"המדינה מתייחסת לקריית שמונה ואל המקומות שסובלים היום בדרום כמו אל תאונת דרכים. יש את ההתנגשות של שני כלי הרכב, כולם רצים מיד ושואלים מה קרה איך קרה למה קרה, אחר כך כל אחד עולה על האוטו שלו ונוסע ואתה נשאר, אתה לבד, אין מי שישמע אותך". המילים האלה הן מילותיו של פרוספר עזרן, שהיה ראש עיריית קריית שמונה בין השנים 1997-1983. הוא מדבר אל המצלמה בסרט חדש וטעון שנקרא 'הבית בקרית שמונה' שיצרה ליסה פרץ.
הסרט, באורך שעה ומשודר בהוט 8, מספר סיפור לא מוכר בהיסטוריה של המדינה. ישראל אולי שכחה אותו, אבל בעיני תושבי קריית שמונה של שנות ה־70 וה־80 הוא היה נקודת שבר. חדירת מחבלים לבניין מגורים בחול המועד פסח, בשנת 1974, שגבתה את חייהם של 18 (!) אזרחים וחיילים ובמהלכה נפצעו 18 נוספים. הסרט חוזר לתקופה ההיא, מקשיב לניצולים, לקרובי משפחה, לעדי ראייה וגם לאנשים שנמנו באותה תקופה על מקבלי ההחלטות. הוא מתאר עיר צפונית שלא טיפלו בה עד אז ולא מאז. הפן האישי של פרץ, יוצרת הסרט שגדלה בקריית שמונה, משביח אותו. היא מכבדת את המרואיינים ואת הסיפור שלהם, מבינה את השפה הפנימית ואת האווירה, מכניסה את הצופה למציאות הבלתי אפשרית שבה חיו, ומבקשת לתת להם מקום ראוי בין דפי ההיסטוריה.
הפיגוע המחריד הזה לא היה גזירת גורל. שורה של מחדלים גרמו לתוצאה החמורה. חולייה שחוצה את הגדר ומצליחה להטעות את הכוחות עולה לבניין מגורים מנומנם בחופשת פסח. במשך שעה מתנהל ירי חופשי, למרות שלמטה מתאספים חיילים, אבל איש איננו מתערב ומתעמת עם המחבלים. כוח מיוחד נכנס פנימה אחרי הרבה מאוד זמן, אחרי שהפצועים נפטרים מפצעיהם. העדויות קשות. שניים מהדוברים בסרט ניסו להציל את אחיהם. אחד הצליח, השנייה לא. ולא רק שהיא לא הצליחה, היא גם ראתה את אימה ואחותה מאבדות את חייהן לאט לאט, כי אין מציל. הפיגוע חולל טראומה ציבורית בעיירה הקטנה שבה כולם הכירו את כולם. מאז הילדים לא חדלו להביט אל ההר שמעליהם ולפחד ממנו. אם פעם אחת באו ממנו מחבלים, הם הרי יכולים לבוא בכל עת שיחפצו בכך.
"לא מתקרבים לבניין 15"
"32 שנה שאני לא שם, אבל זה הבית שלי. המושג בית הוא רגשי מאוד. הוא משהו שאתה מתגעגע אליו ושהוא חלק מהזהות שלך", אומרת ליסה פרץ, עיתונאית, עורכת מוסף התרבות של גלובס ויוצרת קולנוע. הפיגוע אירע לפני כמעט יובל שנים, אבל הסרט יצא לאקרנים בקיץ האחרון. "הסיפור היה אצלי בראש הרבה שנים. בבגרותי הפכתי לעיתונאית ויכולתי לכתוב אותו, אבל הייתה לי תחושה שהוא גדול יותר ממה שאני קוראת ורואה בארכיונים. שהוא גדול יותר מכתבה". היא ניסתה לכתוב פרוזה, אבל הבינה שאיננה מסוגלת להרחיק את עצמה מן הסיפור מספיק כדי ליצור. "לפני כשש שנים פגשתי את אילנית באומן ואת רובי אלמליח, שהוא יוצר דוקו. הם שכנעו אותי לעשות את הסרט והיו שותפים שלי ליצירה. אני לא באה מהתחום, אבל דווקא במדיום שאני לא מכירה הסיפור יצא ומצליח להנציח את מה שקרה".
