"חלקים מהפקידות הבכירה מנהלים 'שביתה איטלקית' נגד הממשלה"

זאת הייתה השנה המאתגרת ביותר שעברה השרה אורית סטרוק, שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, בחייה הציבוריים. זאת לא רק הכניסה לתפקיד מיניסטריאלי לראשונה בחייה, אלא גם שלל ההתרחשויות שליוו אותה בשנה החולפת. היא הספיקה לקדם לא מעט צעדים שיזמה כבר בכנסות הקודמות כחברת כנסת, אך גם עמדה תחת מתקפות שרק הלכו וגברו. שיאן הגיע, כנראה, כשפרופ' איתן גלון מבית החולים הדסה תקף אותה, בזמן שדיברה עם מתנדבי השירות הלאומי בבית החולים. התקיפה של השרה סטרוק בבית החולים הדסה אף קיבלה תפנית חדה עוד יותר, כאשר ברשתות החברתיות הואשמה שדרשה מהמתנדבות הערביות לצאת מהחדר, מה שהתברר מהר מאוד כהאשמה שקרית.

"האירוע בהדסה הוא דוגמה ומופת למסע הדה־לגיטימציה שהתבצע השנה נגדי, ונגדנו בכלל. זה הרי היה אירוע שלא היה ולא נברא. כל מי שהייתה לו טיפת הגינות יודע את זה. אבל האירוע המדומיין והשקרי הזה נועד להתחבר בעיני הציבור עם קמפיין הדמוניזציה האגרסיבי שמתנהל נגדי ונגדנו כבר חודשים", אומרת השרה סטרוק בריאיון חג ל'בשבע'.

זה לא מגיע בחלל ריק לגמרי. השנה היו לך התבטאויות שתרמו לכך.

"נכון. היו לי שתי מעידות בלשוני, וגם התנצלתי על שתיהן מיד, ובכל זאת המשיכו בתקשורת לעוות ולסלף את דבריי, להוציא אותם מהקשרם, ולהדהד אותם שוב ושוב. בוא לא ניתמם. המטרה של קמפיין הדמוניזציה היא למנוע מאיתנו את הלגיטימציה לפעול ולקדם דברים. נראה לי שהם מזהים אותי כשחקנית פעילה שמקדמת ומצליחה להשפיע, כאחת מאלה שהובילו להפלת הממשלה שלהם, ושפועלת משמעותית גם בתוך הממשלה הזאת, ולכן מנסים לסמן אותי כדמות מנודה, בעיקר על ידי שקרים שפשוט לא התרחשו ולא יכולים להתרחש במציאות.

"אבל אני לא הסיפור כאן", היא ממשיכה. "אני אשת ציבור, ואני צריכה ללמוד להתמודד עם הכפשות. זה לא קל, אבל זה חלק מהאתגר שלי. כמובן זה לא אומר שמותר לעשות הכול ושצריך לקבל את הכול. הבעיה הגדולה פה היא הניסיון להפחיד את הציבור ולגרום לו להאמין ששרה במדינת ישראל דורשת 'לנקות' חדר מערבים. זה פוטנציאל לנזק לאומי ובין־לאומי נורא, וחסר כל בסיס. לכן החלטתי לתבוע את פעיל המחאה שהמציא את השקר הזה. צריך לשים סוף לכל המתקפות השקריות האלה. לקחו ציבור ענק והכניסו אותו לחרדה בשביל לקדם אג'נדות פוליטיות שרק לפני שנה הציבור מאס בהן והקיא אותן מהכנסת.

