אומנם יום הכיפורים מאחורינו, ובכל זאת, את חטאיי אני מזכיר היום:
אני אוסף שקיות.
כן, ניילון. כן, אלה שמזהמות את הסביבה. אני יודע שזה לא יפה, בטח בערב חג הסוכות שכולו לולב ולבלוב וחיבור לטבע, אבל אני כבר לא יכול לשמור את זה יותר בבטן. אני אספן כפייתי של שקיות, וכן, אני בהחלט מתכוון להמשיך לאסוף אותן. למה? בגלל החיתולים.
כל מי שיש לו ילד קטן מכיר את זה. הילד יושב ומשחק בנחת על השטיח, כשלפתע המבוגרים מסביב מעקמים את אפיהם ומסתכלים זה על זה בחשד, אבל אף אחד לא אומר שום דבר כי ידוע שמי שעושה הבעות נושא בתוצאות, מי שיגיד "איף" יצטרך להחליף. ולא שיש לנו משהו נגד החלפת חיתולים, להפך, אנחנו אוהבים את הילדים שלנו ורוצים שהם יתהלכו בחיתולים נקיים. אנחנו פשוט מעדיפים שמישהו אחר ידאג לזה. אמא שלו, למשל. לכן גם אם הילד בוכה, גם אם הוא משדר אותות מצוקה, גם אם הידיים שלך נרדמות ואתה כבר לא יכול יותר להחזיק את האצבעות סגורות חזק חזק על האף, בשום פנים ואופן אל תסגיר את העובדה שאתה מריח. תן לאשתך להישבר ראשונה, לגשת אל הילד, ואז, רגע לפני שהיא תתעלף, היא תגיד לך: "מאמי, נכון שבא לך להחליף לו?". שזה, בעברית מדוברת – תחליף. כדי שאני לא אתחיל לחפש לך תחליף.
בעצם, החלפת חיתול היא עניין די פשוט. אתה ניגש אל התינוק, משכיב אותו על הספה, או על השטיח, פורס תחתיו חיתול חדש ומאובטח, פותח בבגד את עשרות כפתורי התיקתק, מסיר את החיתול המשומש, מנגב היטב עם מגבונים ומלביש אותו בחזרה. זאת אומרת אתה לא יכול להלביש אותו, כי בהן צדקך אין לך מושג איך סוגרים את התיקתקים האלה שיצרני הביגוד הזדוניים תופרים רק כדי להתנשא על אבות מוטרפים עם עצבים רופפים, כמוך. מעבר לכך שאתה פשוט לא יכול לעשות שום דבר, פיזית – ביד אחת יש לך חיתול מהביל במיוחד, ביד השנייה מגבונים משומשים שהשימוש בהם אסור בתכלית האיסור על פי אמנת ז'נבה לענייני לוחמה כימו־ביולוגית. ואילו הייתה לך עוד יד, היית מצמיד אותה לאפך המעונה. אבל מה לעשות, אפילו לך יש רק שתי ידיים.
קשר דייגים ויקינגי
עכשיו מה תעשה? אתה לא יכול להניח את החיתול בצד, כי הוא ימרח את כל הבית באתם־יודעים־מה. אתה לא יכול לקום ולזרוק אותו לפח, כי בינתיים הילד עלול ללמוד את נפלאות חוק כוח המשיכה ולהתהפך מהספה אל קרקע המציאות הכואבת. להניח את הילד על השטיח אתה גם לא יכול כי, כזכור, הידיים שלך אוחזות בפצצה מתקתקת שיש לנטרל בתוך שניות, אחרת כדור הארץ יימצא בסכנה גדולה. וגם אם תצליח להשליך את החיתול הנגוע לפח, הוא עדיין יפיץ את ריחו המבושם, וכל מעבר אקראי ליד פח הרפש יסתיים במפח נפש.
הפתרון היחיד הוא שקית ניילון. עוד לפני שאתה ניגש למלאכת ההחלפה, אתה צריך לדאוג לערכה המכילה חיתול נקי, מגבונים רעננים, ושקית. גם תואר בהנדסת תיקתקים של בגדי תינוקות רצוי, אבל לא הכרחי. ואז אתה משכיב את הילדון, פורס את החיתול החדש, פותח את התיקתקים, מסיר את החיתול המשומש, מצרף אליו את המגבונים הצואים, קושר את השקית בקשר דייגים ויקינגי בר־קיימא במיוחד וזורק אותה למדינת אויב, או תורם אותה לפלג חרדי קיצוני שמצטיין בארגון הפגנות.
זהו. שקית אחת, וכל העולם מריח אחרת.