הצפייה בסרט חשובה ועצובה. התחושה היא שזה פיגוע שפשוט לא דובר, שנעלם מהתודעה. מדוע?
"אני לא יודעת אם יש יד מכוונת", עונה פרץ בכנות, "אבל צירוף מאוד מסתורי של כל מיני נסיבות גרם לזה. מדובר בטבח נוראי עם סדרת פשלות שכל אחת מהן יותר איומה מהשנייה. למדינת ישראל לא היה רצון לקחת על זה אחריות ולאפשר למשפחות גישה למסמכים בארכיונים הרלוונטיים. למסמכים האלה יש חיסיון של כמעט 60 שנה. התוצאות קשות ואין הודאה בטעות".
הפיגוע, נזכיר, התרחש חצי שנה אחרי פרוץ מלחמת יום כיפור, כשחילופי האש בחזית הסורית עדיין נמשכו. בסרט אומר תא"ל במילואים גדי זהר, שליש הרמטכ"ל באותה תקופה, שכל נושא הביטחון השוטף והטרור היה אז בשוליים. הפוקוס של צה"ל עוד היה מופנה בשלב הזה למלחמה ולסורים. "זה נכון", אומרת פרץ. "אבל מישהו היה צריך לעלות לבניין, לחתור למגע ולהציל את האנשים שנפגעו. כל האירוע רצוף פשלות. אני מראה ומוכיחה את זה בסרט - לפני ותוך כדי. גם אחרי לא נתנו סעד נפשי לנפגעים ולא תמכו, לא ביססו שום חוסן".
פרופסור מולי להד, שהוא המאסטר של החוסן הקהילתי וייסד את מרכז משאבים בקריית שמונה, טוען בסרט שלא ידעו לתת אז סעד נפשי, לא הכירו בטראומות.
"זה לא כל כך נכון. במקומות שבהם קרו דברים טרגיים היו קהילות שידעו לאסוף את עצמן ולתמוך. בקריית שמונה תמכו זה בזה, אבל איש לא תמך אז מבחוץ. היה צריך לתת קונסטרוקציה של חוסן בבתי הספר ובעיר, משהו מאוד יסודי, ואיש לא לקח את זה כמשימה. קריית שמונה נקלעה לוועדה קרואה מסוף שנות ה־70 ועד שנת 83'. שבע שנים. משהו כזה לא קורה יש מאין, זו גם תוצאה של מצב כלכלי, מורלי, תרבותי וקהילתי. זה לא סתם קרה אחרי הטבח".
פרץ הגיעה לקריית שמונה עם אימה ואחותה כמה חודשים אחרי שהן עלו לישראל מניו ג'רזי. השנה היא 1981, אחת השנים הקשות שידעה הקריה. פרץ הייתה אז בת תשע. "גרנו ברחוב שדרות תל חי. כשעברנו ברחוב יהודה הלוי ואימי סיפרה לי על הפיגוע, ידעתי שאסור להיכנס לבניין מספר 15 כי קרה בו אסון איום ונורא". הסקרנות והפחד הביאו אותה דווקא להיכנס לבניין הזה ולשוטט בו. "כילדה אמרתי לעצמי שאם המחבלים ירדו מההר והרגו בניין שלם, זה יכול לקרות בפעם הבאה לי. רציתי להבין מה בדיוק היה שם, אמרתי לעצמי שאני אכנס לבניין ואלמד אותו. הייתי מדמיינת איך אני מנסה להציל את האנשים בבניין, ובו בזמן אומרת לעצמי: אם תיקלעי לאיום במוות תדעי איך להתנהג". המרואיינים בסרט, אנשים שניצלו או קרובי הנרצחים, מספרים שלא פקדו את הבניין מאז האסון. איש לא רצה להתקרב אליו. רק אחרי כמה שנים הוא אוכלס מחדש. קריית שמונאים לא מעטים היו פשוט עוקפים אותו.