"אני אגיד לך בכנות, זה באמת מפחיד כשמשכנעים אותך ששרה בממשלה קראה לא לתת טיפול לאנשים בשל היותם ערבים או להט"בים, דבר שמעולם לא אמרתי כמובן. זה באמת מפחיד כשמפמפמים לציבור שוב ושוב טענות שקריות כאילו מחר נשים לא יוכלו להסתובב ברחובות ושתהיה כפייה דתית, שאף אחד בקואליציה לא מתכנן כמובן. תראה למשל את מה שקרה בתל אביב ביום הכיפורים, זה הרי תוצאה מזעזעת של קמפיין הפחדה חסר שחר, שעובד ומייצר תבהלה ושנאה. וזה מה שמדאיג אותי, וזה הנזק שעליו ראשי המחאה היו חייבים לבקש סליחה מהציבור. להכניס מדינה שלמה לחרדה באמצעות שקרים זה מעשה נבזי מאוד".

בכנסת הקודמת שרי ימינה לא קיבלו יחס מעודן הרבה יותר.

"אין מקום להשוות בין הדברים בשום אופן. בממשלה הקודמת מצביעי ימינה מחו נגד מי שהם עצמם שלחו לכנסת, נגד מי שהבטיחו להם שלא להקים ממשלה עם רע"מ ולא לתת את ראשות הממשלה ליאיר לפיד, ואז, כשאותם נציגים לקחו את הקולות שלהם, רכבו על גב אותם מצביעים, ועשו מה שבא להם, בניגוד מוחלט למנדט שקיבלו, להבטחות שהבטיחו, בהיפוך של 180 מעלות - זה מצדיק מחאה, ומחאה קשה, כי הקול של הציבור נגנב. הפעם זה סיפור הפוך בדיוק. לא המצביעים שלנו יוצאים נגדנו. ההפך: קבוצת אנשים שמעולם לא בחרה במפלגות הקואליציה, מעולם לא תמכה ברעיונות של חברי הקואליציה, שהפסידה בבחירות ולא נכנסה לכנסת, היא שמנסה לכפות על ממשלה נבחרת, שיש לה רוב מוצק בכנסת, לפעול בניגוד למנדט שקיבלה מהציבור, בניגוד לרצונו של הבוחר ששלח אותה לכנסת, ולבצע מדיניות שהציבור דחה מכול וכול. אין שום מקום להשוואה בין הדברים - בין מי שכאב על שגנבו לו את הקול, לבין מי שפשוט הפסיד עד כדי כך שהוצא מהכנסת, ולא יודע לקבל זאת".

סטרוק היא שועל קרבות ותיק במסדרונות הכנסת, ולא לחינם שיחקה תפקיד מפתח בהפלת ממשלת בנט־לפיד. אך אם להיות הוגנים, כשישראל הלכה לבחירות לפני קצת יותר משנה, והוכרזו הפריימריז בציונות הדתית, נטיית ליבה הייתה לפרוש מהחיים הציבוריים, ולא להתמודד שוב לכנסת. "לא רציתי ללכת לפריימריז", היא מודה. "אני באופן כללי לא אוהבת את הרעיון של פריימריז. זה מכריח את נבחרי הציבור להתמודד מול חבריהם, ואנחנו יודעים איך פריימריז מתנהלים. יש להם נטייה להפוך לאירוע מלוכלך שבו כל מתמודד עלול להטיל רפש על המתמודדים האחרים כדי לזכות בעוד קולות. לכן לא רציתי להיכנס לזירה הזאת".

מה הוביל לשינוי ההחלטה שלך?

"הרב דרוקמן זצ"ל. הוא אמר לי שצריך אותי בזירה הציבורית, שאני חייבת להיות בכנסת, ואם זה אומר שצריך להתמודד בפריימריז אז ככה יהיה. מבחינתי זאת הצוואה שהוא נתן לי, והרגשתי שאני חייבת למלא אותה. הכרחתי את עצמי להיכנס להתמודדות, והבטחתי לעצמי לא לאבד את הערכים שלי במהלך הדרך. לא הייתי מוכנה לנהל קרב מלוכלך. יש הרבה מחירים שאני מוכנה לשלם כאשת ציבור. לאבד את מי שאני ואת הערכים שאני מאמינה בהם לא נמצא ברשימת המחירים הזאת".

