג עם אנשים שלא מכירים זה מביך, בטח להם. לקח זמן עד שהצלחנו להתחמם תוך כדי ליד שולחן החג. בסוף הסיטואציה היא שיושבים ביחד אנשים שלא מכירים, אבל הייתה פתיחות וזרימה, אז אנחנו גם השתדלנו".
גם המסר של עמיצור הוא לקחת עוד זמן רזרבה: "אני תמיד אומרת לילדים שלנו שצריך לקחת אקסטרה זמן עם כל הפקקים. אבל אני ממש שמחה שהם הגיעו אלינו, היה לי ברור מאליו שאם מישהו נתקע ועוד עובר בדיוק לידי, צריך לפתוח בפניו את הבית והלב".
****************************************************************************
משפחת רייש, מושב זמרת
משפחת דנינו, בני ברק
מסובין בבני ברק
עם תינוק בן חודש, שיראל וישי רייש לא הצליחו להגיע לליל הסדר בבית ההורים. במקום זה הם חוו ליל סדר מרוקאי בלתי נשכח אצל סבא וסבתא של מכרים ותיקים
***
משפחת רייש – שיראל, ישי וילדיהם - יצאו מביתם שבמושב זמרת, מושב קטן בנגב ליד כפר מימון, אל עבר בית הוריו של ישי בטל מנשה שבצפון השומרון, כדי לערוך שם את ליל הסדר. הם תכננו טווח זמן סביר, אך לא גדול מדי. "לא קרוב לכניסת החג, אבל לא המון שעות לפני", מגדירה שיראל.
עם תינוק בן חודש, זו הייתה היציאה המשמעותית הראשונה שלהם מאז הלידה. בשלב מסוים בדרך שיראל הייתה צריכה להאכיל את התינוק, והם יצאו במחלף בן שמן וחנו בצד הדרך. "עצרנו בצד אחרי שעשינו חלק מהנסיעה בפקקים. פתאום קלטנו שממש ממש מאוחר, נכנסנו לפאניקה. שאלנו את עצמנו: מה עושים? עד היום להיתקע בחג היה מבחינתנו סיפור של אנשים אחרים. היה לנו ברור שאנחנו במרוץ נגד הזמן, פשוט נמשיך ונגיע. אנחנו אנשי קצה וקרה לנו בחיים שהגענו בשקיעה, אבל בחיים לא קרה שנתקענו. זה סיפור שלא קורה לנו באמת. חשבנו שאין מצב שניתקע, אנחנו נגיע".
אלא שהווייז סימן זמן הגעה כחצי שעה לאחר השקיעה. "חשבנו, מה נעשה? התחלנו לחשוב לאן הולכים, בדקנו בווייז זמני הגעה למקומות שיש בהם קרובי משפחה שבטוח נגיע אליהם לפני השקיעה. בשלב מסוים התקשרנו למשפחת דנינו מתל אביב, כי עבדתי בעבר ב'המקום'", מספרת שיראל. "הם אומנם מבוגרים מאיתנו בהרבה שנים ולא חברים בני גילנו שהגיוני שנקפוץ אליהם לשבת, אבל באופי שלהם הם זוג מארח, לכן הם בטוח ישמחו בנו. אלא שישעי דנינו אמר לנו שהם לא בבית בחג, אלא אצל ההורים שלו בבני ברק, ואין מקום אצלם בבית". משפחת רייש המשיכה בטלפונים וקיוותה לטוב.
"לאחר כמה דקות ישעי חזר אלינו ואמר שהסבתא מצאה מקום באחד הבניינים השכנים ונוכל לאכול אצלם בליל הסדר". ישי ושיראל ניווטו מיד לכתובת וחנו ליד הבניין, ולפתע פגשו את רחל, אשתו של ישעי. "דיברנו עם ישעי וסיכמנו איתו שבאים. הגענו לחניה קצת לפני החג, ופתאום רחל מגיעה לחניה ברכב אחר ואומרת לנו: מה אתם עושים כאן? אמרנו לה: אנחנו אצל סבתא של ישעי בחג. הוא לא הספיק אפילו לספר לה, זה היה ממש מצחיק".
