העם הזה המפולג כל השנה

שתיקה

לא בא לי לכתוב את הטור הזה. אילו הדבר תלוי בי, הייתי משאיר דף לבן ריק עם כתמי דם מקירות בית בעוטף, וכותב רק מילה אחת:

לנצח!

התקווה

זה מרגיש כמו לפני אלף שנה, אבל זה היה בסך הכול שבועיים לפני שהכול התחיל: מוצאי שבת, ערב יום הכיפורים, הלכתי לקניון לקנות מתנה לקרובת משפחה שנולדה ב'כל נדרי'. ברחבת הקניון התקיימה הפגנת ענק נגד הרפורמה. בחצי אוזן אני שומע דברים קשים מאוד מעל במת הנואמים. נכנסתי לחנות. קניתי. יצאתי. שוב מצאתי את עצמי במרכז ההפגנה בדרך אל הרכב, הפעם מן הבימה מכריז הקריין: "לשירת ההמנון...". ברגע הראשון, מתוך אינסטינקט, הגברתי צעדים, הרגיש לי מוזר לעמוד במרכז הפגנה שאני לא ממש מזדהה איתה, בטח לא עם הסגנון ודרכי הפעולה. ברגע השני, החלטתי דווקא לעמוד, ככה, כמו שאני, עם כל המפגינים, ולשיר איתם התקווה. כי אם יש מילים שכולנו מסכימים עליהן, אני לא בורח מכאן לשום מקום. עמדתי איתם, שרתי בקול, התענגתי על הרגע.

אחר כך התקשרתי למובילת המחאה בכפר סבא, שיתפתי אותה ברגע המשונה הזה וזרקתי לה רעיון. שאלתי מה דעתה שייתנו לי הזדמנות לדבר באחת ההפגנות הבאות, דברים על אחדות וחיבור ופיוס, כי זה מה שחייבים עכשיו. שמחה על הרעיון ואמרה שתנסה לקדם את זה. בבית הזהירו אותי שאצא רע מכל העניין הזה, כי בכיכר ישרקו לי בוז, ומהעבר השני יגידו איך העזתי לקחת חלק במחאה ועוד לנאום בה. בינתיים יום כיפור וחג סוכות, ומי האמין שברגע נחזור להיות כולנו באמת אחים לנשק, שמוביל ההפגנות בעד המחאה יפרסם שבקרב גבורה השתתפו אנשי כוח קפלן. ואיכשהו בכניסה לעזה לא שאלו החוטפים הארורים את הנחטפים אם הם בעד או נגד, אפילו לא אם השתתפו בצעדה המרגשת של נשים ישראליות ונשים פלשתיניות חולמות שלום. להם יש חלומות אחרים, ולצערנו המימוש החלקי שלהם עדכן מהר מאוד גם את החלומות שלנו.

נמגר את האויב

מתי שמעתם לאחרונה את המינוח הזה, 'מיגור אויב'? בכלל, המילה 'אויב' כבר יצאה מהאופנה. 'מפגעים' החליפו את ה'מחבלים', כי זה רך יותר, ואימנו אותנו לחשוב שמדובר בסך הכול בסכסוך שכנים, ואנחנו הרי השכן העשיר והחזק וחייבים להתחשב בשכן העני. שלום חנוך שר לנו שהאויב שלנו הוא בדיוק כמונו, בסך הכול רוצה לחיות, כמונו בדיוק. שלומית אהרון שרה לאויב שהיא שומעת את הכאב שלו ורואה אותו, וההמנון היה שהבטחנו להפוך אויב לאוהב. להבטחה הזאת יש שורש עמוק בתורה, עתיד ישמעאל לעשות תשובה בסוף ימיו. אבל כמו כל גאולה, כשמתעקשים לקרב את הקץ זה מתהפך עלינו. התעקשנו להפוך את האויב לאוהב, וכשהוא עשה הכול להבהיר שהוא עדיין אויב, סיפרנו לעצמנו שזו רק אהבה נכזבת.

