לא אשוב עד כלותם

א. דברים שרואים משם

במלחמת יום הכיפורים כבר למדנו ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם", אבל להיפך ממה שרגילים לומר. האדם הפשוט, שלא הסתבך בתיאוריות תלושות ומסתכל על המציאות כמות שהיא – רואה טוב יותר מאלה ש"למעלה".

ששבויים בקונספציות, תיאוריות ואידיאולוגיות של עיקום השכל הישר. האדם הפשוט, החייל על שפת התעלה, הקמ"ן הזוטר, ראה את התעצמות האויב והבין שהמכה המתוכננת תבוא, ויש להשכים ולהרוג את הבא להרגך. אבל "למעלה" היו בטוחים שהאויב מורתע.

כך גם בשנים האחרונות מול חמאס וחיזבאללה – כל ילד מבין שהמכה המתוכננת תבוא יום אחד, אבל "למעלה" מפריחים סיסמאות "שקט יענה בשקט", "הכלה" ועוד. כל זמן שתיאוריות אלה עדיין שולטות – אנו נידונים לאסונות הולכים וגדלים. ה' ישמור.

ב. מבצרי הפחד

לו היינו לומדים מהתנ"ך המלא כל כך במלחמות, שנכתבו כדי שנלמד לדורות הבאים, התוצאות היו אחרות לגמרי. ולא, אינני מתכוון לחזור לימי המלחמה בחרב ובקשת (למרות ששם ה"מבצע" חרבות ברזל). אלא לעקרונות הנצחיים, אשר כל זמן שטבע האדם לא השתנה – נכונים גם לימינו. עד קיום נבואת ישעיהו על השלום העולמי.

תורת הנצח של עם ישראל לימדה כל ילד שקורא חומש עם רש"י: "הבמחנים אם במבצרים - סימן מסר להם אם בפרזים יושבין חזקים הם שסומכין על גבורתם ואם בערים בצורות הם יושבין חלשים הם". מי שממגן את עצמו בחומות - הוא חלש, משדר חולשה, והאויב מבין היטב.

ההתמגנות האינסופית שמדינת ישראל מצויה בה כבר עשרות שנים, לימדה את אויבינו שאנו חלשים, פוחדים. הם מנצלים זאת שוב ושוב. בביצורי הצפון בגדר שבדרום, ולאורך גדר ההפרדה החוצה את ליבה של ישראל. התמגנות מעידה על פחד, אפילו יוצרת פחד, ומובילה לתבוסה. האמת – גם אנחנו כבר ראינו זאת בקו בר לב, והעולם למד זאת עוד קודם לכן בקו מז'ינו.

ג. עד כלותם

הנס המיוחד שהתחולל בעקבות בקשתו של יהושע בן נון שמש בגבעון דום – היה כדי להמשיך ולרדוף אויב שכבר הובס בשדה הקרב ונס על נפשו:

ויבא אליהם יהושע פתאום כל הלילה עלה מן הגלגל. ויהמם ה' לפני ישראל ויכם מכה גדולה בגבעון וירדפם דרך מעלה בית חורן ויכם עד עזקה ועד מקדה. ויהי בנוסם מפני ישראל... אז ידבר יהושע... ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. וידם השמש וירח עמד עד יקום גוי איביו הלא היא כתובה על ספר הישר... ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמע ה' בקול איש כי ה' נלחם לישראל (יהושע, פרק י). כלומר נס כה גדול ויוצא דופן נעשה "רק" כדי לסיים את המלחמה בתבוסה סופית של האויב, ובמיגור האפשרות שישוב להתעצם במשך הזמן.

כך נהג גדעון שלא הסתפק בבריחת שרידי הצבא המדייני, ולמרות שכבר הרג 120 אלף חיילים וגם את הקצינים הגבוהים – עורב וזאב – המשיך לרדוף אחרי שני הנסיכים זבח וצלמונע שנמלטו הרחק צפונה, עם 15 אלף חיילים בלבד, עד שחיסל את כולם.

מאוחר יותר ביטא זאת דוד המלך בבקשתו מה' "ארדוף אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם". לא חוזרים הביתה עד שאחרון האויבים מחוסל.

לעומתם, אחאב ריחם על אויבו הגדול בן-הדד שהתחנן על נפשו, ושיחרר אותו לאחר שניצח בקרב הראשון. במלחמה הבאה בן-הדד הרג אותו.

אזעקה דחופה

למרות האזעקה הדחופה ונוראה של המתקפה הטרוריסטית – כרגע נראה כי אצלנו, לא למדו דבר. לא מהתנ"ך, לא מהניסיון רב השנים. עדיין שבויים בתיאוריות עקומות.

הדיבורים על "מכה כואבת" "נקמה" ושאר התרברבויות שאנחנו מכירים מהסבבים הקודמים, מראים שהמנהיגות שלנו חיה באותה טעות מתמשכת שהביאה אותנו לאסון הזה. עלינו, האנשים ה"פשוטים" לשנות את המצב מן השורש, בכל דרך דמוקרטית אפשרית, מוקדם ככל האפשר. בנפשנו הוא.