וזאת הברכה
התורה מסיימת ב: 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ'.
התורה מעלה על נס את מדרגתו הגבוהה של משה כשליח נאמן של ה' למצרים, יחיד סגולה אשר הגיע למדרגה הגבוהה שידעו ה' פנים אל פנים. אך מסיימת, לפי רש"י, באירוע מאוד מפתיע, שבירת הלוחות. 'וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל'. רגע שבירת הלוחות הראשונים על ידי משה לעיני כל ישראל, ועל כך מקבל הוא לא פחות מ'יישר כח', 'ישר כחך ששיברת!' הסכימה דעת הקב"ה לדעתו. וזאת על פי הגמרא בשבת פז.
ותמוה, הרי בכל זאת מדובר באירוע מעציב, עם ישראל ציפה ללוחות הברית מיום צאתו ממצרים, מ"ט ימים למתן תורה, ועוד ארבעים יום בהם משה היה בהר סיני. והנה עתה שובר הוא אותם לעיני כל ישראל. שובר מבלי שהייתה להם לא ערובה ולא פוליסת ביטוח כל שהיא, שיקבלו לוחות שניים. האם אכן ראוי היה לסיים את התורה באיזכור אירוע כה קשה וכה מעציב?!
אומר על כך אמו"ר ב'ברכת אשר' על התורה, שמא אפשר לומר שיש כאן קשר בין סופה של התורה לתחילתה. יש בריאה ויש שבירה שיש בה משום בריאה. בחינת 'סתירת זקנים בנין'. משה רבנו הבין שלא יתכן שעגל הזהב והלוחות יתקיימו בכפיפה אחת. עגל הזהב הוא עבודה זרה המהווה את ההיפך הגמור של תורת ישראל, לכן היה בשבירת הלוחות משום בריאת מציאות חדשה ונאותה יותר. ועל כך אמר לו הקב"ה, ישר כוחך ששיברת!
אומר רבנו בחיי, וצריך אתה לדעת כי מפני שהתורה ומחשבתן של ישראל קדמו לעולם כאשר קבלנו מחכמינו יודעי צפונות מביני כל נעלם, לכך התחילה התורה במילת בראשית [ישראל נקראו ראשית] ונחתמה במילה ישראל, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, תורת אמת תשועת עולמים, לטוב לנו כל הימים.
ואכן, רגילים אנו לצטט את הזוהר האומר, ישראל, קודשא-בריך-הוא ואורייתא – חד הם. עם ישראל, בורא עולם והתורה – אחד המה. אך כאשר מעמידים את התורה מול ישראל, נשאלת השאלה מי חשוב ממי בעיני בורא עולם, יצירתו ישראל, או יצירתו התורה?
יובל שנים חלפו מאז נקראנו לדגל במלחמת יום-כיפור. כשעלינו לאוטובוס למלחמה, פתח החברותא שלי, משה יחיאל כהן הי"ד, רמב"ם והקריא את פרק ז בהלכות מלכים הידוע, ליוצא למלחמה, וסיים בדברי הרמב"ם, 'וכל הנלחם בכל ליבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד - מובטח לו שלא ימצא נזק, ולא תגיעהו רעה. ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא...'. אך משה הי"ד נפל ביום האחרון למלחמה בק"מ ה- 101 בכביש סואץ קהיר.
מאז קטע זה ברמב"ם הטריד רבות את מנוחתי, הרי מוישה הי"ד, צדיק וישר היה ובוודאי נלחם בכל ליבו בלא פחד, ובוודאי כל כוונתו הייתה לקדש שם שמים, מדוע אפוא נפל חלל?! ... מזור מסוים מצאתי לימים בדברי הרבי מלובביץ' זי"ע לפרשת עקב. לדבריו, מסירות נפש עבור כלל ישראל קודמת ומעולה אף יותר ממסירות נפש על התורה. בדבריו מובאים דברי ה"מגיד מישרים" שנכתבו בידי מרן רבי יוסף קארו בשם ה'מגיד' - המלאך שהתגלה אליו בהקיץ וגילה לו מסודות התורה. מסופר שם על הבטחה מיוחדת שניתנה למרן הבית-יוסף מן השמים, שהוא יזכה להגיע למדרגה הגבוהה ביותר של בן אנוש, ומהי? למסור נפשו על קידוש השם. אך מסיבה מסוימת לא יצא הדבר אל הפועל.
