"צריכים אותי פה - תייצרו לילדים אווירת חג, תרקדו איתם, תעשו תפילה, תביאו להם את כל הממתקים שיש בבית. צריך לעבוד עכשיו על לעשות להם הרגשה טובה. זו המשימה". את הדברים הללו שלח עמיחי וייצן הי"ד לאשתו טליה ולחמשת ילדיו בעיצומו של החג, במהלך הקרב ההרואי שניהל עם חבריו לכיתת הכוננות בקיבוץ כרם שלום. וייצן בן ה־33 נפל בקרב לצד חברו הקרוב משה ידידיה רזיאל (רוזנברג) הי"ד בן ה־31, אב לשלושה ילדים.
קשה להפריד בין המוני סיפורי הגבורה מיומה הראשון של המלחמה, שרק מתחילים להיחשף לציבור. כל סיפור וסיפור שכזה טומן בחובו גבורה יוצאת דופן, ופותח צוהר לסיפורם של לוחמי כיתות הכוננות, של צוותי החירום היישוביים, וגם של החיילים שהוצבו ביישובים בעוטף עזה, ושהצילו את חייהם של המוני ישראלים בשעות ההן, ולא פעם שילמו על כך בחייהם.
משפחות דתיות וחילוניות יחד
סיפורו של הקיבוץ כרם שלום מתחיל כבר לפני כמה שנים, כשגרעין התיישבות דתי החליט להתיישב בקיבוץ ולהציל אותו מסגירה. "עמיחי וידידיה הצטרפו לקיבוץ לפני קצת יותר מחמש שנים. בהתחלה הם היו תשע משפחות, שהגיעו כדי להחיות את הקיבוץ שסבל מהתרוקנות. אחרי צוק איתן, ועם ההתבגרות של האוכלוסייה הוותיקה שגרה במקום, הקיבוץ הלך וננטש. הגרעין הדתי הגיע והציל למעשה את הקיבוץ", מספר אלישיב וייצן, אחיו של עמיחי.
איך התושבים הוותיקים של הקיבוץ קיבלו את הגרעין?
"באהבה עצומה. הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהקיבוץ. בהתחלה התושבים חששו שהקיבוץ יהפוך לדתי, והם יאבדו את מקומם. אז מצאו נוסחה שעבדה נהדר, שעל פיה לא יהיה רוב למשפחות הדתיות (כיום מונה כרם שלום 35 משפחות סך הכול, א.מ.). הגרעין התקבל בחיבוק אדיר וכולם קשורים לכולם. זה חיבור ישראלי בשלמותו, של דתיים וחילונים שחיים יחד והופכים לחברים קרובים מאוד".
החברות הזאת ליוותה את הקיבוץ בשעות הקשות שבהן אנשי כיתת הכוננות הדפו לבדם, כתף אל כתף, את המתקפה של מחבלי חמאס במשך שעות ארוכות. בכל השעות ההן, תשעה חברי כיתת הכוננות ושישה חיילים שהוצבו לסיוע בשמירה על הקיבוץ ניהלו קרב גבורה בכל חלקי הקיבוץ, עברו מפרצה לפרצה, מקצה לקצה, ומנעו מהמחבלים להיכנס לבתי הקיבוץ ולטבוח בתושבים, כמו שהתרחש ביישובים ובקיבוצים הסמוכים בעוטף, כשהתמונות הקשות שמגיעות מהמקומות ההם יכולות להמחיש מה עלול היה לקרות לתושבי כרם שלום, לו היו נכשלים.
"זה התחיל בשעה שש וחצי בבוקר שמחת תורה", משחזר הלל משען, גיסו של עמיחי וייצן שהתארח בביתו במהלך החג והמתקפה. "פתאום החלו אזעקות צבע אדום, ואנחנו מתעוררים בבית של עמיחי וטליה. בתוך כעשרים דקות הוא כבר היה על מדים מלאים, כולל אפוד וקסדה, ויצא להילחם בקרב בגבורה עילאית".
