תנועת ה־BDS החלה כתנועה פרו־פלשתינית ואנטי־ישראלית שבחרה בשנת 2001 בוועידת דרבן לאמץ כלים של חרמות (Boycott), משיכת השקעות (Divestment) וסנקציות (Sanctions) נגד גופים ישראליים באשר הם. אם תרצו, מופע מודרני של אנטישמיות חדשה.
בנוגע לזירה הפנים־ישראלית האסימון הראשון נפל לי כאשר נחשפתי לקמפיין השמאל נגד התורמים של פורום קהלת. קמפיין נגד תורמים של ארגון חברה אזרחית, משפיע ככל שיהיה, עוד לא היה כאן. לשיח של חרמות לצערי אנחנו כבר רגילים כאן עוד מימי קום המדינה, עת בן גוריון היה מחרים מוצהר של האיש שיושב ליד חבר הכנסת בדר.
במשך עשרות שנים פועלים כאן שלל מכוני מחקר וחשיבה של השמאל בכסף של יהודים מאמריקה. חלק מההצדקה להגעתו של הכסף הזה לישראל והשפעתו עליה הייתה שזוהי מדינת הלאום של העם היהודי, ואחת הדרכים הלגיטימיות של יהודי העולם לקחת חלק בציבוריות הישראלית היא דרך פילנתרופיה, בין אם למטרות חסד ובין אם למטרות של קידום רעיונות כאלה ואחרים.
כל זה היה נכון עד שהכסף הזה הגיע לפורום קהלת. או אז פתחו המוחים בקמפיין מתוזמר נגד התורמים של פורום קהלת הימני, כשהם מתעלמים לגמרי משלל הדבשות שהם נושאים מאחוריהם. מוסר כפול? על מלא. כאן נפל לי האסימון השני.
המוסר הכפול הזה הדהד לי את מבחן שלוש ה־D של נתן שרנסקי לזיהוי אנטישמיות. מדובר במבחן שהגה שרנסקי בשנת 2004 כדי להבדיל בין ביקורת לגיטימית על מדינת ישראל ובין אנטישמיות. שלוש ה־D הם: דה־לגיטימציה (Delegitimization), דמוניזציה (Demonization) ומוסר כפול (Double standards) כלפי מדינת ישראל. על בסיס מבחן זה ניתן גם לזהות במובהק מיהו איש BDS ומיהו מבקר לגיטימי של מדיניות ישראלית כלשהי.
המחאה שמתרחשת לנגד עינינו אינה מכוונת רק נגד הרפורמה המשפטית. גם לא נגד פורום קהלת. מדובר במחאה נגד ממשלת הימין שמשתמשת בכל התחבולות של ה־BDS ועונה אחד לאחד למבחן שלוש ה־D של שרנסקי.
דוגמאות לא חסרות. יש כבר מספיק עדויות גלויות ופומביות כיצד יוזמי המחאה התכנסו כדי לתכנן אותה עוד לפני שיריב לוין מונה לתפקיד שר המשפטים. לעדויות אלה מצטרפים הקמפיינים האחרונים של פעילי מחאה בישראל ובחו"ל, אשר דומים להחריד לאלו של תנועת ה־BDS נגד מדינת ישראל. דוגמה כזו, שאצלי הייתה האסימון השלישי, היא הקמפיין השערורייתי שהתנוסס בשלטי חוצות ברחבי ישראל וקרא בקול גדול ובפונט עצום: "תתנגדו ל־225 חוקי דיקטטורה משיחית!". מדובר בחיקוי של קמפיין ארגון עדאלה שיצר את "מאגר החוקים המפלים" אשר נועד להוכיח שישראל היא מדינת אפרטהייד.
לצערי קמפיין ההשחרה הזה עובד. אני נפגש עם חברים ובני משפחה, לאו דווקא כאלה שמצביעים למפלגות השמאל, והם בטוחים שהדיקטטורה המשיחית כבר כאן. אם פעם דיונים פוליטיים בין חברים נסבו על עובדות, היום השיח נמצא במקום אחר לגמרי. מדובר בשיח של תחושות ורגשות. כמעט כל טענה עובדתית שמציגה מציאות מעט יותר מורכבת נהדפת באמצעות סיסמה שהודהדה במסגרת הקמפיין שמתנהל כאן בחצי השנה האחרונה.
יש להודות, יש עוד סיבה שהקמפיין הזה עובד מצוין. יש במפלגות הקואליציה יותר מדי חברי כנסת שמעוניינים להתבלט והם עושים זאת באמצעות הצעות חוק רעות ומיותרות. אם בימים כתיקונם הצעות החוק הללו נשארות בגדר "הצהרות חוק" שלא נועדו להיות מקודמות אלא לשמש ליחסי ציבור ולצרכים פוליטיים פנימיים של חבר כנסת כלשהו, כעת אנו נמצאים בימים שכל הצעת חוק כזו הופכת לכותרת ראשית ומתדלקת את פעילי המחאה.
המציאות הזאת משרתת את האסטרטגיה של קמפיינרי השמאל: יצירת חרדה. את התקופה הקרובה צריכה להקדיש ממשלת הימין לטובת הורדת מפלס החרדה בציבור. לשם כך, הצגת עובדות לא יספיקו. אנחנו לא נמצאים במציאות של הקשבה עניינית אלא במציאות של שיח אוטומטי שכל כולו פוזיציה. אין ברירה אלא להיות מעט שמאלנים, להניח את השיח השכלתני בצד ולעבור לשיח רגשי ואמפתי. שיח שיאפשר למי שנמצא היום בצד המחאה, אך עד לא מזמן נהג להצביע מעת לעת למפלגות ימין, להזדהות עם מסרים ותחושות שהוא רגיל אליהם. את האמירה "אל תהיה צודק, היה חכם" צריך להתאים למציאות של השיח החדש שנקלענו אליו: אל תהיה צודק – היה נחמד!
הכותב הוא מנהל הפורום לחברה האזרחית הפועל במסגרת פורום קהלת
***