באחד הלילות האחרונים ישבנו חבורה של נשות מגויסים בשארית של סוכה, להישען זו על זו, לאסוף כוחות. נתנו מקום לכאב, לתפילה, לזעקה המתפרצת. להלם, לאלם. רגע לפני שהתפזרנו מישהי התחילה פרק תהילים והצטרפנו אליה. פתאום הניגון היה לי מוכר, והדה ז'ה וו, והתחושות. בבת אחת נזרקתי שנים אחורה אל ערב הגירוש מגוש קטיף. אל התפילות הנזעקות בחולצות כתומות, אל התחינות הבוערות שלא יבוא חורבן. שתיים מהחברות שהיו לידי בסוכה הן מגורשות מעצמונה ומנצרים. הן ישבו חבוקות ושרו, אולי כמו אז.
בתש"ח גורשנו מהעיר העתיקה וחזרנו אליה רק אחרי 19 שנה של געגוע. בתשס"ה גורשנו מגוש קטיף, ועכשיו מחכים לשוב אליו, בשנה ה־19 לגירוש. התיקון מחכה לנו. ואם הוא לא ייעשה עכשיו הוא ייעשה בעוד כמה שנים, במחיר דמים גבוה יותר ואחרי מלחמה מתישה עם אויב נחוש שמזהה את ההססנות המפוחדת שלנו.
אנחנו בפרשת דרכים. או שישראל תגיב מעט מדי וחלש מדי מפחד ה"מה יאמרו עלינו בעולם", או שהיא תעשה את מה שדורש מוסר יהודי אמיתי (וגם מה שהמערב מצפה ומייחל שנעשה) – להכות ברוע עד תום. לכתוש בעוצמה. בלי למצמץ. אנו דורשים ממנהיגינו הכרעה מוחצת, המחיר הכבד כבר שולם. רוב העם מבין ודורש את זה, מה שגם שתי אינתיפאדות וכמה מבצעים צבאיים לא הצליחו להזיז. הכאפה המטלטלת שחטפנו משנה את התמונה, ושום דבר כבר לא ישוב להיות מה שהיה.
על מה רבנו לפני שבועיים
בתוך סערת המלחמה הבחירות לרשויות עדיין רובצות מעלינו, ובכל זאת זה נראה פתאום אחרת. בכמה רשויות המועמדים ביקשו מהפעילים להפוך את שלטי הבחירות ולכתוב על גבם האחורי מסרים מחזקים של אחדות ועידוד. רוח אחרת נושבת ברחובות. אנשים שלא דיברו ביניהם בשבועות האחרונים מאמוציות הבחירות, נעצרים במרכז המסחרי עם טפיחה על הכתף - מה איתכם, מי מגויס אצלכם, הכול בסדר? כאילו רק חיכינו שמישהו יחזיר אותנו לקרבה הזאת.
אנשים שעומדים בתור בסופר ופתאום נכנס מילואימניק מהאוגדה הסמוכה, וכולם מריעים לו ומודים לו, והוא עומד קצת נבוך כי הוא בכלל רק רצה לקנות קולה, ובכל זאת יש רוח חדשה בסופר. משהו מקומתם של הקונים קצת נזקפת. מין תנועה ששמורה לאנשים שמרגישים חוסן של יחד. שהאנרגיה שבוזבזה במלחמת אמוציות חוזרת להשתמר עכשיו לדברים החשובים באמת. וכמה כל הפרופורציות משתנות פתאום. ועל מה בכלל רבנו לפני שבועיים.
ביום שלישי האחרון היה היארצייט של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל. אני מאמינה שהוא מסתובב שם נסער בהיכל של מעלה, מנענע את אמות הסיפים, אוסף את הסיפורים המופלאים שמתרחשים כאן בכל פינה, בעורף ובחזית, ומעמיס על כפות המאזניים. אם הוא רק היה נכנס לקבוצות הווטסאפ ורואה את ההצפה... אני מצרפת לו סיפור קטן, טרי.
בעלי וחבריו לפלוגה ישנו לילה במושב קטן בדרום. מושב חילוני אומנם, אבל הם הבינו שיש בו בית כנסת כלשהו שיוכלו לפתוח להם אותו כדי להתפלל שחרית. הם מגיעים לשם בבוקר ורואים משפחה קטנה ונבוכה שעומדת בכניסה. ילד, הורים, סבא ודוד. מתברר שלילד יש בר מצווה היום, אבל בינתיים אין מניין, ואין מתפללים, ואין בר מצווה.
כשהחיילים העייפים מבינים את הסיטואציה הם מתנערים ומרימים לו שם אירוע בר מצווה, כולל שמחה וריקודים ועלייה לתורה ואנרגיות גבוהות. האירוע נחתם במעגל שירה רמה של "אל תירא ישראל אל תירא..."
ומעגל של חיילים רגע לפני היציאה לחזית, וילד שבתוך המלחמה נכנס בעול מצוות ובברית הנצח של עם ישראל, ומשפחה קטנה דומעת מסביב, והם עטורי טליתות ותפילין, אותו קשר תפילין של יהודים שנות דור.
ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, אתה בטח מתרוצץ עכשיו ומעמיס גם את הסיפור הזה על המאזניים, ושואג כארי בהיכל של מעלה: זכאים בדין! זכאים בדין! זכאים בדין!
אנחנו זכאים. כולנו. אני מבקשת להצדיע כאן ליאיר גולן. האיש הזה, שאומר דברים שקשה לי מאוד לשמוע, האיש הזה רץ עם רכבו הפרטי וצלל לתוך האש בדרום הלוך ושוב ללא הפסקה כדי לחלץ ולחלץ ולחלץ. ככה ישר לאש, להציל אחים. ואולי זה המבצע האמיתי שלפנינו. אם כל אחד יבחר מישהו שיש לו איתו מחלוקת עמוקה, ויבחר לשנות את המבט עליו, את הכותרת שלראשו - אולי סופסוף נתקן את מכירת יוסף, נשיב את האחווה ונזכה לאחדות אמיתית. הקלישאה הזאת מוכרחה להתקיים. וזה בסדר שאנחנו חלוקים בדעותינו, ומגוון הדעות במגוון הצבעים במגוון הפסים. אבל כתונת הפסים הטבולה בדם תשוב ותתאחה חזרה מקרעיה.
מבקשים למחות את זכר עמלק
אפרופו קרעים, דימוי שפוגש אותי בימים אלו הוא צירי הלחץ של לפני הלידה. בלי אפידורל כל ציר מורגש חזק מאוד, מטלטל מאוד. בשלב כלשהו הגוף מגיע לסף הכאב, למה שנראה כמו תחתית שאין לאן לרדת ממנה. אלו הרגעים של "אי אפשר יותר, לא נושמת יותר", ואז בקרקעית הזאת, מהאין־אוויר הזה, מגיח ציר עצום שאין בו מושג של זמן ומקום, ובזעקה אחת גדולה נולד תינוק. נולדים חיים חדשים.
ואנחנו ממש שם. שלב צירי הלחץ שמהם ניוולד למציאות חדשה, למדרגה שעוד לא היינו בה. אין מצב שכל המשבר הזה הוא בשביל צעד קטן. זה משבר שהוא מושב היולדת, ואולי מעולם לא עמדו רבים כל כך מעם ישראל וביקשו יחד למחות את עמלק, לבקש גאולת עולמים. ואנחנו רגע משם.
ותשובה.
ראית איך עשינו תשובה? ואיך מפגינים ומופגנים הפכו להיות צד אחד, ואיך כל מי שרק לפני שבוע נלחם עד דם, נלחם עכשיו עד דם כדי לחלץ אח ממלתעות מחבלים? ראית איך כולם התייצבו 200 אחוזים כתף לכתף כמו שאחים עושים? ראית שעובדים כדי להקים ממשלת אחדות כדי למגר את הרוע ביחד? ראית איך התפילות נעצרו והטליתות קופלו וכולם עלו על רכבים באמצע החג רק כדי לצאת ולהתייצב לעזרת אחינו? ראית את האחווה הזאת? שמעת את הקול הרועד של המבוגר שצילם היום סרטון ואומר: "אני חושב שחזרנו להיות אחים. סוף סוף". שמעת את זה?
ותפילה.
הגיעו אליך כל נהרות התפילות? והכנסים בזום לתפילת רבים? ואין־ספור פרקי תהילים שמולמלו בעורף ובחזית, וכל שיעורי התורה של הילדים? את ספרי התהילים המקוונים שמסתיימים בזה אחר זה? רשמת את כל שיעורי התורה שהועלו לרשת כדי לחזק את הרוח? הגיעו אליך כל המיות הלב באלף צורות, בשפע שפות, עם מילים ובלי מילים, וניגונים שהפכו לתפילה, ודמעות שהן תפילה, וזעקת לב אילמת? ראית את החיילים עומדים בשטחי הכינוס רגע לפני היציאה לשדה הקרב כשהם פורשים ידיים על ראשי החברים ברשת ביטחון צפופה ומתפללים לפניך בעוז ובגבורה?
וצדקה.
ראית את מאות המכוניות והמשאיות ואלפי המתנדבים שבאו ופרקו עוד ועוד שקיות שהביאו מהבית, והררים של קרטוני ציוד שקנו לחיילים ולמפונים, אוכל וגופיות ונייר טואלט ומים ומטענים וציוד? ראית את הטורים הארוכים שבהם עמדו אנשים שעות כדי לתרום דם? אתה סופר את קבוצות המתנדבים להסעת מגויסים, לעזרה לנשות העורף, להפעלת ילדים ממשפחות המחולצים? את הפייבוקס שקרס מעומס הנתינה? רשמת לפניך את בני הנוער שפירקו את הסוכות בבתי המגויסים ובדרך זרקו את הזבל? ראית את זה שהכין עשרות סנדוויצ'ים מפנקים ונסע לצומת כדי לדחוף לכל רכב צה"לי כמה כריכים? ראית את הצעות האירוח בצימרים, ביחידות דיור או בחדר פנוי בבית?
הכול הגיע אליך? בקע שערי שמיים? ותשובה. ותפילה. וצדקה. אפשר כבר להעביר את רוע הגזרה?
***