"עם ישראל אוהב אורחים"
ליל הסדר היה מאוד מיוחד מבחינתם. "בליל הסדר עצמו היה מאוד אחר. משפחה מרוקאית על אמת, והסבא והסבתא עשו הצגות איך מכינים את הסדר. הם מכינים המון ציוד מראש בשביל ההצגות שמותאמות לילדים, חוויה משוגעת שלא ראיתי כמותה. הסבתא גם העבירה שיעור באותו שבוע על הכנסת אורחים, ולא דמיינה שיגיעו אליה אורחים בערב החג, היא הייתה באורות מזה. לא הכרנו אותם לפני, הם אנשים מהממים, זכינו לפגוש סדר אחר".
שיראל מתפעלת גם מההתאמה בין החג לעיר שאליה נקלעו: "מה הסיכוי להיתקע בליל הסדר? הכי לא רלוונטי בעולם. אבל היה ממש מיוחד להיקלע דווקא לבני ברק ולקיים 'היו מסובין בבני ברק'. מאוד מיוחד היה ללכת בסמטאות הצפופות של בני ברק בדרך חזרה מהסדר אל הבית שבו ישנו, ולשמוע מהחלונות את כל השירים של ליל הסדר מכל העדות".
אבל עם כל החוויה שבעניין, שיראל מודה שהיה גם מאתגר. "בתוך זה היינו עם תינוק בן חודש, וזו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהבית לנסיעה ארוכה. עוד לא התארחנו בכלל מאז הלידה, ופתאום היינו אצל משפחה שאנחנו לא מכירים, זה היה הזוי. הנס בדיעבד היה שעצרנו להאכיל אותו, כי אם היינו מגלים את האיחור באמצע כביש 6, היינו חייבים למצוא פתרון אחר".
גם המשפחה שאצלה לנו בלילה התגלו כמארחים מכל הלב. "המשפחה שישנו אצלם היו מארחים ממעלה ראשונה והזמינו אותנו לאכול אצלם בסעודות. היה קשה להם לוותר עלינו בבוקר כשהלכנו לאכול, מטורף לראות כמה עם ישראל אוהב אורחים".
החוויה של משפחת רייש המשיכה גם לאחר מכן. "פגשנו את משפחת דנינו גם בחול המועד פסח, בתפילת הלל בתל אביב. נוצר מאז חיבור מאוד מיוחד. הסבתא שם עוסקת בטיפול באמצעות אבנים, ישי התלהב מזה במהלך החג והיא עשתה לו סדנה. הוא יצא עם אבן בעקבות המפגש, וביום ההולדת שלו הלכנו לחנות אבנים טיפוליות, שם קנינו בהדרכת הסבתא אבנים שבכל אחת מהן יש סודות. מאז אנשים שבאים אלינו יוצאים עם אבנים טיפוליות. כך הסיפור ממשיך להתגלגל בעולם".
משפחת הורוביץ, עתניאל
משפחת וינברג, ירושלים
כל דכפין דופק בדלת
בתום פקק לא צפוי בכביש המנהרות ומסע רגלי בן שלוש שעות עם ילדים קטנים, הגיעו בני משפחת הורוביץ התשושים אל דלת לא מוכרת, אבל משפחת וינברג קפצה על ההזדמנות לקיים את מצוות היום
***
צוריאל הורוביץ, תושב אור עקיבא, התגורר עד לפני כחודש ביישוב עתניאל. לפני כחצי שנה הוא תכנן לנסוע יחד עם אשתו והילדים מביתם שבעתניאל לבית הוריו בשכונת רמות בירושלים לליל הסדר. כדי להספיק בוודאות את הדרך הם יצאו כשעתיים וחצי לפני כניסת החג, לנסיעה שבדרך כלל אורכת כשעה. אלא שתוכניות לחוד ומציאות לחוד. "הווייז טיפה האריך את הדרך, אבל כשהגענו למנהרות לכיוון גילה, ראינו שהתנועה נעצרת והנהגים מולנו החלו להסתובב", מספר צוריאל. "הייתה תאונה בתוך המנהרה זמן קצר לפני החג, ופתאום הווייז הוסיף פרק זמן משמעותי, והבנו שכנראה לא נגיע. הסתובבנו לדרך עוקפת, וכל הזמן ראינו שאנחנו נגד השעון, כאשר תוך כדי הנסיעה הדרך ממשיכה להתארך ואנחנו מתלבטים כל הזמן אם לעצור במקום בגוש עציון או להמשיך לנסוע".
