נמצאות שישה ימים בחברת הצדיק. אילוסטרציה
נמצאות שישה ימים בחברת הצדיק. אילוסטרציהצילום: יעקב נחומי, פלאש 90

בעל כורחו אדם נולד, בעל כורחו צומח צמח. גם ערבה היא ערבה בעל כורחה, מי תבחר מרצונה החופשי לצמוח בלי טעם ובלי ריח? וטוב היה להן לשתי הערבות השוכנות זו לצד זו בעץ הערבה העצום שעל גדת נחל הקיבוצים.

החמסין של הקיץ מאחוריהן, עונת התיירות שלפעמים עושה בהן שמות נרגעה, ולפני שישובו המטיילים בחופשת סוכות יש להן קצת זמן נינוח עם עצמן.

להיות ערבות לא בחרו, גם להיות שכנות לא בחרו, אבל אין להן תלונות, משמיים זימנו להן שכנות טובה. כל כך אהבו זו את זו, עד שהדביקו זו לזו שמות חיבה, דפנה ואיינשטיין. דפנה היא הצעירה מבין השתיים. למה דפנה? כי היא תמיד אוהבת לנוח על זרי הדפנה. לא מהערבות הללו שתראו אותן בתורנות מטבח או בריצה של בוקר, המנוחה ערבה עליה. איינשטיין היא המבוגרת. למה איינשטיין? כי היא באמת חכמה. לא תמצא אותה אפילו רגע אחד בלי איזה תשבץ היגיון או סודוקו של בוקר, ויש לה זיכרון של פיל. מה מצאו זו בזו? גם אצל ערבות הפכים משלימים. וככה החריפות של איינשטיין מזהירה את דפנה מפני דברים שלמעלה מבינתה, והנינוחות של דפנה מרגיעה את איינשטיין כשהיא קורסת תחת משא חוכמתה.

"אילו ימים, אה?" התענגה דפנה.

"ימים מבלבלים", הזהירה איינשטיין.

"למה ככה? תראי איך השקט חזר לעמק, אפילו הצבים מרשים לעצמם", הצביעה דפנה על משפחת צבי נחל שתפסה קצת צבע בשמש בין ערביים.

"אה, הצבים זה סיפור אחר. אני מדברת עלינו. עוד מעט יבואו החבר'ה מארבעת המינים".

"שוּ ארבעת המינים?" שאלה דפנה. מאז שגרה בצפון פיתחה חיבה לערבית.

"לא שוּ, שוק", תיקנה איינשטיין. "בשנה שעברה בגלל שני סנטימטר פספסתי את המצווה, אבל השנה – חסר להם שלא ייקחו אותי".

"לא הבנתי? את הולכת איתם ומשאירה אותי כאן לבד? את לא עושה לי את זה, איינשטיין".

"מה פתאום משאירה אותך, תבואי גם. באמת חשבת שבאנו לעולם בשביל הבטן־גב הזה על הנחל? תבואי איתי, תכירי את א֫תרוג, את ל֫ולב ואת הד֫סה. אחלה אנשים. לונה פארק של נענועים הולך להיות בחג".

"שונאת רכבות הרים", אמרה דפנה, "מה רע לנו כאן? תראי איזה נוף סידרו לנו".

אבל איינשטיין התעקשה: "תסמכי עליי, זה לונה פארק קדוש, לא תרצי לרדת. אל תראי אותי ככה, סבא שלי היה אתרוג". אבל כמה שאיינשטיין חכמה, היא איבדה את האמינות שלה, כי מה פתאום סבא אתרוג ירצה להתחתן עם סבתא ערבה.

החיים הם עניין של טיימינג וחושים חדים, והקוטפים מהשוק הגיעו בדיוק בשנ"ץ של דפנה. איינשטיין אמרה "אותי, אותי", ונקטפה. העירה את דפנה רק להיפרד, אבל דפנה, מהבהלה, הרימה ראש כל כך גבוה – ונכנסה ליד של הקוטף. "אותה תעזוב, היא לא בעניין", אמרה לו איינשטיין, אבל הוא החזיר לה בזלזול: "למה מי את שתגידי מי בעניין ומי לא, בכל אחת יש ניצוץ". היא אמרה: "סמוך עליי, אל תראה אותי ככה, סבא שלי היה..." אבל גם הוא לא האמין, וקטף את דפנה.

בכל סיטואציה אחרת דפנה בחיים, אבל בחיים, לא הייתה סולחת לאיינשטיין, אבל זה מותרות להיות ברוגז עם היצור היחיד שנשאר לה עכשיו בעולם. אז היא בלעה את העלבון והזעם, וניסתה ככל יכולתה להיות נחמדה. כנראה לא הצליחה לגמרי, כי כל הדרך זנחה איינשטיין את תשבצי ההיגיון שלה ורק דיברה, שלא לומר התחנפה: "אין, יחטפו אותך שם בשוק. כמה ערבות כמוך יש, תגידי?" ודפנה שאלה: "רגע, אנחנו הולכות להיפרד?" אבל איינשטיין הרגיעה: "ערבות זה בזוגות. בגלל זה הכי טוב ערבות. הדס – שלשות, אני לא צריכה להסביר לך איזו דחויה מרגישה השלישית. לולב – לבד. אתרוג – לבד. ככה היה גם עם סבא, הבדידות גמרה אותו. רק אנחנו זוג. וחייבים אותנו, אין ארבעה מינים בלעדינו.