עד כמה הייתה פטירתו השנה דבר קשה מבחינתך? הרי הוא למעשה ליווה אותך מהרגע שבו חזרת בתשובה בגיל 17.

"מאוד. הרב דרוקמן היה מי שתמיד התייעצתי איתו על כל צעד שעשיתי. בשבילי הפטירה של הרב הייתה אובדן אישי. עיקר התפיסות הציבוריות שלי הגיעו ממנו. יש לי עוד מורים גדולים שאני הולכת לאורם, כמו חנן פורת ז"ל והרב ולדמן ז"ל, שהציגו פוליטיקה של רוח וערכים, אבל את עיקר התפיסות שלי עיצב הרב דרוקמן. הקשר שלי איתו לא היה רק בשאלות כיצד צריכה להתנהל שליחת ציבור, אלא גם בנושאים אישיים. כשרק חזרתי בתשובה והתלבטתי אם ללכת לשירות לאומי או לצבא, הוא זה שהכווין אותי ללכת לשירות לאומי. כשרק התחלתי את הפעילות הציבורית, הוא זה שדחף אותי פנימה. וגם בשיחה האחרונה שלנו, כשהוא כבר היה בבית החולים במצב קשה, אמרתי לו שאני חייבת לחזור לכנסת כי צריך אותי שם להצבעות, והוא כל כך שמח ואמר לי 'מצוין'. הרגשתי כאילו אמר 'תחזרי, צריך אותך שם'. המילה 'מצוין' היא המילה האחרונה שהרב אמר לי. הקשר שלנו היה קרוב מאוד כל השנים".

ועכשיו, לאחר שנה מאז הבחירות, את שמחה שהחלטת בסוף להתמודד?

"בהחלט. קודם כול, אני שמחה שהצלחתי לנהל קמפיין נקי שנאמן לערכים שלי. אני גם מאושרת מהמשרד שקיבלתי, על משימותיו השונות. אני יודעת שכשהציגו לרב דרוקמן את תוכנית המשרד ואילו משימות יהיו בו, הוא שמח מאוד על השילוב של נושאי ארץ ישראל עם נושאים חברתיים, ועם זהות ותרבות יהודית, למען עם ישראל על כל גווניו. ואכן המשרד מתנהל לפי גישתו של הרב, גישה של 'הנני'. מתוך תחושת שליחות עצומה לעבוד ולשרת את עם ישראל, ואת כל חלקי העם, גם מי שלא הצביע לי. זה ערך עיקרי ששמתי לנגד עיניי בתור שרה. האנשים שעובדים כאן במשרד, ובכל המחלקות, הם משרתי ציבור במובן הכי עמוק והכי מרשים שיש. אני מלאת גאווה לעבוד איתם. וסיבה נוספת שאני שמחה היא שברוך ה' הצלחנו להקים ממשלה נהדרת, שעובדת טוב ומקדמת את מדינת ישראל".

"מערכת תעמולה מלאה של השמאל"

הציבור הישראלי, כך לפחות עולה מכל סקרי דעת הקהל שנערכו בכל גופי התקשורת, פחות מסכים עם אמירתה של סטרוק כי הממשלה מתפקדת טוב. גם בסקרים החיוביים ביותר, הקואליציה הנוכחית מאבדת שישה מנדטים מאלה שיש לה כיום בכנסת.

