לציון 50 שנים למלחמת יום כיפור, עולה במוזיאון ישראל תערוכה אינטימית שחוזרת אל המלחמה, אשר חקוקה בתודעה כקו שבר, טראומה אישית ולאומית. מתקפת הפתע, האבדות הרבות וערעור האמון של העם בנבחריו ובצה"ל הביאו לטלטלה ועוררו מחאה וביקורת נוקבת. התערוכה חוזרת אל ימי המלחמה, בטרם התגבש הזיכרון הקולקטיבי, ומתמקדת בחומרים חזותיים וברשימות של ארבעה לוחמים שהשתתפו בקרבות: רינו צרור ורמי הלפרין, דוד טרטקובר ועלי מוהר.
האוצרת, ד"ר תמרה אברמוביץ', בחרה ארבעת קולות: לראשונה בתערוכה מוזיאלית יוצגו רישומיו של טרטקובר - אז אמן בראשית דרכו - ותצלומיו של הלפרין, צלם עיתונות צעיר שנהרג במלחמה, ולצידם דיווחים עיתונאיים של צרור ורשימות אישיות שכתב מוהר; ארבעה קולות שבדימוי ובמילה משרטטים תמונת מלחמה. יחד הם יצרו במה לדיאלוג לא-פורמלי שמזמין להביט ברגעי סערה ובשעות דממה, ומציף שאלות על היחסים שבין תיעוד לזיכרון, בין עיתונות לאמנות ובין אז להיום.
ב 7 באוקטובר הגיע רמי הלפרין לביתו של רינו צרור בתל-אביב עם תיק צבאי ומצלמה. שניהם השתחררו לא מכבר משירותם בצבא ועבדו בעיתון העולם הזה. עם פרוץ המלחמה הם הצטרפו לגדוד השריון 184 בחזית הדרומית. בשטחי האש התמזגו זהויותיהם העיתונאית והצבאית. גם בשעות הלחימה הקפיד הלפרין שלא להוריד את המצלמה מצווארו ותיעד מראות, אירועים ואנשים מטווח אפס, וכשנפל בקרב על החווה הסינית ב-18 באוקטובר היתה המצלמה איתו, לצד סרטים שצילם ולא הספיק לפתח. אחד עשר ימים לאחר שעזב צרור את תל אביב שב אליה עם גופת חברו. בחדר קטן במערכת העיתון, הוא העלה על הכתב את ריח אבקת השריפה ואת קולות הפגזים. מבעד למשפטיו הקצרים והקולחים חשים את פעימות הלב הכואב ואת הרצון לתת קול לחבריו לנשק. גם המצלמה הגיעה אל מערכת העיתון, ותצלומיו של הלפרין פורסמו בכתבה מיוחדת לזכרו ב-1 בנובמבר 1973. שישה מהם הודפסו אחר-כך בידי חבריו לגדוד.
דוד טרטקובר גויס לשירות מילואים ולאחר ההכרזה על הפסקת האש שירת עם חבריו לפלוגה מעבר לתעלת סואץ. ב"אפריקה", כפי שהם כינו את האזור באותם ימים, השגרה נעה בין רגעי לחימה מאיימים להפוגות מותחות שכפו זמן פנוי ושעמום. טרטקובר שהיה יוצר צעיר ביקש שישלחו לו מהעורף ספרי רישום באמצעותם קיווה להסיח את דעתו.
לצידו של טרטקובר, גם עלי מוהר העביר אל הכתב את שגרת המלחמה ברשימות שפורסמו בעיתון דבר. בשעות ה"מתות", בין הפגזות ובניית ביצורים, ניסח מוהר את מחשבותיו כיומן שמדלג חליפות בין צחוק לכאב. "רשימות ממצרים!", הוא כותב, "מה כבר יש לרשום ממצרים? בייחוד כאשר השמש משרה עליך תרדמה מתוקה והזבובים מטפלים בך בעסקנות רבה".
כינוס קולותיהם של הגברים הצעירים, שהשלושה ששרדו היו לימים לגיבורי תרבות ישראלית, מעורר שאלה רחבה שעוסקת במושג המלחמה בכללותו. המפגש בין אש הקרבות ורגעי ההפוגה, בין הפרסום העיתונאי והרישום האינטימי ובין המוות והחיים, חודר את המעטפת ההרמטית של המלחמה הנוראה ההיא, ושל המציאות הישראלית היום.