פרץ הגיעה לקריה בתקופה של טרום מלחמת שלום הגליל. היא חוותה את הריצה למקלטים, השהייה בהם וגם התרגול האינסופי של הירידה. זה שמנסה בכל פעם להוריד כמה שניות מהדרך להצלת החיים. אז, נזכיר, לא הייתה כיפת ברזל. "העברתי לא מעט זמן במקלטים וזה היה לי קשה. הכרתי אנשים שמתו, הכרתי אנשים שהבית שלהם פשוט נחרב. הבית שלנו נסדק מהקטיושות".
פרץ הופיעה בקמפיין הבחירות של הליכוד ב־84'. התחרות בין שמעון פרס ליצחק שמיר הייתה אז צמודה, ופרץ החמודה והרהוטה הייתה ילדה שדיברה על הפחד שלה בצורה ספונטנית. "אמרתי לאמא שלי שאני בוכה בגלל שאני מתייאשת", היא אומרת בסרטון תעמולה, בקטע ארכיון שמופיע בסרט. "עזבי אותי, אני רוצה ללכת מפה. אני לא יודעת עכשיו לצחוק ואני לא יודעת עכשיו לראות את הפרח ואני לא יודעת עכשיו לחשוב ולדמיין. אני רוצה ללכת לתל אביב ולהיות ילדה חופשייה, ללכת ברחוב ולעשות את כל מה שאני רוצה לעשות". פרץ מספרת שזה היה טקסט ספונטני שלה, לא משהו שכתבו לה. "מצאו אותי ברחוב וראיינו אותי. דיברתי מתוך החוויה שלי". מתברר שזו לא הייתה רק החוויה שלה. אחרי הפיגוע ההוא רבים עזבו את הקריה. המקום היה רווי קטיושות והתחושה הייתה שלאיש במדינה לא אכפת.
בקיץ האחרון הוקרן הסרט בפסטיבל הסרטים בירושלים, חצי מהמשפחות השכולות היו שם. אחר כך הוא הוקרן גם בקריית שמונה והמחצית השנייה של המשפחות הגיעה. "קיבלתי המון תגובות. הסרט עורר הרבה אדוות, אנשים נותנים לי עוד קישורים, עוד אנשים שחוו את האירועים, הסרט עוד ממשיך להתרחש. יש משפחות שלא פגשו זו את זו במשך 50 שנה ועכשיו נפגשו. אנשים זיהו את ההורים שלהם בסרט ואת הבית שבו גדלו".
מה היית רוצה שהסרט יעשה?
"זה סרט של הניצולים והמשפחות. הם מדברים, זה שלהם, תמיד דיברו עליהם ומעל הראש שלהם, כי כך תמיד מדברים על אנשי הפריפריה. אני רציתי שהסרט ינכיח את האירוע הזה בשיח הציבורי, ומבחינתי זה גם כתב אשמה נגד מדינת ישראל". פרץ מתכננת שזה יהיה סרט ראשון מתך טרילוגיה על קריית שמונה. שלישיית סרטים שתעסוק בטראומה כמעצבת חברה.
"עד היום אני מחכה לפסיכולוגית"
"אמא שלי מתה ביום שאח שלי נרצח", מספר יגאל גואטה, בדרך כלל שדרן חייכן, בעברו איש ש"ס, שנולד וגדל בקריית שמונה. אחיו יעקב וגיסתו מרים, שהייתה בחודש השישי להריונה, התגוררו ברחוב יהודה הלוי 15. מרים הייתה אחות. השניים נרצחו על סף דלת ביתם. הם שמעו יריות ויצאו לעזור לפצועים. יגאל הוא בן הזקונים מעשרה ילדים, והיה בסך הכול בן שמונה כשאירע הפיגוע שהפך את עולמו. "מי שנכנס הביתה פגש תמונה ענקית של יעקב ומרים ונר נשמה. כל תמונה יפה שהייתה על הקיר נתלשה, כל דבר שיעקב היה אוהב לאכול - לא הכינו אותו יותר, לא הזכירו דברים שיעקב היה אוהב לדבר עליהם. אמא שלי חיה בשביל הדור הבא, אבל היא הלכה ודעכה. לא זכינו שמישהו יגיע ויגיש עזרה מנטלית ונפשית. אפס. על עזרה כספית אני בכלל לא מדבר".