"הרבה מאוד מהתוצאות הללו של הסקרים נובעות מהקמפיין התקשורתי נגדנו, שמעלים כל דבר חיובי שאנחנו עושים ומעצים כל מה שהוא יכול לצייר כשלילי", היא טוענת להגנתה. "הרי מי ניהל את קמפיין הורדת דירוג האשראי שלנו במשך שבועות, אף שזה בכלל לא קרה? התקשורת, שהפכה בשנה החולפת למערכת תעמולה מלאה של השמאל. וזאת רק דוגמה אחת. כשהממשלה הקודמת העבירה תקציב, התקשורת תיארה את זה כסוג של ביאת המשיח. כשאנחנו העברנו תקציב ציירו את זה כמופע של סחטנות ונזק בלתי הפיך למדינה. וזה עוד לפני שממש דיברנו על סוגיות הרפורמה המשפטית, ששם אפילו מראית עין של איזון לא טרחו להציג. יש נקודות אור, הן של עיתונאים בודדים והן של גופי תקשורת בודדים, אבל הם מעטים, וקולם נבלע בתוך ים התעמולה של שאר התקשורת. ובסוף, הציבור צורך את המידע שלו מהתקשורת, אין לו דרך אחרת באמת להתעדכן במה שקורה במציאות, ולכן כשהוא שומע נרטיבים שקריים שוב ושוב, הוא גם מביע את זה בסקרים".

זה לא קצת קל לברוח לטיעון הזה? הרי בשורה התחתונה, יש גם שורה של נתונים אובייקטיביים שהממשלה הנוכחית מציגה בהם תוצאות רעות, ובראשם הסוגיה הביטחונית. תשעת החודשים האחרונים הם המדממים ביותר שעברה ישראל מאז האינתיפאדה השנייה.

"אני מסכימה בהחלט עם האמירה שבכל הקשור לסוגיות הביטחון יש לנו המון מה לתקן ולשפר. התוצאות שלנו לא טובות. אנחנו לא יכולים לקבל מציאות שאנשים ייסעו בכביש בחזרה מהעבודה הביתה ולא ידעו אם יעברו את הנסיעה בשלום, או שישאירו יתומים מאחוריהם ומשפחה שבורה כי מחבלים רצחו אותם. זאת מציאות שאסור לקבל, ואני וחבריי פועלים לא מעט בתוך הממשלה כדי לשכנע שצריך לפעול אחרת".

וללא הצלחה עד כה.

"נכון, ולכן כמו שאמרתי אנחנו צריכים לעשות הרבה יותר. חשוב גם להבין: הסיבה שזאת השנה הכי מדממת מאז האינתיפאדה השנייה היא, בין היתר, ההחלטה החמורה בממשלה הקודמת לבטל את המודל שישראל הפעילה ביהודה ושומרון מאז מבצע חומת מגן: מודל 'כיסוח הדשא' בערים הפלשתיניות. המודל הזה לא מנע הרמטית את הטרור, אבל הפחית אותו מאוד. הפסקת כיסוח הדשא במוקדי הטרור כמו שכם וג'נין למשך חודשים ספורים הצמיחה במקום דשא - ג'ונגל של טרור, שאנחנו עכשיו צריכים לטפל בו, וכבר אי אפשר לעשות זאת עם מכסחת דשא, כלומר בכלים שעבדו איתם 20 שנה. חייבים לשנות את הכלים ואת דרכי הפעולה. זה הופך את המשימה שלנו להרבה יותר קשה, ואנחנו חייבים לבצע אותה. מבחינתנו האירוע הביטחוני הוא אירוע לא פתור, אנחנו פועלים בנושא יום יום, ועדיין הוא טוב בהרבה ממה שהיה בממשלה הקודמת".

זאת לא רק הסוגיה הביטחונית, אלא גם שלל נושאי ליבה שעליהם רצתם בבחירות ואתם לא מצליחים לקדם, החל מהרפורמה המשפטית, דרך חוק הגיוס, סעיף הנכד ועד ליוקר המחיה.