כאשר השעון אותת שהשקיעה בעוד ארבע דקות, חנה צוריאל בחניון מלחה. "חנינו במלחה ליד ארנה, אבא, אמא ושלושה ילדים, שהבכור בהם בן חמש וחצי והקטנה בת פחות משנה. ארזנו בשתי דקות דברים קטנים ויצאנו לדרך, התחלנו לצעוד. במקביל ההורים שלנו התעדכנו שנאחר או לא נגיע".
משפחת הורוביץ תכננה בתחילה להגיע לרמות, גם אם הדבר ידרוש צעידה רגלית ממושכת. "היינו בטוחים שנגיע באותו ערב לרמות, שעתיים וחצי הליכה. בסך הכול זה לילה ארוך של ליל הסדר. הצטיידנו בכוס מים וחטיפים בדרך בקטמונים אצל אנשים שהכרנו, והמשכנו ללכת. בדרך פגשנו הרבה משפחות שקרה להן אותו הדבר. יאיר לשם, בחור משיעור א' מישיבת הר המור, הרים לנו את מצב הרוח ועזר לנו לסחוב את כל העלייה מגבעת מרדכי לשערי צדק. פגשנו אותו כי הוא חיפש שם את אח שלו, שנתקע כמונו בדרך מקריית ארבע".
ערב של דברי תורה וחיזוק
ככל שהזמן עובר, משפחת הורוביץ מבינה שהיא בבעיה. "ככל שמתקדמים המסע אורך יותר זמן משחשבנו, ואז החלטנו שעוצרים בקריית משה אצל הרבנית אהובה צוקרמן, שאשתי למדה אצלה במדרשת הרובע ואנחנו מחוברים אליה. עלינו במדרגות, דפקנו בדלת ולא היה אף אחד בבית. בשלב הזה, שלוש שעות אחרי שהתחלנו לצעוד, המצב כבר היה די מסתכל ומייאש. עלינו לקומה למעלה ודפקנו בבית משפחת וינברג".
הם מיד פתחו את הדלת. "שמעתי שאתם מחפשים 'דכפין', אפשר רק לעשות קידוש ולצבור כוחות עד שנמשיך ללכת?" שאל צוריאל בחיוך. משפחת וינברג לא התבלבלה לרגע: "מה פתאום, תעשו איתנו ליל הסדר".
"הם גרמו לנו לעשות איתם ליל הסדר ולהרגיש בנוח, פינו לנו חדר ונתנו לנו הגדות. מכיוון שאנחנו לא אוכלים קטניות והם כן, הם סידרו לנו מהאוכל של היום למחרת כדי שנאכל כמו שאנחנו רגילים בליל הסדר. הם אפילו טיפלו בילדים. היה מיוחד, משפחה מאוד מאוד מתוקה. הבן הכי צעיר היה בן 15, וכולם אמרו שפע דברי תורה וחיזוקים. כל אחד אומר דבר תורה, ליל הסדר נורא מרומם. הייתה חוויה מאוד מאוד טובה".
הורוביץ רצה בשלב מסוים לקום ולהמשיך את המסע, אך משפחת וינברג לא הסכימה לכך. "הם התעקשו שנישאר איתם עד 12 וחצי בלילה. קמנו יום למחרת מוקדם, הם נתנו לנו צידה לדרך, וכך, אחרי שעתיים הליכה, הגענו לבית הוריי ברמות".
אך הסיפור לא תם בכך. במוצאי החג משפחת הורוביץ חזרה להגיד תודה. "רצינו להכיר תודה, אז הלכנו לקנות מתנות: מתנה ליאיר לשם שעזר לנו בדרך, מתנה למשפחת דריהם מהקטמונים שציידה אותנו בחטיפים בדרך, וכמובן מתנה למשפחת וינברג. אחר כך ביקרנו אצל הרבנית אהובה שאמרה לנו מה שכבר גילינו בעצמנו לשמחתנו - שמדובר בשכנים טובים ושיצא לנו טוב. אני מעריך שבפעם הבאה שנלך לבקר את משפחת צוקרמן, נדפוק גם אצל משפחת וינברג ונגיד שלום".
