עד סוף השנה הנוכחית יוכלו יהודים יוצאי ליטא להגיש תביעת פיצוי על רכושם שנשדד מהם במהלך מלחמת העולם השנייה.
זאת על פי חוק שנחקק שם בשנה שעברה. בקמפיין חדש קורא הארגון היהודי העולמי להשבת רכוש לניצולים ומשפחותיהם להגיש תביעה. זאת מאחר ומעטים הגישו בקשות עד כה.
בראיון לערוץ 7 מתייחס ד"ר בן ציון קליבנסקי, חוקר יהדות ליטא, איש התכנית לזיכרון וחינוך במכללת אפרתה, לחוק הליטאי ולסכום שהוקצב לשם פיצוי התובעים וקובע כי מדובר בסכומים מעליבים שאינם מעידים על רצינות כוונות המחוקק הליטאי.
"הכוונה אולי טובה", אומר ד"ר קליבנסקי ומסביר כי החוק המדובר הוגדר ככזה שנועד לתקן כמה מהעוולות ההיסטוריות שנגרמו לניצולי שואה שנאלצו לעזוב את גבולות ליטא ולא שהו בגבולותיה בשנת 1991, ובשל כך נבצר מהם לתבוע את זכויותיהם על נכסים שהיו בבעלותם ונבזזו.
החוק שנחקק בדצמבר 2022 מבקש למעשה להרחיב את זכאות התביעה לפיצוי שנקבעה בחקיקה בשנת 91' גם לאותם שכאמור נאלצו לעזוב את ליטא בשל מעשי הרצח והטבח שנעשו בבני משפחותיהם ובקהילותיהם. "הליטאים רוצים לתקן ואומרים שכל מי שהיה לו רכוש ולא יכול היה לתבוע יוכל לעשת זאת".
עוד מציין ד"ר קליבנסקי כי החוק רלוונטי לבניהם ונכדיהם של ניצולי השואה עצמם, מאחר ומדובר בחקיקה הרלוונטית לניצולים בגילאי מאה ומעלה, אך ניניהם של ניצולים שנפטרו לא יוכלו להגיש תביעה שכזו.
ואולם גם אם רצון טוב הניע את המחוקק הליטאי, הרי שבפועל כאשר בוחנים את הסכומים שהוקצו לטובת הפיצוי מתבררת מציאות שונה בתכלית. "הם הקציבו 37 מיליון יורו לפיצוי על נכסי הקהילות הדתיות בליטא, והסכום הזה הולך למספר קהילות שמתפקדות כיום בכמה מקומות בליטא". מעבר לכך הוקצו חמישה עד עשרה מיליון יורו לפיצוי נכסי יחידים.
מעבר לכך שלא ברורה המשמעות של הטווח בין חמישה לעשרה מיליון, "גם אם מדובר בעשרה מיליון, הפיצוי מתחלק בין כול הדורשים פיצוי", אומר קליבנסקי ומסביר כי הוא עצמו מילא בקשת פיצוי על עסק סיטונאי של סבו, ומספר התביעה שקיבל מלמד על כמה אלפי תובעים שכבר הגישו תביעה שכזו לפניו. נתון זה סותר מעט את טענת הקמפיין הקורא להגיש תביעות וקובע כי רק כמה מאות הגישו תביעה. אך מעבר לכך, משמעותם של כמה אלפי תובעים, לפחות 5000 שכאלה, היא שהסכום יתחלק בין כולם, כלומר שבסופה של הדרך יקבל כל תובע כאלף יורו ברוטו בלבד, שגם הם יצטרכו להתחלק בין נכדים וילדים והסכומים שיגיעו בסופו של דבר יהיו כמאה עד מאתיים יורו בלבד לבעל זכות תביעה.
עוד הוא מציין כי לכל תובע תהיינה הוצאות מתחייבות על מנת שיוכל להגיש את התביעה. הדברים יהיו כרוכים בתשלום לארכיונים שבהם ניתן יהיה להוכיח דרך מסמכים ישנים את הבעלות על הנכסים. החוק הליטאי אמנם לא מחייב מעורבות של עורך דין או נוטריון שיוכיח את הבעלות על הנכסים, אך החיפוש בארכיונים מחייב תשלום וכל צילום של מסמך מחייב גם הוא תשלום, כך שמאותם עשרות בודדות של יורו יישאר מעט מאוד בסופו של תהליך. קרובת משפחתו של ד"ר קליבנסקי הוצרכה לשלם כשלוש מאות יורו על מנת לקבל מסמכים ממספר ארכיונים שונים.
יצוין כי החוק נוגע לנדל"ן בלבד ולא על שוד נכסי ניידי של הניצולים ובני משפחותיהם, כך שרק מי שיוכל להוכיח שהיו בבעלותו דירה, בית, חנות, מפעל או מחסנים, יוכלו לפתוח בהליכי תביעה.
לשאלתנו אם המסקנה המתבקשת מהנתונים הללו היא שכל אותה חקיקה לא נועדה לפצות אלא אולי לתת מענה לצורך פנימי ליטאי כלשהו, אומר קליבנסקי כי כלל לא בטוח שחברי הפרלמנט הליטאי היו מודעים למשמעויות הכלכליות האמיתיות של החוק שהעבירו. החוק עצמו עבר ברוב של 74 תומכים מול מתנגדים ושני נמנעים. "אני מעריך שרבים פעלו בתום לב ולא עשו את החשבון. גם הם בעצמם מגדירים זאת כפיצוי סמלי בלבד", הוא אומר ומעיר כי יתכן וחלק מהמחוקקים הליטאים ביקשו לצאת ידי חובה או לרצות את אותם גורמים בינלאומיים התובעים מליטא לנהוג ביתר הגינות במשפחות הנרצחים ובנוסף מזכירים לליטאים כי הם מאדירים גיבורים שלחמו בסובייטים אבל שהיו גם שותפים לרצח יהודים, "אולי מה שהם רצו היה להראות פנים יפות כלפי הנפגעים והניצולים".