מהו סימן ההיכר המובהק של מורשת מנהיגותו של דוד המלך? נראה כי סימן ההיכר של דוד טמון ביחסו יוצא הדופן לאויביו הפוליטיים - הסליחה והסובלנות, המחילה וההכלה כלפי אלה שלא רק התנגדו לו בתוקף, אלא פעלו לפגוע בו. דוד נלחם בחירוף נפש נגד אויבי ישראל מבחוץ, אבל מול אויביו מבפנים התנהג לגמרי אחרת. נר לרגליו של דוד היו רדיפת השלום, יצירת קונצנזוס ורצון תמידי לאחד את שבטי ישראל.
דוד פעל באופן שיטתי כלפי אויביו הפוליטיים - רצון עמוק להציב את האחדות הלאומית על פני הניצחון השבטי ואת הלכידות הפנימית אל מול הפוליטיקה הפלגנית.
כדי להבין את הפוליטיקה ה"דוידיאנית", יש להעמיד אותה כנגד הגישה המקיאווליאנית הלא יהודית שנחשבת נפוצה יותר, ושונה בתכלית. סימן ההיכר המובהק של פוליטיקה המקיאווליאנית טמון בכוחניות ובדורסנות כלפי האויבים הפוליטיים. לאופן התנהגות זה יש משנה פוליטית סדורה המופיעה בספרו המפורסם של מקיאוולי – "הנסיך".
ניקולו מקיאוולי היה מדינאי שחי במאה ה־16 ושירת את עיר הולדתו פירנצה שבאיטליה במשך 14 שנים. ספרו "הנסיך" קיבע אותו לימים כ"אבי מדע המדינה". מקיאוולי טוען שפוליטיקה התנהלה תמיד בהונאה ובבוגדנות. פוליטיקאים מצליחים לא צריכים להישפט על פי סטנדרטים רגילים של מוסר ואתיקה. שליטים שמקווים לשמור על אחיזתם בשלטון צריכים לדעת שהמטרה תמיד מקדשת את האמצעים, ולא משנה כמה הם אכזריים או לא אתיים. השליט יכול לשקר ולהונות לפי הצורך, להשמיץ במכוון את שמו הטוב של היריב, ואפילו לענות ולרצוח את אויביו הפוליטיים אם יש צורך בכך. המוטו החשוב ביותר עבור השליט בתפיסה זו הוא "הרבה יותר טוב שיפחדו ממך מאשר שיאהבו אותך".
במרוצת הזמן, שייקספיר השתמש במונח "מקיאוול" לציון אופורטוניסטים א־מוסריים, מה שהוביל ישירות לשימוש הפופולרי שלנו ב"מקיאווליאני" בתור מילה נרדפת למעשי נבלה ומזימה. לאורך הספר, נראה כי מקיאוולי לחלוטין אינו מודאג מסוגיות של מוסר, ומה שמנחה את פעולותיו כשליט הוא המבחן הפשוט - מה מועיל או מזיק לשמירת הכוח. יסוד תפיסתו הפוליטית הוא עקרון הכוח. אם מטרת הפוליטיקה היא כוח, אז צריך לעשות כל דבר כדי להבטיח את שמירת עמדות הכוח השלטוני.
מנוגד בתכלית הוא דפוס ההנהגה הפוליטית של דוד המלך - "פוליטיקה דוידאית". במהלך כל שנות שלטונו דוד עיצב צורת מנהיגות ייחודית כל כך, עד שנודע לדורות כדוד המלך בה"א הידיעה, וידוע שהמנהיג העתידי הנכסף, מלך המשיח עצמו, חייב להיות צאצא ישיר שלו. דוד רחש כבוד בלתי רגיל ליריביו הפוליטיים, יחס שונה בתכלית מהנסיך האידיאלי של מקיאוולי. הוא סלח ומחל ליריביו הפוליטיים באופן עקבי וללא יוצא מן הכלל במשך חייו - גישה מחבקת ומכילה, שבכירי צבאו ׳בני צרויה׳ והמנהיגות השבטית שלו התקשו להבין ואף התנגדו לה בתוקף.
יש דוגמאות למכביר. שאול ניסה להרוג את דוד כמה פעמים, אולם דוד נמנע מפגיעה בו, אף שנשקפה סכנה לחייו, והייתה לו גם היכולת והזכות המוסרית להרוג אותו - ׳הקם להורגך השכם להורגו׳. דוד גם סלח לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר, הרמטכ"לים של צבאות בית שאול ושל כוחות המורדים של אבשלום שנלחמו נגדו. כשיואב לבסוף רצח אנשים אלו, דוד נזף בו קשות וגם התאבל עליהם. כשהנער העמלקי והאחים בענה וריכב הודיעו לדוד שהם הרגו את אויביו הפוליטיים - שאול ואיש־בושת - דוד הרג אותם על שהעזו לפגוע במלך ישראל. הוא נהג לפנים משורת הדין.
מה הניע את דוד המלך לגלות יחס מכיל ולפנים משורת הדין ליריביו הפוליטיים?
דוד הבין שתפקידו העיקרי בתור מי שמעצב פוליטיקה שלטונית יהודית מתחדשת לדורות הבאים, הוא להבטיח את אחדות העם. דוד ידע שהרג שאול ונקמה באויבים פוליטיים עלולים להוביל לפילוג בלתי הפיך בין שבטי ישראל. פילוג שכזה עלול להוביל למסורת של סגירת חשבונות פנימיים. הוא ביקש נואשות להתגבר על מחלוקות פנימיות כואבות בין שבט יהודה לשאר שבטי ישראל שמינו את שאול ואיש־בושת למלכיהם. מטרת חייו הייתה לרפא את השברים של החברה הלאומית ולגבש עם מאוחד.
ספר שמואל הוא בעיקר ספרו של דוד, ויש בו מתווה למנהיגות מדינית יהודית. דוד התעלם מעלבונות, טרוניות ומלחמות קודמות, סלח ליריביו למען אחדות האומה ושאף להתגבר על כל פלגנות שבטית. כך דוד הניח את יסודות בית המקדש, שבו נוכחותו של ה' יכלה לשכון בקרבו של עם מאוחד.
לצערנו זמן רב מתבססת אצלנו נורמה של תרבות פוליטית דורסנית אנטי יהודית. דמותו של דוד המלך ומורשתו המנהיגותית ביחסו ליריבים פוליטיים נצרכת היום כל כך בתוך המנהיגות הישראלית משני צידי המתרס הפוליטי. האלטרנטיבה המקיאווליאנית תוביל אותנו לתהום. התרבות הפוליטית הישראלית אמורה להיות מופת לאומות העולם ולא חיקוי זול שהובא מתרבויות אחרות.
דברים אלו מהדהדים כפליים בחג הסוכות, ובפרט היום. בחג זה מתפללים על בסיס נבואת עמוס לעתיד לבוא, להקמת סוכת דוד שנפלה, ורוב הפרשנים מסבירים שהכוונה להחזרת מלכות בית דוד. סוכת דוד מתאפיינת ביכולת להכיל ולאחד את כל שבטי ישראל, ובפרט למחול ולסלוח ליריבים פוליטיים ולנהג בהם באופן מכבד. הלוואי שהרחמן יקים לנו את סוכת דוד הנופלת.
הכותב הוא יושב ראש תנועת המזרחי העולמי
***