בעוד ועדת הבדיקה הממשלתית לשימוש המשטרה ברוגלות עושה את צעדיה הראשונים ומרכיבה את רשימת העדים שיופיעו בפניה, ממשלת ישראל והכנסת מכינות כבר את מה שעלול להפוך לפרקים הבאים באותה עלילה.
שני חוקים חדשים שמעניקים לרשויות השלטון סמכויות מעקב ופיקוח מוגברות על האזרח עומדים כעת על הפרק ומעוררים ביקורת ציבורית. הם אומנם לא קריטיים לאזרח הקטן כמו תיקון אזוטרי בחוק יסוד השפיטה לגבי אחת מעשרות עילות שעומדות לרשות בית המשפט, אבל גם הן ראויות להתייחסות. בשביל מי שבאמת מתעניין בדמוקרטיה ובזכויות אזרח, כמובן.
את הצעת חוק המצלמות הביומטריות העבירה ועדת שרים לחקיקה בשבוע שעבר להליך חקיקה מזורז בכנסת. מדובר בהצעה שעלתה כבר לפני יותר משנתיים, כמעט עברה בתקופת ממשלת בנט־לפיד, וצפויה להשלים את מסעה אל ספר החוקים הישראלי בחודשים הקרובים. הדוחפת הראשית: משטרת ישראל. מדובר בהטמעת טכנולוגיה חדשה שמשתלבת במגמת הדיגיטציה של מידע שמחזיקה המדינה על אזרחיה, אך כזו שעושה צעד אחד יותר מדי.
המערכת החדשה שמבקשת המשטרה להטמיע מסוגלת לנתח תצלומים וסרטי וידאו שמגיעים אליה ממצלמות ייעודיות, וליצור מתוכם תיקי מידע על אזרחים. החידוש הגדול בה הוא שהיא מסוגלת לזהות בעצמה את תווי הפנים של המצולמים, ולשייך אותם לזהות של האזרח מתוך המאגר הביומטרי. באופן הזה יכולים המפעילים לקבל תיק מפורט על כל אזרח שיכלול מיקומים שבהם נכח, פעולות שביצע באותם מקומות, אנשים שעימם היה באינטראקציה, מוצרים שרכש ואפילו מצבי רוח כפי שהשתקפו מהבעות פניו.
ההבדל בין זה ובין אמצעי התיעוד שהיו קיימים עד היום במרחב הציבורי הוא עצום. עד כה, אם היה ביד חוקר המשטרה מידע על אירוע קונקרטי במקום מסוים, הוא יכול היה לסרוק לאחור את הצילומים שנקלטו במצלמה ולהשיג משם ראיות. הפגיעה בפרטיות במקרה הזה מינימלית. רוב ככל המידע שנצבר במצלמות הללו צולל לתהום הנשייה של סרטוני האבטחה. במצלמות החדשות, לעומת זאת, כמעט שום פרט אינו הולך לאיבוד. כל תנועה ופעולה נקלטת, מתויקת וממוינת, נכונה לכל שימוש של הרשויות בעת הצורך.
עת הצורך זהו התסריט האופטימי. החשש הוא משידור חוזר של פגסוס. כלי רב עוצמה לטיפול בפשיעה, שמכוון בסופו של דבר אל האזרח הנורמטיבי. ההבדל בין המקרים אומנם בולט – מערכת פגסוס הוטמעה במשטרה במחשכים ובלא הסדרה חוקית והטמעת המצלמות הביומטריות נעשית באמצעות חקיקה – אך כאשר אין סוף פרטים על כל אזרח מצויים בידי המשטרה ותלויים רק בטוב רצונה לשמור על החוק, הלב לא שקט. נזכיר כי למרות ששאיבת מידע מתוך מכשיר טלפון סלולרי של אזרחים אינה נכללת בצווי האזנת סתר שהוציאה המשטרה, זה לא הפריע לה לעשות במכשירים של אזרחיות שאינן חשודות בכלום כבשלה בתיקי הצוללות וחדרה.
השר לביטחון הפנים, שהביא את ההצעה לממשלה, ער כמובן לבעיה. בן גביר, כמי שייצג לא מעט פעילי ימין שאמצעי מעקב דרקוניים הופעלו נגדם, צריך להיות הראשון שיבין את המורכבות. ואכן, הצעת החוק מבקשת להגביל את השימוש בחומרים שמפיקה המערכת אך ורק למקרים שיש בהם חשד לפשע חמור או לפגיעה בביטחון המדינה. בנוסף לכך היא דורשת מהמשטרה להגיש ליועץ המשפטי לממשלה דוח ובו פירוט של כל השימושים שנעשו במערכת.
