אחד ממוקדי המחלוקת בין תפיסת העולם הסוציאליסטית לזו הקפיטליסטית נוגע לזיהוי הגורם האחראי למחסור החומרי. לקרל מרקס הייתה תשובה נחרצת בעניין זה - העשירים הם המדכאים את העניים: "דברי ימיה של כל חברה עד כה הם דברי ימים של מלחמת מעמדות" (המניפסט הקומוניסטי).
תפיסה זו השתרשה במידת מה גם בשפת היומיום. אם בעבר דובר על "אוכלוסיות חלשות", היום אנחנו מדברים על "אוכלוסיות מוחלשות". לאמור: האדם אינו חלש מכוח עצמו, הוא אינו אשם במצבו, יש מי שהחליש אותו. תפיסה זו מטילה על השכבות החזקות את האשמה לקיומם של פערים חברתיים, וממילא גם אחריות לפתרון המצוקה שנוצרה על ידן, במודע או ברשלנות.
תפיסת העולם הקפיטליסטית יוצאת מהנחה הפוכה: הנזקק הוא האשם במצוקתו. ביטוי קיצוני לתפיסה זו ניתן למצוא בחוק משנת 1697 באנגליה, שחייב את העניים לשאת תג מזהה ומשפיל שכּונה 'תג הבושה'. בהתאם לתפיסה זו טבע אוסקר לואיס את המונח 'תרבות העוני' המתאר את תפיסת המציאות והדימוי העצמי המאפיינים את העניים. תפיסת 'תרבות העוני' שחררה לכאורה את העשירים מאחריות לעניים, כיוון שמשמעותה הייתה שאדם אינו נעשה עני בשל מחסור במשאבים אלא בשל תרבות קלוקלת, ואם כן, הענקת משאבים לעניים לא תפתור את מצוקתם. כנגד טיעונים אלו טענו הוגים סוציאליסטים, לשיטתם, שתרבות העוני היא תוצאה של הדיכוי שחוו העניים, ולכן אין להאשימם בה.
הפרדוקס של טורנוסרופוס
נקודת המוצא להבנת קיומו של עוני על פי גישתה של תורת ישראל מצויה בפסוק המתאר את תופעת העוני כתופעה נצחית (דברים טו, יא): "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצווך לאמר: פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך". הפסוק הזה טומן בחובו אמירה מהפכנית. הוא קובע שיש לסייע לעניים בגלל שהמצוקה היא תופעה נצחית, שאינה צפויה להיעלם מן העולם. קביעה מפתיעה זו מלמדת שהעוני איננו בהכרח תוצאה של החלטה אנושית שגויה, ולכן אי אפשר לטעון ששינוי כזה או אחר בתפיסת העולם עתיד להכחידו. אין לתלות את מצוקת העניים ב'אשמת' העניים ואף לא ב'אשמת' העשירים. המצוקה היא תופעה טבעית שנוצרה על ידי בורא העולם.
גישה זו יכולה להביא לייאוש, ולתפיסת המצווה לסייע לעניים כמצווה סיזיפית וחסרת תוחלת, שהרי מה שלא ייעשה, המצוקה תישאר. מה, אם כן, התכלית של סיוע סיזיפי שכזה? דומה ששאלה זו עמדה במוקד הוויכוח בין התנא רבי עקיבא לבין הרומאי טורנוסרופוס הרשע, שכלא אותו בקיסריה (בבר בתרא י ע"א): "וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלוקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו רבי עקיבא: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהינום".
טורנוסרופוס שאל את רבי עקיבא שאלה בעלת משמעות פילוסופית עמוקה: אם הא־ל ברא עולם שיש בו מצוקה, מדוע לעזור לעניים, ובכך לנסות כביכול להיאבק ברצון הא־ל ולשנות את העולם שברא? רבי עקיבא השיב שאכן ההנחה של טורנוסרופוס נכונה, והמצוקה היא אכן יצירת הבורא, אך אין היא משקפת סלידה שלו מן העניים, אלא להפך, מטרתה הצבת אתגר לאנושות כדי להינצל מהגיהינום. כלומר, הסיוע לנזקקים נועד לצורך ההתקדמות המוסרית של הנותן, ולא לצורך עזרה למקבל, שהא־ל היה יכול לפתור את בעיותיו בקלות.