"יש איזושהי ציפייה, שהיא לא הגיונית, שנצליח בתשעה חודשים לתקן את כל הבעיות שהצטברו במדינת ישראל במשך 75 שנה, ושנצליח לעשות זאת גם ברמת התוצאות ולא רק ברמת התהליכים. השינויים המבניים במשק הישראלי ששר האוצר ושר הכלכלה מובילים הם עניין משמעותי, וגם אם את הפירות שלהם אנחנו לא נראה מחר בבוקר, בטווח הקצת ארוך יותר הם ישפרו את מצבו הכלכלי של כל ישראלי. יוקר המחיה אגב, הוא ממש לא נושא ישראלי, אלא כלל עולמי. דווקא נתוני ה־OECD מראים שמבחינת אינפלציה מצבנו סביר ואפילו טוב ביחס לרוב מדינות אירופה, למשל. חוק הגיוס זה נושא שמדינת ישראל תקועה איתו כבר שנים, כי פעם אחר פעם בית המשפט מחליט לחולל כאוס ולא לתת לתהליכים החברתיים להתרחש באופן טבעי. וגם לזה יימצא פתרון, והממשלה לא הולכת ליפול על חוק הגיוס. בכלל צריך להבין שהקואליציה אומנם כולה לאומית ואמונית, אבל יש בתוכה מפלגות שונות עם גישות שונות, ולכן גם בתוכה יש פשרות כאלה ואחרות, אבל בסך הכול יש הרבה יותר הסכמות מאשר אי־הסכמות, ועובדים טוב יחד.

"יש איזושהי ציפייה לא סבירה שאם ניצחנו והשגנו 64 מנדטים, אז יהיו לכך תוצאות מיידיות בכל התחומים כאן ועכשיו. זה לא אפשרי, ולא נכון לדרוש זאת, בטח לא במצב שבו חלקים מהפקידות הבכירה מנהלים 'שביתה איטלקית' כחלק מאווירת תנועת המחאה נגד הממשלה. אבל אנחנו בהחלט מתקדמים. יש לנו ארבע שנים לקדם את כל התהליכים האלה, וכשמדובר בתהליכים מורכבים כל כך וחשובים כל כך, שינויי עומק של החברה או של גופים כאלה ואחרים, צריך לבנות אותם בהדרגה ולעומק. להכין את התשתית כדי להעביר אותם, ולפעמים ללכת עקב בצד אגודל. אבל להגיד שאנחנו נופלים בקידום הדברים הגדולים, ליבת האג'נדות שעליהן נבחרנו, זה פשוט לא נכון".

"ניסו להרוג את החטיבה להתיישבות"

אחד ההישגים הבולטים עד כה של השרה סטרוק הוא חבילה של החלטות וחוקים שנועדו לעודד הגירה יהודית לנגב ולגליל. החלק הראשון במשוואה היה חוק האגודות השיתופיות, חוק שלמעשה יאפשר ליישובים הקהילתיים בנגב ובגליל לגדול ואף להכפיל עצמם, אחרי שנים של קיפאון. את החוק הזה הובילה סטרוק בשיתוף פעולה עם חברי כנסת מהאופוזיציה, ובראשם רם בן־ברק מ'יש עתיד'. שני הצעדים הנוספים היו הכנסתם של יישובים רבים למפת אזורי העדיפות הלאומית, שמקנה לתושבים בהם שורה ארוכה של הטבות, וכמו כן מאפשרת למדינה לפעול תחת פחות מגבלות בירוקרטיות לטובת פיתוחם. החלק השלישי של המהלך התקבל רגע לפני ראש השנה, והוא החלטת רשות מקרקעי ישראל בדבר הטבות לרכישת קרקע בנגב ובגליל.

"קשה להפריז בהערכה עד כמה מדובר במהלך דרמטי, כזה שבאמת מציל את שני חבלי הארץ הכל כך חשובים האלה. אם היית אומר לי לפני תשעה חודשים שכל כך מהר נצליח במשימה הזאת, לא הייתי מאמינה לך. שנים ניסינו לקדם את זה".

מה קרה שאחרי שנים הצלחתם לקדם את זה?

"אחד הדברים הראשונים שעשיתי בממשלה היה לרתום את כל השרים לנושא. החלק הכי חשוב היה שהצלחתי לגייס את ראש הממשלה לסוגיה, והוא התמסר אליה לגמרי. ברגע שראש הממשלה, ראש המערכת כולה, מבין שזה נושא אסטרטגי ומטיל את כל כובד משקלו על קידומו, דברים יכולים לזוז מהר. וזה מה שקרה כאן".