****************************************************************************
רועי ושרהל'ה אביחי, כוכב השחר
הרב יהודה ויזנר, בית מאיר
להתארח כמו בני מלכים
את ראש השנה הזה יזכרו בני משפחת אביחי כיום המלכה אמיתי: כאשר חצי מהמשפחה נקלעה למושב בית מאיר בלי בגדים וציוד בסיסי, התגלו בני המושב ובראשם הרב כלקוחים היישר מסיפורי הבעל שם טוב
***
כשמשפחת אביחי נזכרת באירוע שחוותה, הוא "נשמע לנו כמו סיפור מאגדות הבעל שם טוב. ובאמת גם חווינו אותו ככה".
ראש השנה תש"פ הגיע חודש לאחר מעבר הדירה שלהם מיד בנימין לכוכב השחר. מעבר דירה עם תשעה ילדים הוא "פרויקט גדול שלוקח זמן לנחות ממנו", אומר רועי. מיד אחרי המעבר החלה שרהל'ה לעבוד כמחנכת חמישה ימים בשבוע. ראש השנה הגיע תוך כדי העומס הגדול. "רצינו להיות כמו כל שנה ביד בנימין, בתפילות המרוממות בישיבת תורת החיים. היינו צריכים לבשל את האוכל, לארוז תיקים וגם להשאיר את הבית לאורחים. ברוך ה' מצאנו דירה גדולה וטובה, וזה היה ממש נס, כי כל שנה אין מקום לאורחים הרבים שמגיעים לישיבה. שמחנו וכבר דמיינו איך אנחנו מרגישים בבית בראש השנה, ואפילו הזמנו אורחים לסעודות".
המשפחה יצאה לדרך בשעה גבולית, בשתי מכוניות: רועי עם שלושה ילדים, עם האוכל שבישלו ועם חלק מהתיקים, וברכב השני שרהל'ה עם ארבעה ילדים, עגלה ותיקים. שני ילדים נוספים למדו בישיבה ביד בנימין. "היה עומס בכבישים, אבל הספקתי להגיע בדקות האחרונות לפני כניסת החג ליד בנימין", מספר רועי. "אלא שאז אני מקבל טלפון מאשתי, שמספרת לי שיש להם פנצ'ר בגלגל בעלייה למבשרת ציון. היא מספרת לי שאחרי שעצרה בצד, לפתע היא רואה מלאך בדמות רוכב אופנוע שכאילו חיכה לה בצד הכביש נגד כיוון הנסיעה(!). 15 דקות והגלגל מוחלף. אבל לפי השעון, ברור שאין זמן להגיע ליד בנימין". עלתה מחשבה ששרהל'ה תיסע עם הילדים שאיתה לאחותה בקריית משה, אבל היא הייתה בכביש לכיוון השני ולא היה סיכוי שתספיק להגיע. לפתע הגיע נהג ערבי מאבו גוש והציע, כ'גוי של שבת', לקחת אותה עם הילדים. "אשתי ממש לא הסכימה. היא נכנסה לרכב והתחילה לנסוע. קבענו שנדבר עוד מעט".
חג עם בגדי ניקיון
תוך כדי שאביחי מזדרז לפנות את האוכל והתיקים, לחבר פלטות ולעשות את הארגונים האחרונים בדירה שבה התארחו, הוא מנסה לראות מה אפשר לעשות, טכנית וגם הלכתית, כדי להביא את חצי המשפחה שנתקעה בדרך, ומנסה לעכל מה קורה ולאן זה הולך. "הרגשתי כמו בסרט. אשתי הספיקה להתקשר אליי דקה לפני השקיעה ולומר לי שהיא נכנסת למושב בית מאיר. לא היה זמן לדבר, פשוט איחלנו שנה טובה ונכנס החג. הלכנו לתפילה, ומאז לא ידענו מה קורה איתה. האוכל היה אצלנו וגם הבגדים שלה. הכלים החד־פעמיים היו אצלם. ניסינו לקבל הכול בשמחה ובאמונה כמה הכול מדויק, להמליך את ה' באמת. ברוך ה' היו תפילות טובות וסעודות מרוממות". הסיפור עבר מפה לאוזן וכולם ניגשו לאביחי לעודד ולחזק ולשאול אם צריך משהו. "בסוף החג השתדלתי להזדרז כדי להתקשר ולשמוע מה שלומם. חששתי מאוד איך הם יעמדו בניסיון הזה, במקום זר ולא מוכר, בלי בגדים, בלי אוכל, מי ידאג להם".
