ואומרים "באמת, זה לא הזמן עכשיו. תפסיקו להגיד מי טעה ואיפה ומי האחראי ואיזה מחדל. עכשיו אסור לריב, צריך להתאחד ולעמוד יחד מול הצרה". אמירה נכונה, אבל דורשת דיוק. ודאי שכעת לא הזמן להטיח האשמות, ולהצביע על מי שהמיט על ראשנו את האסון הנורא הזה. האויב הנתעב שמולנו אינו מתעניין בהשקפות הפוליטיות או באמונות היהודים שהוא טובח בהם. הוא אינו מבדיל בין קיבוצי העוטף השמאלניים־חילוניים לבין אופקים או שדרות הימניות־מסורתיות. מבחינתו כל היהודים בני מוות הם, כך שמן הראוי שכל אותם יהודים יניחו לרגע בצד את פולמוסיהם החשובים, ויילחמו יחד, כתף אל כתף, בצורריהם.
אחרי שנכה באויבינו מכה ניצחת, נוכל לברר ולהבהיר מי הם אלה שבמעשיהם ובדבריהם אפשרו לאויבינו לפגוע בנו כך. כעת צריך לנקות את השיח מכל שאלות ה"מי". עם זאת, חשוב מאוד, במיוחד כעת, לשאול את שאלות ה"מה". מה היו הטעויות שהובילו לכישלון? וחשוב מכך, מה היה המסד הרעיוני שהצמיח את הטעויות האלו? שאלות ה"מה" חשובות, מכיוון שהניצחון במערכה תלוי בקריאת המציאות, בראייה הנכוחה את אשר לפנינו, ובהבנה מה עלינו לתקן כדי לשנות את המציאות.
נדמה שמקור כל הטעויות בשורשים הקצרים של האליטות המנהיגות את המדינה. הצמרת הישראלית מורכבת ברובה מאנשים הסובלים מחסך תרבותי משמעותי. הם חסרי ידע בסיסי במקורות היהדות, ומנותקים גם מההקשר ההיסטורי של עם ישראל. אפשר לזהות את השורשים הקצרים האלו בכל ההתנהלות הישראלית, אולם כאן נתמקד בשלוש טעויות הרלוונטיות למצבנו הנוכחי.
הטעות הראשונה היא בחוסר ההכרה בשנאה רוחנית־דתית, שאינה נסמכת על שום מניע תועלתי מעשי. ההנהגה הישראלית סירבה להפנים שהפלשתינים שונאים אותנו מעצם היותנו יהודים; שזה לא הכיבוש, העוני, המצוקה או הלאומיות. זו אותה השנאה שכתובה בתהילים, "לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד". אבל מי שלא גדל על תהילים, ולא על תורה שבכתב ושבעל פה, וגם לא התעמק יותר מדי בתולדות עם ישראל בכלל ובאנטישמיות בפרט, סירב לקבל את המציאות הזאת. ליציר העת הפוסט־מודרנית קשה לתפוס שתיתכן שנאה כזאת שהטבות כלכליות לא יכבו, ושנהרות כסף מקטאר והיתרי עבודה לא ישטפוה. אבל זאת בדיוק השנאה שאנו עומדים מולה, ואותה צריך לדכא ביד ברזל, לקפד את ראשה ולא להניח את הנשק מהיד גם כשנדמה שכבר נשברה והוכנעה.
הטעות השנייה ששורשים קצרים מצמיחים היא חינוך לקוצר רוח. אדם שאין לו סבלנות, שאינו מכיר בכוחן של השנים שעוברות, בערכה של שרשרת הדורות, צריך הכול כאן ועכשיו. שלום עכשיו, שקט עכשיו, תשובות עכשיו, ניצחון וישועה עכשיו. הדרישה לשקט עכשיו היא שעודדה את מדיניות ההכלה והפיתויים כלפי עזה. הדרישה לניצחון עכשיו, לתשובות מיידיות כאן ועכשיו ל"מה קרה?" ו"איפה הם?" ו"מה יהיה?" גורמת לדמורליזציה ומרבה דאגה ומצוקה. מי שרואה את הדברים במבט שמחובר לעבר וצופה פני עתיד, מבט של "בינו שנות דור ודור", יודע להמתין בסבלנות, לעמוד איתן בתנאים של חוסר ודאות, ובכך לתת גב ללוחמים, וכוח וגבורה למקבלי ההחלטות.
הטעות השלישית נובעת אף היא מהניתוק מהמורשת היהודית. עם ישראל הוא עם זקן ושבע ניסיון, יודע "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". מי שמחובר להיסטוריה היהודית יודע, כדברי מאיר אריאל, ש"עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". התנהלותו הפלאית של עם ישראל לאורך דורות של רדיפות וטלטלות, התקבצותו בארצו אלפי שנים אחרי החורבן, צריכה לחזק בנו את הוודאות שלא רק שנעבור גם את זה, אלא שנצא מהמשבר הזה טובים משהיינו, חזקים וחכמים ומאמינים משהיינו.
משה רבנו מסר את נפשו על הנחלת התורה לעם ישראל, על חינוכם לשמירת המצוות ולדבקות בה'. אבל מילותיו האחרונות להם מגלות את מה שבעיניו היה כנראה המהות היהודית, התכונה הפלאית ביותר והייחודית ביותר של עם ישראל. וכך נפרד משה מבני ישראל: "אשריך ישראל! מי כמוך עם נושע בה', מגן עזרך ואשר חרב גאוותך, ויכחשו אויביך לך, ואתה על במותמו תדרוך". השגחת ה' על עמו, היותו מגיננו וחרבנו, כבודנו ומקור כוחנו, הם הביטוי המזוקק ביותר של נוכחות ה' בעולם, היא המבטיחה את ניצחוננו המוחלט על כל אויבינו ומבקשי נפשנו. וכך זה ייגמר, אנחנו על במותיהם נדרוך.
***