החשש הגדול אינו נמצא בכללים שנקבעו אלא במנגנון האכיפה שלהם. ההגבלות שנקבעו לשימוש אינן מצריכות אפילו צו בית משפט שיוודא את אכיפתן, ומסתפקות באישור של קצין משטרה מוסמך בלבד. זה הופך את החשש לחריגות למוחשי ביותר: הרי אפילו בפרשת פגסוס, שבה התקבלו צווי שופט, לא היה בהם די כדי לאכוף את המגבלות בחוק. כאן, כשרק אישור של קצין משטרה מפריד בין אוקיינוס המידע הפרטי של אזרחים ובין עיניו הסקרניות של חוקר המשטרה, החשש גובר פי כמה.
הכוונות טובות, כך נראה כלפי חוץ. השר בן גביר והמפכ"ל מבקשים לשים סוף לפשיעה המשתוללת בעיקר במגזר הערבי, ולשם כך יש צורך בכלים דרקוניים. לא מן הנמנע שבסוגיה קריטית שכזו לביטחון ישראל, ומי שער להברחות הנשק האיראניות אל המגזר הערבי מבין עד כמה הסוגיה הזאת קריטית, נדרשים גם כלים של תקנות חירום. אם זה המצב, גם החקיקה צריכה להתעצב באופן הזה. אולם הפקדת הכלי המבעית הזה ביד המשטרה, שכבר חשודה לצערנו בהפרות פרטיות, בלי מגבלות זמן וכוח חיצוניות וקשיחות, מעוררת דאגה של ממש לדמוקרטיה הישראלית.
טוב לאכיפה, רע לעסקים
ובאותו עניין – רפורמת חשבוניות ישראל. החקיקה עצמה עברה לפני כמה חודשים, וכבר מינואר הקרוב בעלי העסק שבין קוראינו יחושו בשינוי הדרמטי שמובילים רשות המיסים ושר האוצר. ושוב, אותו סיפור: מהלך דרמטי שנועד להילחם בדגים השמנים של עולם הפשע, אך הסכנות שעלולות להיגזר ממנו אל האזרח הקטן מעוררות דאגה.
העיקרון די פשוט: החל מינואר הקרוב, כל עסקה שסכומה עולה על 25 אלף שקלים תדרוש דיווח בזמן אמת לרשות המיסים, ואישור בדמות מספר עסקה שיהיה בעבורה תעודת הכשר. באופן מדורג, לאורך השנים הקרובות, הסכום ירד עד ל־5,000 שקלים בלבד. ההכשר הזה יבוא לידי ביטוי כשבעל העסק יבקש לנכות את תשלומי המע"מ שהוא חייב להעביר לרשות המיסים, כאשר הניכוי יתאפשר אך ורק בעסקאות שיש להן מספר סידורי ואושרו בזמן אמת. במילים פשוטות: קיבלת אישור בזמן ביצוע העסקה - תקבל כנגדה זיכוי במע"מ. לא קיבלת – המע"מ ייפול עליך.
מטרת הרפורמה החדשה היא מלחמה בתופעת החשבוניות הפיקטיביות וחברות הקש. ככל שתזהה המערכת הממוחשבת, שאת הקריטריונים שלה לכשרות לא חושפים כמובן ברשות המיסים, שהעסקה מפוקפקת - היא לא תזכה לאישור. באופן הזה היא תהפוך את עסקי ניפוח המע"מ לטובת זיכויים ללא רווחיים, ואף תרחיק לקוחות מהרמאים. לפי הערכת הרשות, מיליארדי שקלים נמנעים מקופת המדינה באמצעות זיכויי מע"מ מזויפים, והמערכת החדשה צפויה להשיב חלק גדול מהם אל אזרחי ישראל.
גם כאן, המוטיבציה הראשית מאחורי החוק היא ארגוני הפשיעה והפרוטקשן, פחות האזרח הקטן. הם אלה שפותחים חברות קש לטובת גביית דמי חסות, הם אלה שממציאים עסקאות כדי להעלים תשלומי מיסים, והם אלה שאמורים להיפגע בצורה הקשה ביותר מהרפורמה החדשה. זו תובנה שברורה לכול: את ארגוני הפשיעה לא מכריעים רק באמצעות מעצרים והפללה, אלא בראש ובראשונה דרך הכיס. אם אין כסף, אין מוטיבציה.
פרט למלחמה בארגונים הללו, למשרד האוצר יש אינטרס גדול בהגברת הפיקוח על גביית המיסים. חברות דירוג האשראי העולמיות והבנקים העולמיים נוהגים לתת משקל גדול ליכולת של מדינה לגבות את מיסיה. המגמה העולמית היא צמצום של שימוש במזומן עד כמה שניתן, והפעלת רגולציות שימנעו העלמות מס בהיקפים גדולים. גם קברניטי הכלכלה הישראלית רוצים להציג בפני החברות הללו נתוני גבייה טובים ומנגנונים יעילים, וכך להרוויח פעמיים: להגדיל את קופת המדינה בעוד מיסים, ולהפחית את גובה הריביות שצריכה המדינה לשלם בהלוואות שהיא נוטלת.
המנגנון החדש, שעל פי החלטת הכנסת יפעל בשנה הראשונה במודל של הרצה בלבד מבלי לפסול עסקאות, הוא מנגנון ממוחשב שאמור לתת מענה מיידי. ברשות המיסים טוענים שהמערכת תיתן מענה לעסקאות שאין בהן חשד בטווח זמן של שניות, ממש כמו המענה שנותנות חברות האשראי לשימוש בכרטיסים שלהן. במקרים שיתגלו בהם סימנים בעייתיים, יינתנו יומיים לבעל העסק לצורך הסברים, ותשובה סופית ביום למחרת. והיה ואותו עוסק מעוניין לערער על הפסילה, הוא יוכל להגיש ערעור לוועדה מיוחדת בתוך שלושים יום, ואם גם שם הוא חש שלא נעשה עמו צדק - דלתות בית המשפט תמיד פתוחות בפניו.
על פניו, נשמע אידיאלי. אך גם כאן, השטן נמצא בפרטים. כולנו זכינו להיפגש לפחות פעם אחת עם מערכות ממוחשבות שמפעילה המדינה, ולהיווכח במידת האמינות שלהן. גם ההבטחה למענה אנושי בתוך יום – ניתן להטיל בה ספק. החשש המיידי הוא עוד רגולציה שתצר את צעדי העסקים הקטנים והבינוניים בישראל, שגם כך כורעים תחת נטל הרגולציה. צריך לזכור: חברות דירוג האשראי אומנם אוהבות יכולת גבייה טובה, אך באותה מידה רואות בעין ביקורתית הכבדה על מדד קלות עשיית העסקים. החוק החדש עלול להיות חרב פיפיות במובן הזה.
ושוב, גם במקרה הזה רצונה של המדינה להיות עם יד על הדופק ולעקוב אחרי כל פעולה של ארגוני הפשיעה והפרוטקשן עלול בסופו של דבר להפוך למנגנון מעקב מחניק אחר האזרח הפשוט. יותר מדי מידע וכוח ביד הרשויות מול כל פעולה כלכלית שעושים האזרחים בהסכמה הדדית הוא מתכון לאסון. סלחו לי על הקונספירטיביות, אבל מה יחלוף בראשו של פקיד רשות המיסים שפוקד בכל מוצ"ש את קפלן, שצריך להכריע כעת בעסקה של ביביסט מושבע אם לשבט או לחסד? האם אנחנו באמת רוצים לחיות במדינה שבה חירותו הכלכלית של אזרח נשללת מכוח הכרעה בחדר מצב אפרפר, על סמך קריטריונים סודיים, ולא באמצעות תיק חקירה גדוש ראיות בלבד?
עם כל הכבוד לממשלת הימין ולעיסוק האינטנסיבי בעניינים חוקתיים, שני החוקים – חוק המצלמות הביומטריות וחוק אישור העסקאות – הם איום מהותי על זכויות האזרח בישראל ועל הדמוקרטיה. המטרות אומנם ראויות, בזה אין ספק, אך המנגנונים והמחירים בדרך מעוררים חשש. מתבקש שהשרים המובילים את הרפורמות הללו יעצרו לרגע, יקדישו לכך עוד מחשבה ויביאו לדיון חקיקה חדשה שתשמור על פרטיותם וחירותם של אזרחי ישראל.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***