בשעה שבכל בתי הכנסת קראו את פרשת הברכה, הדהדו המילים ההירואיות באוזניים: "ויהי בישורוך מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל".
אמר הדרשן: כשיחד שבטי ישראל, יש בישורון מלך. אך כשראשי העם לא מתאספים יחד, איפה ה'ישר' ואיפה ה'ישורון'? געוולד. מי שמע כזאת, מי ראה כאלה? מאות הרוגים ביום אחד, שבויים ופצועים. לא היה כזאת מאז קום המדינה. דרגת הישורון שמעל דרגת ישראל, המתאחדת עם אלוהיה, מושפלת עד שאול תחתיה, והפכה לעג וקלס בעיני אומות העולם.
אללי לי. איה סופר ואיה מונה לבכות את שבר בת עמי. נחפשה דרכינו ונחקורה. גדול כים שברנו. מדינת ישראל למרמס. הכל מתנדבים, הכל תורמים דם ודמים, הכל מסייעים ועוזרים. אך הכל עושים זאת בעת צרה. יכולים לנאץ ולקלל, לשנוא ולהניף שלטים, להפגין ולכתוב מילים קורעות ופוצעות ברשתות החברתיות, אז איך הכל מתהפך כשהעם הזה מדמם? איה ההפגנות ואיה השלטים, איה הנאצות והקולות הרמים. הכל דמם שכנשפך הדם. ידענו את זה, וחווינו את זה בהזדמנויות רבות. אבל ככה?
זאת עשה אלקים לנו. אין כל ספק. חודשים של שנאה ושל בוז, של איבה מתמשכת בין המחנות, הסתיימו בשבר ענק שילווה אותנו שנים רבות. כן תפילה לא תפילה. כן הפרדה לא הפרדה. כן הקפות לא הקפות. אין צורך בבג"ץ, כי אין כבר הקפות. אמר הדרשן: איזו שמחה של התחדשות ותקוה בשמחת תורה. איזה ריח של צמיחה ורעננות באויר היקום בתחילת הפרשה הראשונה בתורה, ואיזה עצב ודיכאון עולמי בסוף הפרשה הראשונה בתורה. זה עתה נוצר עולם של דצח"מ, והנה הגיע אל סופו. "קץ כל בשר בא לפני".
אך העולם השני לא היה טוב מהראשון. "אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להילחם בו" (רש"י בר' יא,י). עיר ומגדל וראשו בשמים, להילחם נגד הדתה ונגד הפרדות מגדריות, גורם לבלבול והפצה על פני כל הארץ. אך לא גורם לאבדון. הסיבה מצורפת: "דור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו. ואלו היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם, שנאמר: 'שפה אחת ודברים אחדים'. למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום" (רש"י שם).
גדול השלום גם אם מוותרים על פסקת ההתגברות, וגם על חוק הנבצרות. הרי פסקת ההתגברות הזאת הביאה לשפך דמים נורא כזה שלא היה כמוהו גם במלחמת יום הכיפורים. מעתה בכל שמחת תורה, תבוא מלחמת שמחת תורה ותתייצב לפנינו לאות ולאזהרה. אל תשחקו בכבודי, מהדהדת בת קול משמים. 'ויהי בישורון מלך' רק כש'יחד שבטי ישראל'. המלכות הישראלית לא יכולה להתגלות בצורה כזאת לעיני העמים. זה זלזול בכבוד שמים.
נלווה את מתינו בדומיה של 'לך דומיה תהילה'. עת לחשות היא. נחפשה דרכינו ונחקורה. עת חשיבה ועת הסקת מסקנות. השבר הגדול הזה הוא אזהרה קשה וכואבת, חותכת ומדממת. המלך של ישורון ממתין להתאסף ראשי עם ול'יחד שבטי ישראל'.