לכאורה, שואל הרבי מלובביץ', אם מרן הבית-יוסף היה נהרג, חס ושלום, על קידוש השם, לא היינו זוכים לחיבורו המופלא "שולחן ערוך", ועם ישראל היה מפסיד את החיבור הגדול שממנו יוצאת הוראה לכל בית ישראל. האמנם המשקל הסגולי של חיבורו הפנומנלי, "שולחן ערוך", אינו עומד כנגד ומעל מסירות נפש ומיתה על קידוש השם?! ובכלל זה, האם נכון שמפקדים בכירים ירוצו לפני המחנה תוך סיכון בחייהם?
משיב האדמו"ר מלובביץ': מעלת מסירות נפש על קידוש השם, היא למעלה מכל לימוד תורה והוראה לרבים, וגדולה היא אפילו מכתיבת חיבור מופלא כמו ה"שולחן ערוך", כי כשאדם מישראל נהרג על קידוש השם, זו מסירות נפש על עצם היותו יהודי, ויהודי הוא 'חלק אלו-ה ממעל' - הוא בחינת אחד עם הקדוש-ברוך-הוא ממש, יותר מאשר התאחדות התורה עם הקדוש ברוך הוא. אמנם 'ישראל, אורייתא וקודשא-בריך-הוא - חד הם' (על פי זוהר ח"ג עג ע"א), אך הקשר של ישראל עם הקדוש-ברוך-הוא עולה על הקשר של התורה עם הקדוש-ברוך-הוא.
ועוד כתב: למרות גודל המעלה של חיבור ה"שולחן ערוך", הצטער מחברו רבי יוסף קארו ושאל, למה לא זכה למסור נפשו על קידוש השם... אף על פי שאילו היה מוסר נפשו על קידוש השם, לא היה יכול לחבר כלל את ה"שולחן ערוך".
וכך עולה גם מדברי חכמים בבראשית רבתי (פרשת ויצא): שאל זקן אחד את אליהו הנביא: שני דברים יש בלבבי, ואני אוהבם אהבה גמורה: תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהן קודם לחברו, תורה או ישראל?
אמר לו [אליהו]: בני, דרכן של בני אדם לומר, תורה קדמה לכל, שנאמר: "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ" (משלי ח, כב), אבל אני ה', אומר: ישראל קדמו לכל! שנאמר: 'קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה' (ירמיה ב, ג). התורה היא כ'כתובּה' וישראל והקדוש-ברוך-הוא הם בבחינת חתן וכלה, הדוד והרעיה.
מסירות נפש בעבור עם-ישראל היא מסירות הנפש הנעלה ביותר. רבים וטובים, נבחרו להיות מאותם מוסרי נפש למען עם-ישראל ותקומתו בארצו, לאחר אלפיים שנות גלות. נקודה יסודית זו הראה לנו משה בשבירת הלוחות. 'קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה'. וכדברי ה' במדרש, ישראל קדמו לכל, גם לתורה עצמה. וכשיש להחליט בין התורה לישראל, קדש ישראל לה', ואת הלוחות יש לשבר, ועל כך אומר רש"י, הסכימה דעת הקב"ה לדעתו... ישר כח ששיברת!'. לכבוד הוא לישראל, לסיים את התורה בהבנתו וקביעתו זו של משה, 'לעיני כל ישראל'.
אומר משכיל לדוד, רבי דוד חיים פארדו, במאה ה18 למניינם, על אתר, אכן התורה היא ככתובה בין ישראל והקב"ה, ומששבר משה את הלוחות, עבד לטובתם, שיהיו נדונים כפנויה ולא כאשת איש... והסכימה אתו דעת עליון. ומהמשבר, משבירת הלוחות, זכה עם ישראל ללוחות שניים, מעשה ידי אדם.
גם בל"ט מלאכות שבת, יש קריעה הנחשבת למלאכה והיא הקורע על מנת לתפור, כי קורע הוא על מנת לתקן. כך בשבירת הלוחות היה משום תיקון לעם ישראל. 'עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי, אומר המביא ירמיה'.עם ישראל למוד משברים, אך גם למוד הוא שאין להתייאש כלל וכי מעז יצא מתוק. אף דורנו אחרי השבר הנורא, השואה הדוויה, יצא מאפילה לאורה וזכה לתיקון הגדול, הקמת המדינה, מעשה ידי אדם, 'יסוד כסא השם בעולם'. וממשבר מלחמת יום כיפור צמחו תנועות ההתיישבות והחזרה בתשובה. כאותה יולדת היושבת על המשבר, כואבת את כאביה, אך יודעת ומצפה להביא חיים חדשים לעולם. אכן, היה בשבירת הלוחות משום בריאת מציאות חדשה, ואנו היוצאים בחג לדירת ארעי, נזכור את קדושי ישראל, הנמצאים תחת כסא הכבוד, כסא ה' בעולם העליון.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל