סבתא שלי זיכרונה לברכה, סבתא שושנה, כמעט לא דיברה על השואה. מדי פעם הייתה נאנחת ואומרת, כאילו לעצמה, "ווי, מה הם עשו לנו". פה ושם, אחרי פיגוע או כשאיזה מחבל תורן איים להשמיד את ישראל, היא הייתה ממלמלת: "רק שייתנו לנו לחיות". למרות שהיא, כניצולת שואה, ידעה היטב שאת הזכות המוזרה הזאת, לחיות, רק אנחנו יכולים לקחת לעצמנו. אף אחד לא יתנדב לתת לנו אותה במתנה.
לסבתא שלי היו כל הסיבות שבעולם לשקוע לתוך הטראומה. היא עברה את הזוועות האיומות ביותר, נותרה כמעט היחידה ממשפחה ענפה, עלתה למדינה ענייה ומוקפת אויבים שהשפה שמדברים בה שוברת שיניים, ובנוסף לכול התאלמנה בגיל צעיר. אבל היא תמיד אמרה: אני מאושרת.
סבתא לא הרשתה בשום פנים ואופן להעביר ביקורת על המדינה, על ראש הממשלה, ובמיוחד לא על צה"ל. כשמישהו היה מתלונן היא הייתה אומרת: "קשה לך? אז קשה. תרים את הראש ותמשיך הלאה". בשבעה שלה, אחת השכנות סיפרה איך פעם היא התלוננה באוזני סבתא שיותר מדי קשה בארץ ואולי הגיע הזמן לעבור למקום אחר. וסבתא שלי, שלא הייתה דברנית גדולה, שטפה אותה מכף רגל ועד ראש שככה לא מדברים על ארץ ישראל, ושבן אדם צריך להגיד תודה ולשמוח במה שיש לו.
נלחמים לתיקון עולם
לפני כמה שנים שודרה בטלוויזיה הסדרה התיעודית "סלאח, פה זה ארץ ישראל", על הקיפוח הממסדי של עולי מרוקו שנשלחו למעברת ירוחם. בפרק האחרון רואים את ותיקי ירוחם צופים בסרט על עצמם, ולפתע שתי נשים מבוגרות קמות בהפגנתיות. "אסור להגיד דברים רעים על ארץ ישראל", אומרת אחת מהן, ושתיהן יוצאות מהאולם.
האישה הזאת היא תאומה של סבתא שלי. טכנית היא נולדה בצפון אפריקה וסבתא שלי במזרח אירופה, אבל מהותית שתיהן אותו דבר. זה הדור המופלא ההוא של האנשים שבנו את המדינה במסירות ובהקרבה, אנשים מדגם שכבר לא מייצרים היום. או לפחות ככה אנחנו אוהבים להגיד לעצמנו. עד שמגיעה מלחמה.
ביום ראשון הבן הגדול הצליח להתקשר לכמה דקות מהחזית המדממת. "אנחנו בסדר", הוא אמר, "המורל גבוה, המוטיבציה בשמיים. בבקשה תשמרו גם אתם על המורל, אל תתעסקו בביקורת".
כשהתחילו להגיע הידיעות בבוקר החג הוא הדליק את הטלפון, קיבל הוראה להתייצב, עזב הכול ונסע. אחריו קיבלו צווי 8 גם הבן השני והחתן. השאירו מאחוריהם נשים וילדים ואישה אחת שאמורה ללדת ממש בכל רגע. אף אחד מהם לא התלונן, לא קיטר, לא אמר לעצמו שאולי בעצם אפשר לחכות, לא חייבים להדליק את הטלפון באמצע החג. זה דור מופלא שכזה, אותו דגם משובח כמו פעם. אולי בעצם קצת יותר.
פתאום הסיפורים ממלחמת יום הכיפורים קמים לתחייה לנגד עינינו. חגי תשרי, הפתעה מוחלטת, קו הגנה מושקע שמתמוטט ברגע, אזעקות, הדי פיצוצים, גברים יוצאים מבית הכנסת וממהרים אל החזית. אבל הפעם הם מדווחים שהימ"חים מלאים, יש ציוד חדש מהניילונים, ממתקים בשפע, אוכל מסודר קצת פחות אבל כל השאר בסדר. חוץ מזה שהצבא החזק במזרח התיכון לא מצליח לארגן נעליים לחתן שלי, שלא הספיק לעבור בבית והגיע לנקודת הכינוס בסנדלים.
בשנת תשל"ד הרמטכ"ל דדו אמר על המצרים והסורים: "אנחנו נשבור להם את העצמות". בתשפ"ד הרמטכ"ל אולי נעלם לאיזה יומיים, אבל הקצינים והחיילים בשטח הם תלמידים מצטיינים של סבתא שלי. קשה? אז קשה. מרימים את הראש וממשיכים הלאה. חטפנו חזק, עכשיו הולכים לא לשבור להם את העצמות, אלא לקרוע להם את הצורה. כמו הדברים המרטיטים שאמר השבוע הרב בני קלמנזון, שבנו אלחנן הי"ד נפל בקרב גבורה בקיבוץ בארי: אני לא רוצה עכשיו דמעות. אני רוצה שהחיילים שלנו יילחמו בגאווה ויבינו שהם מתקנים את העולם, נלחמים ברוע.
אופה עם הילדים עוגות לחיילים
ובזמן שהבנים מגויסים בחזית, הנשים, הילדים וההורים מגויסים בעורף. מאז שצה"ל שחרר אותי ממילואים, לשמחתו, ידעתי שאם שוב יקראו לי זה יהיה סימן שהמדינה במצב ממש גרוע. החדשות הטובות הן שלא גייסו אותי. זאת אומרת לא לצבא. בבית אני משובץ לתורנויות מטבח וסיוע בהחזקת ילדים קטנים על הידיים בזמן שאמא שלהם מנסה לחטוף כמה דקות כדי לאכול משהו.
חזרנו שלוש שנים אחורה, לתקופת הסגרים של הקורונה שבה כולם בבית, אין לימודים, מנסים לעבוד תוך כדי שהנכדים יושבים לנו על הברכיים ועושים פרצופים לשותפים שלנו לעבודה בזום, ואף אחד לא יודע מה יהיה וכמה זמן זה יימשך. מה עושים? מנסים לשמור על סדר יום ושפיות: משחקים קצת ביחד, קוראים סיפור, מכינים עם הילדים עוגות לחיילים. אחר כך אופים עוד עוגות, אוכלים ארוחת צהריים (שניצל ועוגות), אופים קצת לחמניות ועוגיות, מכינים עוד כמה תבניות של עוגות ושולחים באהבה לחיילים שמגיבים בתודה גדולה ובתחינה נואשת להפסיק כי הם מוצפים באוכל, אבל אם אפשר לארגן להם מטענים ניידים לטלפונים זה יהיה ממש סבבה.
עוד בליל שמחת תורה שמתי לב שהמנגינה של הפסוקים שלפני ההקפות דומה באופן חשוד מדי למנגינה של תשעה באב. אני מדבר על המנגינה האשכנזית כמובן. כי אם מעבירים את המנגינה של "אתה הוראת לדעת כי ה' הוא האלוקים" מסולם מז'ורי לסולם מינורי, מקבלים בדיוק את המנגינה של "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם".
בליל שבת זה היה נראה לי כמו עוד דאחקה על האשכנזים שיש להם רק מנגינה אחת (בדרך כלל עם הרבה ניי־ניי־ניי) ושגם השמחה שלהם נראית כמו תשעה באב. בבוקר גילינו שבאמת, בדור המופלא שלנו עדיין האור מתערבב עם החושך, שמחת תורה עם תשעה באב, הפצעים הפתוחים ממלחמת יום הכיפורים עם זוועות שמזכירות יותר פוגרומים מהגולה מאשר להיות עם חופשי בארצנו.
פתאום הסליחות האשכנזיות, שתמיד נראות לי כמו עודפים מהקינות של תשעה באב, מקבלות משמעות אקטואלית. שורות כמו "גולה וסורה קדורנית חשוכה, דמעתה מצויה בלחייה למשכה, דרוסה בעוטה נגוחה נשוכה", שתמיד בסליחות נורא קשה לי איתן כי איך אפשר לדבר ככה כשאנחנו משגשגים במדינה המתקדמת שלנו, פתאום כבר לא נראות מנותקות כל כך. ועדיין, ולמרות הכול, אנחנו כבר לא העם המושפל והבזוי של פרעות קישינב והפרהוד בבגדד. אנחנו כבר לא עם מפורד ומפוזר בין העמים, אנחנו רק מפורדים קצת בינינו לבין עצמנו, וחבל שרק בעת מלחמה אנחנו נזכרים שבעצם יש כמה דברים קצת יותר חשובים מהסוגיה הגורלית של כן או לא מחיצה בתפילת נעילה בכיכר דיזנגוף.
ובכל זאת. העם הזה המפולג כל השנה, כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה. כן, לחיי העם הזה.
בסוף אנחנו ננצח. אין לנו ברירה אחרת. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, לפעמים מצליחים לפגוע בנו חזק בגוף, אבל את הרוח היהודית הגדולה הם לא יצליחו לכבות. וזה משגע אותם. טוב מאוד, שישתגעו.
אנחנו ננצח. וזה לא ימנע מאיתנו לבכות, ולזכור, ולדרוש חשבון נפש ותיקון יסודי ועמוק.
אבל קודם כול – ננצח.
לתגובות: [email protected]
***