גואטה מדבר בהמעטה, אבל מי שגדל מגיל שמונה עם אמא שהיא מתה־חיה עובר ילדות ונערות לא פשוטות כלל. "אף אחד לא בא לדבר איתה, לשבת איתה. המצב הכלכלי לא היה מי יודע מה, ואמא שלי לא ידעה את השפה העברית על בוריה עד יום מותה. כשבאתי וביקשתי ממנה שתעזור לי בשיעורי בית בשיר של ביאליק, לא היה סיכוי שזה יקרה. רק כשהתבגרתי הבנתי שלא היו לה כלים לעזור לי, ושזה לא עניין אף אחד שלא היו לה כלים".
אחיו של גואטה, כליפה, התגייס שבועיים אחרי הרצח של אחיו וגיסו. ההורים לא יכלו להגיע, כי היו עסוקים באבלם, וכך הוא הלך לבקו"ם. לבד, בלי הכרה של איש במה שקרה לו, בלי שאיש יתעניין ויידע שהוא הסתובב כל אותו היום סביב הבניין בחרדה לבני משפחתו. צה"ל הגדול לא ידע לטפל באדם שהפך לפני רגע לאח שכול ולגיס שכול בגלל המחדלים שלו.
גואטה זוכר את ההלוויה קורעת הלב, שהתמונות שלה בסרט הן בלתי נתפסות. הלוויה גדולה, המונית, משותפת. בבית הקברות אין מקום לזוז מרוב אנשים. נשים מקוננות על האובדנים הרבים ולצידן אנשים נושאים שלטי מחאה. "קריית שמונה זה מקום קטן. כולם היו בהלוויה הזאת וכולם באו לנחם אותנו", הוא מספר. גם שרים הגיעו. "שמעון פרס בא לבקר, הוא היה אז שר הדואר ושאל למי יש טלפון. ענו לו שבקריית שמונה אין לאף אחד טלפון, אז כעבור יומיים התחילו להתקין טלפונים". כמובן שהטלפון ננעל במנעול ושימש רק לצורכי חירום. "כשאפרים קציר הנשיא בא לאבא שלי, הוא אמר לו שהוא יכול לסדר למשפחה דיור במרכז הארץ. בתגובה אבא שלי צעק ואמר שהוא קבר ילד בקריית שמונה ולכן גם הוא ייקבר בקרית שמונה, ורק ביקש עזרה עם כתיבת ספר תורה".
המשפחה המשיכה לגור בקריית שמונה, אבל האחים עזבו בזה אחר זה. איש לא נשאר שם. גואטה מופיע בסרט כעד, ומספר על התחושות תוך כדי ואחרי. הפחד המשיך לחלחל, אבל אף אחד לא בדק מה קורה איתו. "בית הספר לא התעסק בזה שאני ילד למשפחה שכולה ומה עובר עליי", הוא אומר בסרט. איריס שטרית, שהייתה בבית כשהטבח קרה, שאימה, אחותה ואחיה שחמק מידיה נהרגו מירי המחבלים, חלקם גססו ונפטרו לנגד עיניה, מעולם לא טופלה במסגרת בית הספר. גואטה אומר שזה מפני שמדובר בקריית שמונה הנשכחת מלב. "אמרו שתבוא פסיכולוגית לדבר איתי. אני מחכה לה עד היום".
כשאמרו לי שיש סרט על הפיגוע בקריית שמונה משנת 1974, שאלתי: מה? בטח התכוונתם למעלות. אנשים לא מכירים את הפיגוע הזה.