דפנה כמעט התמכרה למחמאות של איינשטיין, אבל כל הגאונות של איינשטיין נמחקה עם חוכמת השוק. אנשים החזיקו שעות כל אתרוג ובדקו כל נקבובית בזכוכית מגדלת, מדדו בקפידה את ישרות הלולב והעמידו את ההדסים למסדר בשלשות, ואילו מחירים היו מוכנים לשלם על שלושתם, מחירים מופקעים! ודפנה ואיינשטיין? עליהן אף אחד לא זרק חצי מבט. המוכר רק אמר: "הנה, קח שתי ערבות. זה עליי". מעליב. "מה את רוצה, שיתחילו לבדוק אותנו? ביקורות את צריכה? עלינו סומכים בעיניים עצומות", אמרה איינשטיין, אבל נראה שכבר היא עצמה לא מאמינה לדיבורים שלה. ליתר ביטחון החזיקו חזק ידיים שלא יפרידו ביניהן. הצליח להן. אותו הסט. בכניסה לקוישיקלך נמרטו להן כמה עלים. דפנה צרחה, הלכה לה התסרוקת לחג, אבל הקונה בזבז את כל הסבלנות שלו על העלים הדסה.

"עכשיו צריך רק להתפלל ליפול על בית כנסת טוב", אמרה איינשטיין, "אני עוד מסבא שלי יש לי כבוד לרבנים, אבל מה אני אגיד לך, לא כל הרבנים מכבדים", ודפנה אמרה לה: "עם המזל שלי אני כבר לא מתפללת לכלום".

מכיוון שדפנה לא התפללה, התממשו פחדיה של איינשטיין. איזה רב סידרו להם. בכזאת מתיקות דיבר על האתרוג, דבש אתרוגים יצא לו מהפה. שיבח את המעשים הטובים של ההדס והתורה של הלולב. "עכשיו תורנו", אמרה לה איינשטיין, אבל דפנה, מהפחד, הכניסה אצבעות לאוזניים, ומהסקרנות לא סגרה ממש חזק, שקצת תשמע. חבל ששמעה: "מה אני אגיד לכם, הערבות, בר־מינן, זה הריקים. מכירים אנשים ריקים? אז עוד יותר ריקים מאלה שאתם מכירים", אמר הרב, ואז הרעים בקולו: "אלה – אין להן טעם, אין להן ריח. כלום!!! לא תורה, לא מעשים טובים. אבל מה, נפקיר אותן ככה? חלילה, אנחנו מביאים אותן יחד איתנו לבית הכנסת, אולי יעשו תשובה".

דפנה שאלה מתי יש הסעה חזור לנחל, איינשטיין אמרה לה שזה רק כרטיס הלוך. כולם שרו "ושמחת בחגך", אפילו דפנה הכירה את המילים מהמטיילים של סוכות הקודם, אבל בכלל לא בא לה לשיר. והיא, עם המזל שלה, כל החג שמו אותה הכי קרובה לא֫תרוג, למרות שאפילו סבא שלה היה סתם ערבה מצויה. ככה, ממש מקרוב, הבינה למה כולם אומרים עליו שהוא צדיק, והרגישה ממש עלובה.

"אל תדאגי, עוד יגיע הרגע שלנו", אמרה לה איינשטיין. האמת, דפנה כבר לא סומכת, לא עליה ולא על סבא שלה, אבל בסוף החג באמת הגיע הרגע. פתאום הניחו את א֫תרוג, ל֫ולב והד֫סה בצד, הכירו לה ולאיינשטיין עוד שלוש ערבות והתחילו להתפלל רק איתן. איזו תפילה ואיזו התלהבות, ואפילו הרב התהפך משום מקום, אמר שאין כמו הערבה בשביל להתקרב בענווה, שיבח אותה איך עברה שישה ימים ליד צדיק גמור, ואיך הקשיבה, וכמה למדה. "עכשיו התלמידה עלתה על רבה", אמר, והיא הסמיקה כולה.

כבר הייתה נכונה לסלוח לרב ולאיינשטיין ולקונים בשוק, אבל איינשטיין צרחה לה: "הראש! הראש!" והיא לא הספיקה, וחמש חבטות בקרקע פגעו בגולגולת ושברו את ליבה. בקושי אספה את עצמה. "למה ככה?" שאלה בלחש את איינשטיין, "למה זה מגיע לנו?" אבל איינשטיין בעצמה כבר נשברה: "אין טעם ואין ריח. זה למה". "ומה זה הריח הזה?" שאלה דפנה. וגם איינשטיין הריחה. ופתאום זה היה לה ברור, לדפנה: "זה הריח שלנו, איינשטיין, אני אומרת לך, זה שלנו". וגם איינשטיין הסכימה: "וואלה, שלנו". "את חושבת שגם הם מריחים?" שאלה דפנה. אבל הראש של איינשטיין היה עדיין מסוחרר, והיא רק אמרה: "הלוואי. הלוואי".

לתגובות: [email protected]

***