שרהל'ה ענתה בשמחה ובחיוך קורן שרועי שמע מבעד לטלפון, ודיווחה שהיה להם ראש השנה מיוחד שלא יישכח. היא סיפרה כי תוך כדי הנסיעה, כשראתה שעוד רגע מגיעה השקיעה, היא חשבה להיכנס למושב בית מאיר, ליד מחלף שורש, כי ידעה שזה מושב דתי ובעזרת ה' יהודים טובים ידאגו להם. הם הספיקו להגיע ממש בשעת השקיעה. "אשתי החנתה את הרכב בכניסה לבית מאיר, הוציאה את הילדים, העגלה והתיקים, ואמרה לעצמה שתדפוק בבית הקרוב. היא ממש הרגישה בתוך סיפור של הבעל שם טוב. אפילו הבתים היו ישנים והמושב היה בתוך חורשת עצים, כמו בסיפורים.
"הבית הראשון היה חשוך, אז היא דפקה בבית השני. סיפרה להם שהיא נתקעה בדרך וכבר נכנס החג. המשפחה שהייתה בבית קיבלה אותה במאור פנים ודאגה לכל מה שהם היו צריכים. הם סיפרו שזו לא הפעם הראשונה שאנשים מגיעים אליהם כי נתקעו בדרך".
לאחר שחזרו מהתפילה, הם הלכו לספר זאת לרב היישוב, הרב יהודה ויזנר. הרב דאג להם והציע שיתארחו בחג בבית ההארחה רמות שפירא הממוקם במושב, על חשבון המושב. היו גם משפחות רבות מהמושב שרצו לארח אותם לסעודות וללינה.
בני המשפחה שקיבלה אותם עזרו להם להעביר את כל התיקים לבית ההארחה, הממוקם בקצה השני של המושב. שם הם קיבלו חדר מסודר עם כל מה שצריך. "הקושי היה שהתיק של אשתי עם כל בגדי החג היה ברכב שלי, שהגיע ליד בנימין. וכך בשני ימי ראש השנה אשתי לבשה את הבגדים שאיתם יצאה מהבית - בגדי ניקיון. לפחות התיקים של הילדים שנסעו עם אשתי היו אצלם ברכב".
המלכת ה' אמיתית
"אשתי לקחה את כל המציאות הזאת למקום של התחזקות והמלכת ה' אמיתית", מתפעל אביחי. "הילדה הגדולה שהייתה איתה הייתה אז בכיתה ה', והיו להן שיחות התחזקות, למה זה קרה לנו ומה נעשה עכשיו. אשתי דיברה איתה על עבודת ה' שלנו בראש השנה: להמליך את ה'. ואם זה מה שה' תכנן לנו, כנראה זה הכי טוב לנו ונשמח בזה מאוד, וזו תהיה ההמלכה שלנו בראש השנה. וכך עבר עליהם החג ממש מתוך שמחה! אשתי אמרה שהיא ממש הרגישה כמו בת מלכים, איך ערכו לה את השולחן, הגישו, פינו, ולה נשאר רק ליהנות עם הילדים. ומכיוון שזו הייתה הגישה מצידה, גם הילדים נדבקו באווירה. הם נהנו מהחוויה הלא שגרתית, וזוכרים עד היום את ראש השנה הזה כראש השנה שמח, שלא ישכחו לעולם".
אביחי שמח על ההזדמנות להודות בפומבי מעל דפי העיתון "למשפחה שקיבלה את אשתי והילדים במאור פנים ועזרה בהעברת הציוד, ותודה מיוחדת לרב יהודה ויזנר, רב המושב, שדאג ונתן את הגב הכלכלי עבור חג כיד המלך לאשתי ולילדים. אשרי העם שככה לו! אני רוצה להודות לאשתי היקרה שעברה את זה הכי בגדול שאפשר, ולה' יתברך שנתן את השליחים הטובים ואת הכוחות וההשראה הנפשיים, להרגיש בכל מקום כמו בני מלכים".