למה חשבתי להתפלל בפרהסיה של תל אביב? לשם מה הייתי צריך את זה? למה זה טוב ולמה לצאת כנגד כל העיתונאים שיודעים טוב מכולם?
הנטייה הראשונית היא לטאטא את הכל שוב מתחת לשטיח ולקוות לשקט. הציבור הישראלי נדהם מן הבריונות במוצאי יום כיפור ולא מתאים לו לצפות במחזה נוסף שכזה.
גם לי לא.
אבל לפעמים צריכים להתגבר על החשק הטבעי במעט שקט. יש מצבים שה"שקט הוא רפש" ומי כמו ראש הממשלה שמכיר את הביטוי הזה היטב.
יש פה גל של אנטישמיות שאינה נתקלת בגינוי ממשי של מנהיגי השמאל. השקט שלהם הוא תרועת חצוצרות, שמלווה את הטירוף הזה ולכן אם לא נעמוד מולם בעוצמה נמצא את עצמנו רדופים. כן! כמו בימים השחורים ביותר שהיו לעם שלנו תחת השליטים הנוראיים ביותר שהכרנו.
אני לא נציג של הדתיים בסיפור הזה. הדתיים ידעו להמשיך הלאה. לנגב את הרוק ולקום מן העפר שאליו הוטחו. הם התאמנו על זה אלפי שנים.
אני פה למאות אלפי מסורתיים שמרגישים ששחטו את היקר להם מכל. את הכבוד שלהם. את האהבה שלהם למסורת ישראל. את תחושת הערך העצמית, שבנויה על חיבורם בשלשלת מפוארת אל הוריהם וסביהם. הציבור העצום הזה שאין לו פה בתקשורת, רואה שוב שאת כבודו אין מי שיתבע.
בכל נושא ערכי אחר; כזה שקדוש לציבורים אחרים; אם היה מבוזה כך, כולנו יודעים אילו מצעדי מחאה היו מתקיימים. כולנו גם מבינים שאף אחד לא היה מעז לקרוא להרגעת השיח. אבל כאן? זו סך הכל המורשת היהודית העמוקה ביותר שלנו - מי יוכל לעצור את ההשחתה שלה? מי יעז לגבות מחיר?
מה שלא פחות מדאיג הוא שראש עיריית תל אביב, למרבה הצער, בלחץ כנופיות קפלן ואחים לנשק - מבטל אירועים בעלי ניחוח יהודי שאמורים היו להתקיים בחג הסוכות בתל אביב.
בכל מקום אחר בעולם אם מישהו היה מגלה שנאה שכזו כלפי יהודים, הוא היה משלם במזומן. כולנו היינו יוצאים למפגן של גאווה יהודית ומלמדים אותו פרק שלא ישכח.
אכן בסופו של דבר, מחר לא נגיע לכיכר העיר, בעיקר משום שהמסר הציבורי עבר. עם ישראל לא קיבל את מופע השנאה של אותם אנרכיסטים. עם ישראל הפנים את חומרת המצב.
יחד עם זה אני רוצה שיהיה ברור - לעולם לא נודר מהפרהסיה. בכאב הזה, ששותפים לו רבים מאזרחי ישראל ביומיים האחרונים יש גם בשורה. הציבור בישראל אוהב את המסורת ולא מוכן לקבל את שטיפת הראש שעושים כנגדה בתקשורת. בעיקר הוא מבקש כבוד הדדי.