כמה קשה היה לרתום גם גופים כמו רמ"י למהלך הזה?

"לא סתם זה לקח תשעה חודשים. רמ"י לא מאוד אהבו את המהלך, והערימו הרבה קשיים. אבל בסוף גם הם הבינו את החשיבות של המהלך, והוציאו את ההחלטה שלהם. המטרה של המהלך שיצאנו אליו היא לא לסייע בכיס לכמה אנשים, אלא לגרום לכך שזוגות צעירים יוכלו לעבור בהמוניהם לגור בנגב ובגליל. לכן מדובר בשינוי אסטרטגי כל כך, ולכן אני שמחה כל כך שאחרי עבודה מאומצת הצלחנו להגיע לתוצאות האלה".

למה מראש הייתה התנגדות של רמ"י ושל שאר הגורמים להתיישבות הכפרית?

"מדובר במהלך שהחל עוד בשנת 2005, שבו באמצעות תהליכים ואמצעים רגולטוריים ומשפטיים חנקו את ההתיישבות הכפרית. במשך שנים הם הציגו כל מיני טיעונים. הטענה הראשונה הייתה שהיא מפריעה להתיישבות העירונית. הטיעון היה שהיישובים הכפריים מושכים את האוכלוסייה הטובה מהיישובים העירוניים ובעצם מחלישים אותם. הטיעון השני היה שזה פוגע במרחבים הפתוחים, כי למעשה קבוצה קטנה יחסית של אנשים מתיישבת על שטח גדול. האמירות היו שמדובר בהתיישבות שפוגעת בריאות הירוקות של הנגב והגליל, וטיעונים נוספים מעין אלה. ולכל זה צריך להוסיף גם את פסק דין קעדאן שקבע בצורה שערורייתית שהתיישבות שמיועדת ליהודים היא גזענות, בניגוד לכל האתוס הציוני. כל זה הוביל לכך שההתיישבות הכפרית פשוט נחנקה. ואנחנו לא נמצאים בריק, ברגע שההתיישבות היהודית לא התפתחה, עוד ועוד שטחים הלכו לאיבוד. זאת הבעיה האסטרטגית שמולה עמדנו, ואותה הצלחנו לפתור, ויש עוד מה לעשות".

כמו מה למשל?

"קודם כול, להחזיר את החטיבה להתיישבות למעמדה הנכון. בשנים האחרונות הייתה מגמה להרוג את החטיבה. היא יובשה עד כדי קריסה. אנחנו עובדים עכשיו על שיקומה. כמו כן יש נוהלי הקמת יישוב חדש, נהלים שנקבעו בימי מני מזוז כיועץ משפטי, והם בושה לציונות. אם ראשי הציונות היו רואים את הנוהל הזה, הם היו צועקים עלינו שלא לשם כך הקמנו מדינה. אנחנו עובדים על שינוי בתחום הזה, ואני כבר רואה שטווחי הזמנים הולכים ומתקצרים למחוזות שאפשר יותר לעבוד איתם, כי מה שהנהלים הקיימים יצרו זאת מציאות שבה כמעט בלתי אפשרי להקים יישוב חדש בישראל בצורה יעילה".

"רגל נוספת לשירות המדינה"

קשה היה למצוא מועד לריאיון הזה. בשבועות האחרונים עוברת סטרוק מדבר לדבר, מהשקת תוכנית חדשה שלה לאחרת. מטקס פרס אורי אורבך לתרבות יהודית, ועד לישיבות ארוכות עם התנועה הקיבוצית וגרעיני התיישבות בכל רחבי המדינה. אם יש הישג שבו היא גאה במיוחד, זה השקת תוכנית הדגל שלה לשדרוג מערך השירות הלאומי־אזרחי.