אז הנה, לצערנו, בדרך הכי זוועתית שלא העלינו בדעתנו מתברר שהאויב הזה לא כמונו בדיוק, כי אין מצב שהיינו עושים לנשים, נערות וילדות את מה שעשה האויב המפלצתי שלנו. כי יש שם רוע צרוף שהוא לא קשור לכיבוש ולא קשור למחנות הפליטים, הוא קשור לרוע אנטישמי צרוף מתחילה ועד סוף. דווקא לנו כיהודים קשה לקבל את זה, כי באנו לתקן עולם, ואי אפשר לתקן עולם כשלא מאמינים באנשי העולם. וכשאתה עצמך שייך לעם של רחמנים בני רחמנים, קשה לך לקבל שיש מנגד אכזרים בני אכזרים. אבל יש רגעים שהמציאות נגלית במלוא מערומיה, ופתאום כולם נאלצים להבין, ואין ברירה, צריך למגר את הרוע.

העם הזה

העם הזה, שלכאורה נתגלה בפניו השסועות בעת האחרונה – תראו אותו. תראו אותנו. תראו כמה טוב יש פה. והגיע הזמן שכל מי שעמל כדי לפלג אותו, ילך הצידה, ואני לא מתכוון לאיש כזה או אחר. הגיע הזמן שכל מי שעמל כדי לחבר אותו, יתפוס את מרכז הבמה. לפני חצי שנה כתבתי כאן, בטור הזה, סיפור כביכול דמיוני, לפיו כל השסע על כן או לא רפורמה הוא מזימה איראנית שנועדה להשמיד את ישראל, והגרעין האיראני הוא סתם הסחת דעת. היום אני כבר לא יודע אם זה היה סיפור דמיוני.

לעולם לא עוד

הסיפורים הללו שמגלים את גודל הזוועה מזכירים עדויות מהשואה, בשני הבדלים. האחד הוא כמובן בכמויות. לשמחתנו אין להם היכולת, אחרת לא היו מהססים להשוות כמויות. והשני – שבשואה יכולנו לומר לעצמנו שכשתהיה מדינה זה לא יקרה לעולם. עכשיו גם זה נסדק, ואת הסדק הזה צריך לאחות הכי חזק שאפשר.

לעשות

מה לעשות עם הפחד, הדאגה וחוסר הוודאות? לעשות. ויש עכשיו כל כך הרבה מה לעשות. סעו לבתי המלון של המפונים (מזכיר לכם משהו?), תפנקו, תחבקו, תיתנו. סעו לצמתים עם דגל. סוף סוף הדגל חזר להיות של כולם. תפתחו את הלב ואת הבית לאנשי הדרום. תתפללו. תעשו חסד. תביאו טוב. בשורה התחתונה יש כאן קרב בין אוהבי החיים לשונאי החיים, בין אוהבי טוב לאוהבי רע. ובחרת בחיים.

אל תגידו בגת

אנחנו עם רגיש, אנושי, זה יופיינו. זו גם חולשתנו בעיני האויבים האיומים הללו. אבל עכשיו מתגלה שבצד הרגישות העמוקה יש גבורה עצומה. "אל תגידו בגת, אל תספרו בחוצות אשקלון", אמר דוד, "פן תשמחנה בנות פלישתים, פן תעלוזנה בנות הערלים". מדהים. הרגישות שלנו אל מול האכזריות של הנשים הפלישתיות. אבל הפעם הרגישות הזאת מילאה אותנו גבורה, כי דווקא בשם הכאב והצער אנחנו מתגברים ונלחמים. אפילו ההספדים בהלוויות נשמעים אחרת. הם לא השפילו אותנו. הם השפילו את עצמם, המפלצות הללו, ואיבדו את הזכות להתקיים. ואנחנו? הלוואי שנגלה את עצמנו מחדש.

לתגובות: [email protected]

***