מערכת משולשת
למדנו אפוא שהדיון של הוגים בני זמננו על העילות לקיומו של העוני מחמיץ את הגורם המרכזי שמכוחו נוצרה תופעה זו. המצוקה היא יציר כפיו של הא־ל, ה' הוא ה"אשם" בעוני ובמצוקה, והוא שהורה לבני האדם להיאבק בהם. למערכת היחסים שבין נותן הצדקה למקבלה מוסיפה התורה צד שלישי: בורא העולם, שהוא זה שמחבר בין הנותן למקבל. הדת היא אפוא ה"דבק" שיוצר את הסולידריות החברתית, בניגוד מוחלט לגישתו של מרקס, שראה בדת כלי לדיכוי השכבות החלשות.
באופן פרדוקסלי, דווקא ההבנה שאי אפשר להכחיד את העוני היא ששוללת את הטענות בדבר חוסר התוחלת של תוכניות סיוע, על רקע כישלונן בהכחדת העוני. אף תחושת האכזבה הפוסטמודרנית ממדינת הרווחה, בשל חוסר יכולתה לפתור אחת ולתמיד את המצוקה הכלכלית, שגויה מיסודה. תורת ישראל מלמדת שהסיוע לעניים לא נועד לפתור את הבעיה משורשה, אלא להתמודד עימה באופן סיזיפי. ואומנם, ההתמודדות נושאת פירות. היא תרמה לשיפור עצום במצבם האובייקטיבי של העניים בעולם בהשוואה למצבם לפני מאות ספורות. למרות כל זאת, הפתרון לא היה ולא יכול להיות מושלם.
אשר על כן, התמודדות עם העוני נדרשת לא רק כדי לצאת ידי חובה במצוות הצדקה, אלא מתוך כוונה אמיתית לסייע לנזקקים. בשל כך, עלינו לבחון מעת לעת את כלי ההתמודדות ולהתאים אותם לזמן, למקום ולתרבות. בחינה ביקורתית זו לא נועדה לבחון אם לסייע או לא, אלא כיצד לקיים את החובה הדתית העליונה לממש את ערך האחווה והערבות ההדדית.
נמצא שהמאבק בעוני ראוי שייעשה לא מתוך אשמה, אלא מתוך אחריות אנושית ודתית. עליו להיעשות מתוך הבנה עמוקה שהמצוקה היא מעין חוק טבע, שאין אפשרות להכחידה, אך ניתן בהחלט להתמודד איתה ולצמצם אותה.
התפיסה המתוארת לעיל באה לידי ביטוי גם בדין ודברים שבין האמורא רבא לעני שהתדפק על דלת ביתו (כתובות סז ע"ב). הגמרא מתארת עני שחי ברמת חיים גבוהה (נוהג לאכול "תרנגולת פטומה ויין ישן"). רבא העיר לאדם זה שאורח החיים שלו אינו מוסרי, כיוון שהוא חי על חשבונם של אחרים. על הערה זו משיב העני שהוא חי על חשבונו של הקב"ה ולא על חשבון הציבור. בסופו של דבר אחותו של רבא, שאותה לא ראה זה שנים רבות, הביאה לו בדיוק את המזון שביקש העני, ובעקבות זאת קיבל רבא את דבריו (אף שיש להעיר כי הנוהג של העני פגע קודם כול בעני עצמו, שהתקשה מן הסתם להשיג את המזון שאליו התרגל).
עמדת המוצא של רבא היא שהצדקה היא נדבנות. בהתאם לעמדה זו, מצופה מן העני להסתפק במועט, ולא לנצל את טוב ליבם של אחרים ולחיות על חשבונם. העני דוחה עמדה זאת, ומציע מבט שונה על מערכת היחסים שבין הנותן למקבל: מערכת היחסים איננה בין העשיר לעני, אלא זו מערכת משולשת שבה הקב"ה הוא הגורם הדומיננטי. בהתאם לכך טען העני שהוא מקבל את העזרה מהקב"ה, שציווה על העשיר לפרנסו. לדבריו, אין קשר ישיר בין הנותן למקבל, אלא הנותן מבצע את ההוראות של הקב"ה, והמקבל נהנה מחסדו של הקב"ה.
במערכת כזו, עושרו של העשיר נתפס כמתנת שמיים ולא כתוצר של ניצול העני ודיכויו, ועוניו של העני נתפס אף הוא כגזרה משמיים ולא ככישלון אישי. העשיר והעני גם יחד ממלאים תפקיד ושליחות בהגשמתו המעשית של ערך האחווה והערבות ההדדית.
הכותב הוא מנהל המחקר במכון 'משפטי ארץ'. מאמר זה הוא פרק מתוך הספר החדש 'רווחה וערכי היהדות' בהוצאת המכון
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***