אורי אלון שניצל ממתקפת הטרור על מסיבת הטבע בקיבוץ רעים שיחזר בשיחה עם ערוץ 7 את רגעי האימה שחווה ונמשכו שעות ארוכות.
"היינו במסיבה - וקרוב לשעה שש בבוקר אני מסתכל לשמיים ורואה מטח של המון רקטות. ישר הבנתי שהולכת להיסגר המסיבה, אבל לא דמיינתי שעומד להתרחש אירוע כזה עםהמחבלים. השוטרים במסיבה ישר אמרו לכולם לעזוב והיו שתי יציאות. היו פקקים ביציאות וכולם חסמו אחד את השני. לאורך הזמן הזה שמענו יריות וחשבנו שזה צה"ל. אחרי עשר דקות אנחנו שומעים קרוב אלינו צרורות של ירי וחבר שלי צעק לי 'ירו עלי'. כולם נטשו את המכוניות וניסו לרוץ ותוך כדי המחבלים יורים עליהם. זה היה טבח נוראי", מספר אלון.
הוא ממשיך ומתאר: "נכנסנו לרכבים וכשבאנו לברוח ראינו מחבלים על האמר נוסעים מולנו ושומעים את הכדורים שורקים. אנחנו מנסים לחתוך ימינה ורואים אופנועים שלהם אחרינו. בן דוד שלי בנסיעה שלנו הציל אותנו כשהמחבלים כל הזמן אחרינו. באחת היציאות ראינו שבעה אופנועים באים מולנו. הצלחנו לברוח לאיזה פרדס והתחבאנו שם. אחרי שעה שמענו אותם מחפשים אותנו באופן רגלי אחרי שעברנו ממחבוא למחבוא. היינו שם בשקט וחשבנו על זה שאו שאנחנו ניחטף או שנמות. בדרך נס ממש הצלחנו לשרוד את זה. הצלחנו לעלות על האוטו ולברוח כשאנחנו רואים מולנו עשרות ערבים מתפרעים. זו סיטואציה שבה במשך חמש שעות לא ראינו אפילו איש ביטחון אחד".
המצב הזה זעזע אותו. "הייתי לוחם בצבא ופשוט לא היה שם אף אחד. זה לא רק שהיו חמושים על רכבים או אופנועים אלא מחבלים שהלכו ברגל, בלי סכינים אפילו, פשוט באו לקחת דברים ולחזור לעזה".
קרוב לארבע שעות אחרי תחילת האירוע הוא ובן דודו מצאו לראשונה מחסה בטוח יחסית. "בסביבות השעה 12 הגענו לאזור שבו היו כמה שוטרים ושני חיילים ועוד כ-20 חברים מהמסיבה. גם שם אנחנו שומעים את השוטרים צועקים 'תביאו אנשים, תביאו תגבורת'. זה קרה רק אחרי שעה או שעה וחצי. בינתיים אנחנו שוכבים שם במקום שיש בו פצועים עם חורים בידיים וברגליים. תמונות קשות ממש. ראינו אנשים זרוקים על הכביש".
כשנשאל האם עיכל את האפשרות שהיה יכול להיות עכשיו שבוי בעזה ענה אלון, "זו מחשבה מצמררת. בהתחלה ניסיתי להדחיק את זה אבל כשאני חושב על האנשים שנמצאים עכשיו בעזה אני אומר שבקלות יכולתי אני להיות זה שבעזה. כואב לי עליהם ועל המשפחות שלהם. זה כל כך קשה".
ולמרות החוויה הקשה כשנקרא אלון בצו שמונה - עוד תוך כדי הניסיונות להתחמק מהמחבלים - הוא לא היסס. "היינו אבודים. אני גר בפסגות שבבנימין וכל החיים שלנו חיילים מגינים עלינו והיינו בסביבות שש שעות וחצי במלחמה ורק כשהגיעו החיילים הרגשתי הקלה. רציתי לצאת הבוקר ולהצטרף ללוחמים כי חשבתי שזה יעשה לי טוב - אבל הגיעו כל כך הרבה מתנדבים וכבר לא היו צריכים אותי".