"זה אירוע מכונן בעיניי בתולדות מדינת ישראל. סוף סוף מערך השירות הלאומי מקבל את המקום הראוי לו ואת ההבנה שהוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, שהוא עוד רגל לשירות המדינה. נכון, הוא תמיד יהיה משני לרגל המרכזית שהיא השירות הצבאי, וכך צריך להיות, אבל התרומה למדינה ולחברה שהשירות הלאומי מעניק כבר כיום היא עצומה, ובעקבות השדרוג זה רק ילך ויגבר. זאת תמיד הייתה התפיסה שלי, ומתוך זה בנינו את מודל השדרוג למערך השירות הלאומי".

עד כמה אפשר באמת לתאר אותו כרגל שירות נוספת? הרי בסוף, רובו המוחלט מורכב למעשה מבנות דתיות.

"קודם כול, אתה צודק. רוב משרתי השירות הלאומי הם למעשה משרתות, בנות הציבור הדתי. זה חלק הארי של המערך. אבל הוא ממש לא מיועד רק להן. הוא מיועד לכל מי שלא מתגייס לצה"ל מסיבה כזאת או אחרת. יש מי שצה"ל לא רוצה לגייס אותם, יש מי שלא מתגייסים מטעמי מצפון, ויש עוד טעמים. לכל אלה המערך מאפשר לתרום למדינה בצורה ממלכתית. זאת הגדולה שלו, ויש לנו מתנדבים החל מהציבור הערבי ועד לחברה החרדית. נוער בסיכון, אוכלוסיות מיוחדות, עולים ושורה של קהלים שאנשים בכלל לא חושבים עליהם כשמדברים על השירות הלאומי. בקרוב אנחנו יוצאים לקמפיין עידוד התנדבות לשירות הלאומי בקרב אותן אוכלוסיות מיוחדות וגם באוכלוסייה הכללית שלא מתגייסת כיום לצה"ל. בגלל זה אני אומרת שהוא רגל נוספת לשירות המדינה, לצד צה"ל, שהוא הליבה".

אפשר בכלל לעשות השוואה בין הארגונים?

"בהחלט. והשאיפה שלי היא שהשירות הלאומי יהיה דומה ככל הניתן לצה"ל. יש תחומים שהוא כמובן לא יהיה אף פעם כמו הצבא, כי הוא לא יכול להיות. הצבא הרי בנוי על שרשרת פיקוד, וזה משהו שלא שייך לשירות הלאומי. כל המהות של השירות הלאומי היא שאין שרשרת פיקוד, ואם מישהו מוצא שהשירות לא מתאים לו, הוא יכול לעזוב מחר בבוקר. זה לא הולך להשתנות. הוא כמובן לא יקבל לא את ההטבות שמגיעות עם השירות הלאומי, וכמובן לא את הערך הגדול של תרומה למדינה. אבל לצד זה יש הרבה דברים שאפשר וצריך לאמץ מצה"ל".

באילו תחומים?

"בשלל תחומים. אחד מהם הוא תחום המיונים, שצה"ל עושה הרבה יותר טוב מאיתנו. הוא לא מושלם, אבל הוא עדיין מחזיק מודל שעל פיו מנסים לשבץ אנשים לפי הכישורים שלהם והרצונות שלהם. זה לא תמיד עובד, אבל זה קיים. בשירות הלאומי זה לא היה קיים. גם בתחום ההכשרות יש הרבה מה ללמוד מצה"ל. בצבא כמובן יש הכשרה ארוכה ומעמיקה מאוד, ואין לנו יכולת להעניק מסגרת הכשרתית כמו שיש שם, אבל אני כן רוצה להקים מערכת הכשרתית כך שמתנדב או מתנדבת שנשלחים לתפקיד יוכשרו לתפקידים שהם קיבלו. אבל התחום הכי חשוב זה תחום הליווי. צריך לזכור שמדובר בנערים בני 18, לא באנשים בוגרים. זה שיש להם תעודת בגרות ביד לא אומר שהם עברו וסיימו את גיל ההתבגרות. כל המחקרים מראים שגיל ההתבגרות נמשך עד מעבר לגיל 20. לכן צריך להבין שמדובר בגיל רגיש מאוד, מורכב מאוד, שטומן בתוכו עוצמות ותעוזות גדולות, ולכן אנחנו רואים את כל הדברים המדהימים שהנערים האלה עושים בצבא או בשירות הלאומי, אבל הם צריכים את הליווי הנכון לכך. ליווי נפשי ומעטפת שתגן עליהם".