"כל חיי, מאז שהייתי ילד, כולם אומרים לי הפיגוע במעלות. הפיגוע שהיה בקריית שמונה לא עניין אף אחד. משפחות התפרקו לרסיסים ואיש לא עסק בזה. הפיגוע לא סוקר כי קריית שמונה לא מעניינת את ישראל, עד היום אנחנו רואים את זה. עם כל הבעיות שיש לה, אף אחד לא סופר אותה ואף אחד לא רואה אותה. היום יש עזיבה של משפחות שהיו מאבני היסוד של העיר, ואף אחד לא עוסק בזה. בכל פעם שיש קטיושות באים, מצטלמים, מבטיחים מיגון וחדרי ביטחון, ואז מעבירים החלטת ממשלה לקצץ 300 מיליון שקלים מתקציב המיגון. ככה זה".
גואטה מספר שגם תושבי קריית שמונה עצמם לא הרימו קול זעקה מול שורת המחדלים הבלתי נתפסת שהייתה בפיגוע, והוא מספק לכך הסבר אפשרי. "התושבים בקריית שמונה קמו כל יום לעמל יומם, הם לא היו פנויים לזה. והייתה גם הנאמנות האבסולוטית של ההורים שלי ודומיהם לממסד. כשגדלתי ניסיתי לדבר עם אבא שלי על המחדלים ועל העוול, והוא אמר לי: לא מדברים נגד המדינה. כששואלים מה היא ציונות, אלה אנשים שעלו לארץ וראו במנהיגים ובממסד את הדבר הכי חזק שאין להתלונן עליו - זאת ציונות".
כבוד לתושבי קריית שמונה
"התושבים של העיר הזאת, שהייתה אז עיירה, הם הגיבורים האמיתיים של מדינת ישראל", אומר הרב חיים רטיג, ראש ישיבת בינות ברעננה. הרב רטיג מופיע גם הוא בסרט, בקטע ארכיון שבו הוא משחק מחבל בדינמיקה קבוצתית שעושים לו ולבני כיתתו. הרב רטיג היה בן עשר כשהפיגוע התרחש. "שכבתי במיטה ושמעתי צרורות, אש רצינית, כנראה אש מקלעים שצה"ל ירה על המחבלים, ואז שמעתי בום. הם ירו מתותח ללא רתע על המחבלים וחיסלו אותם. ואז הלכתי עם אבא שלי לזירת האירוע, כמו כל קריית שמונה". הרב רטיג מספר על "עיירה חזקה, מוכת טרור, שהייתה לבד, שתמיד הרגישה לבד. מצד אחד אנשים חיו חיים ערכיים ועשירים ברוח, מצד שני מה שאת רואה בשדרות ועוטף עזה זה פרומיל ממה שקרה שם. זה מצטרף למה שקרה במלחמת יום כיפור, אז שלחו 300 אוטובוסים לפנות את קריית שמונה".
הרב רטיג מספר על מציאות מוטרפת של קטיושות שהתערבבה בפיגוע הזה שהצליח, ובפיגועים נוספים שנוסו ולא צלחו. "בהתחלה לא היו חדרי ביטחון ולא מקלטים, היינו שוכבים על הרצפה. אמא שלי הייתה שוכבת עליי ושמה עלינו שמיכה". ובכל זאת, הפיגוע הוסיף פחד חדש. "אני זוכר שכל אחד התקין סורגים על החלונות ודלתות פלדה על הדלתות הרגילות. גם בבית הספר התקינו מנעולים לדלתות, שאם יבואו מחבלים כל כיתה תהיה בפני עצמה".
הסרט, הוא מספר, עורר שיח וטראומות עבר בקרב חבריו. הוא באופן אישי אינו מרגיש בטראומה למרות כל מה שחווה, אבל היה רוצה שאזרחי ישראל יצפו בסרט, יכירו את הסיפור ויעריכו את תושבי עיירת הגבול הצפונית. "שייתנו להם את הכבוד הראוי להם על העמידה האיתנה שלהם לאורך כל השנים הקשות".
***