כשהילדים שלי היו קטנים, המדינה הבינה את חשיבות הנושא, לכן שקיות הניילון חולקו ביד רחבה בכל מקום, לכל דורש וללא תשלום. אבל מאז זרמו הרבה ניילונים בנחלי ישראל, והמדינה החליטה להטיל מס נבזי כדי לדלל את השקיות ואת הכסף שבידי הציבור. עם הקניות אנחנו עוד מסתדרים איכשהו. אבל איפה נטמין את החיתולים שהנכדים שלי, שיהיו בריאים, מייצרים אצלנו בקצב מסחרר, במיוחד עכשיו בתקופת החגים?
אז אני אוסף שקיות ניילון. לא בשבילי, אלא כדי להציל את העולם מכיליון ולהימנע מהרגע הנורא ההוא, שבו אתה מוצא את עצמך עם תינוק צורח על ידך וחיתול מסריח על ידך השנייה, וכדי למנוע קטסטרופה אקולוגית אתה שולח מישהו להביא מהר שקית קטנה שתספק הצלה גדולה, והוא הולך לחפש ומהחדר השני מבשר לך:
"אין".
"מה אין?"
"שקיות".
"איך זה יכול להיות?"
"מאיפה אני יודע? אין. להביא שקית רב פעמית?"
שוקו בשקית בלי השוקו
כן, זה בדיוק מה שהעולם צריך, שנארוז חיתול חד־פעמי ונהרוס שקית רב־פעמית רק בגלל שאיזה שוחר סביבה החליט שניילון מזהם את הסביבה יותר מהזיעה המלוחה שניגרת ממני למול תינוק צורח על הספה, מצב חירום לחוץ, ואמירות יפות על איכות סביבה שהן רק מן הספה ולחוץ. כן, וגם משחקי מילים חסרי טעם וריח. בניגוד לחיתולים שיש להם המון ריח. לגבי הטעם, אין טעם לדבר על זה עכשיו.
כדי להימנע מהרגע המבעית של חיתול עדיין ושקית אַין, אני אוסף שקיות. לא, לא מהסופר. לא רק שאני לא מתכוון לשלם למדינה עשר אגורות שלמות תמורת כל שקית, אני אפילו חושב שהמדינה צריכה לסבסד לי את השקיות האלה ביד רחבה ולהעניק לי פרס ישראל על מפעל חיים בתחום הטיפול בחומרים מסוכנים. אבל מכיוון שהמדינה מתעלמת וכהרגלה מבזבזת את הכסף על שטויות, פיתחתי שיטה מזהירה לאיסוף שקיות חינם אין כסף. כלומר גיליתי שהחוק מחייב את הסופרמרקטים לגבות מאיתנו בעינויים עשר אגורות על כל שקית, אבל אותו חוק לא חל על מרכולים קטנים, דוכני מזון, חנויות לחומרי בניין, מכשירי כתיבה, מכשירי חשמל, צעצועים, בגדים, מתנות, כלים חד־פעמיים ושקיות ניילון.
בחנויות האלה אתה יכול לקחת חינם כמה שקיות שאתה רק רוצה ולזהם את הסביבה כאוות נפשך, אבל אני לא מזהם את הסביבה אלא להפך, מציל אותה מאתם־יודעים־מה. כשאני קונה פלאפל, אני מבקש מהמוכר ההמום לארוז לי בנפרד את הפיתה, הכדורים, הסלט, החומוס והצ'יפס, במאפייה אני לוקח שקיות ביד רחבה (שהבורקס לא יתקלקל בדרך), במכולת אני קונה רק שוקו בשקית, בלי השוקו, ובלי לשלם על השקית.
תגידו שזה מזהם את הסביבה, שהניילון הוא אויב האנושות מספר אחת, תגידו מה שאתם רוצים. ממילא אבירי איכות הסביבה מטיפים שאויב הסביבה הגדול ביותר הוא הבאת ילדים לעולם, ואני בהחלט לא מתכוון להתחשב בדעתם למרות שילדים הם באמת יצרנים מצטיינים של אתם־יודעים־מה. בגלל זה צריך שקיות. וילדים. המון המון המון ילדים.
בקיצור, גם בחג הסוכות הזה אני מתכוון להמשיך לאגור שקיות ולעטוף בהן חיתולים, ואם ירד גשם אז גם את החשמל בסוכה. ואז לאסוף את השקיות, לאסוף את החיתולים, לאסוף את המגבונים, ולקחת הכול לאתר פסולת רדיואקטיבי.
אולי בגלל זה קוראים לסוכות חג האסיף.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***