כשאת מדברת על מעטפת שתגן עליהם, הכוונה גם לטיפול בסוגיית ההטרדות המיניות?

"בוודאי. זה חלק חשוב מאוד. דאגה למוגנות של המשרתות והמשרתים בשירות הלאומי היא מטרת על. זה עניין מורכב מאוד. זאת פעם הראשונה שבה הנערות וגם הנערים יוצאים לעולם. הם נמצאים לבד, ויימצאו בתחתית שרשרת המזון. זה מצריך הרבה מאוד הכשרה לשירות, וטיפול במציאות. אבל הליווי יעסוק בהרבה יותר, הוא יהיה גם ליווי נפשי, חברתי, סוציאלי. הוא יבנה מעטפת שבנות השירות הלאומי, וגם הבנים שישרתו שם, יוכלו להיבנות טוב יותר לחיים, וכמובן יוכלו לתרום בצורה מועילה ומשמעותית הרבה יותר".

כל הדברים האלה עולים כסף. יש לזה בכלל מקורות תקציביים?

"בוודאי. הבאנו מיליונים לכל המטרות האלה. זה לא מספיק, כי אף פעם זה לא מספיק, אבל אלה כמה וכמה צעדים בכיוון הנכון. הצלחנו להוריד בשליש את מספר הבנות שעליהן אחראית כל עובדת סוציאלית, וזה הישג עצום. הבאנו חברה חיצונית שתהיה אחראית על המיונים והשיבוצים, כך שאת התמונות של נערות שרצות עד לרגע האחרון במרדף אחר תפקידים שהן צריכות לסגור בעצמן לא נראה יותר. לזה הוספנו סדנאות להכנה לחיים ועוד פרויקטים שירימו את השירות הלאומי למעלה. אני חייבת לציין שבלי ההירתמות של אנשי המשרד, ובמיוחד של ראש מערך השירות הלאומי, ראובן פינסקי, לא הייתי מצליחה לעשות את כל זה. וצריך להוסיף עוד נקודה חשובה. אנחנו מתכננים להתחיל להיכנס לבתי הספר, כדי לפתוח בתהליך כבר בשביעית, בדומה לשירות הצבאי".

זה נועד לצמצם את המגמה של השנים האחרונות, שבה יש גידול בבנות דתיות שמתגייסות לצבא?

"ודאי שכן. לצד כל הדברים החשובים שצה"ל עושה, הוא לא מקום לבנות דתיות. לצד כל התשבחות שחילקתי לצה"ל על תפקודו ומקצועיותו, אני ישבתי בוועדת החוץ והביטחון, ואני ראיתי את הנתונים של הפגיעות המיניות שיש בו, שהן בהיקפים הרבה יותר נרחבים מאשר בשירות הלאומי. זה לא אומר שאני לא תומכת ומסייעת לבנות דתיות שהחליטו להתגייס לצה"ל. התפקיד שלי הוא לעזור להן ולסייע להן כמה שאני רק יכולה. כבר שנים שאני נותנת הרצאות במכינות קדם־צבאיות ומדרשיות שמהן בנות דתיות מתגייסות לצה"ל. אני רואה בהערכה עצומה את התפקידים החשובים שחיילות ממלאות בצה"ל. אבל לצד זה, ברור שאני מעודדת נערות דתיות לבחור בשירות לאומי, בדיוק כמו שהרב דרוקמן הדריך אותי ועודד אותי לבחור בשירות הלאומי".

***