מה אתם יודעים שקורה בחוץ תוך כדי הקרב?
"אנחנו שומעים את היריות, ובעיקר מתעדכנים מההודעות שעמיחי שולח לנו. שתי ההודעות האחרונות שהוא שלח לנו כל כך ייצגו את מי שהוא. קודם כול הוא ביקש שבזמן שהוא נלחם טליה תחגוג, תשיר ותרקוד עם הילדים, כי זה שמחת תורה וצריך לתת להם תחושה של חג. אחר כך, בהודעה האחרונה ממנו, הוא הזהיר אותנו לא להסתכל החוצה מהחלון, כי מדובר במראות לא פשוטים שלא כדאי לראות. ואת הכול הוא אומר בקול יציב, רגוע ושלו. משרה ביטחון ומאמין מאוד בצדקת הדרך שלו. בסוף ההקלטה הוא אומר 'נצח ישראל לא ישקר. הקיבוץ פה במצב מצוין. אבל שום דבר לא ודאי'. ומאז לא שמענו ממנו. רק אחר כך התברר לנו איזה קרב הוא וידידיה ניהלו. הם בעצמם חיסלו כמה וכמה מחבלים, והצילו משפחות שלמות בקיבוץ".
כמה זמן נמשך הקרב?
"שש וחצי שעות עד שהגיעו כוחות צה"ל. כשבזמן הזה המחבלים לא מצליחים להיכנס לאף בית, חוץ מאחד שהיה ריק באותו זמן. כל הקרבות התנהלו בחוץ, בזמן שהתושבים סגורים בבתים. הלוחמים האלה הצילו אותנו, את הרוח של הקיבוץ, את כל המשפחות שלו. המשפחה בחוץ לא חשבה שקורה משהו בכרם שלום, כי לא היו דיווחים בתקשורת עלינו אלא על קיבוצים אחרים, פשוט לא היה על מה לדווח אצלנו, כי התושבים היו מוגנים בזכות הלחימה ההרואית של ידידיה, עמיחי ושאר חבריהם לכיתת הכוננות".
מקיפים את הבית ומכים במחבלים
הקולות והתחושות שחווים אנשי הקיבוץ בתוך הבתים, כפי שמתאר משען, מעידים רק על חלק קטן מהקרב שהתרחש ברחבי הקיבוץ עצמו. "כבר בהקלטה הראשונה שעמיחי קיבל, רגע לפני שיצא מהבית, אומר אחד החברים בכיתת הכוננות שחייבים להגיע מהר כי יש מחבל בתוך הקיבוץ. בפועל, כשהם יצאו הם נתקלו בחוליית מחבלים, וכך החל קרב יריות בין כוחותינו למחבלים, שבסופו משה ידידיה הוא זה שהורג את המחבלים הראשונים שבהם הם נתקלים בקיבוץ. ואז התברר להם שזו רק ההתחלה של הקרב", משחזר אלישיב וייצן.
את הפרטים שוייצן יודע לספר כיום, העביר למשפחה רבש"ץ הקיבוץ, אליה בן שימול, בימים האחרונים. והסיפורים הללו התגבשו לכדי תמונה מלאה של מה שהתרחש בשעות ההן בקיבוץ. לאחר ההיתקלות עם המחבלים הראשונים וחיסולם, מתחברת כל כיתת הכוננות, ובאחד מהרחובות של הקיבוץ הם נתקלים בעשרה מחבלים חמושים בכמעט כל תחמושת חמה שניתן להעלות על הדעת, החל מרובים וכלה ברימונים ולבנות חבלה. "הם היו מוכנים לאירוע רב־נפגעים", אומר וייצן.
את חוליית המחבלים המורחבת הזאת פוגשת כיתת הכוננות בזמן שמחבלי חמאס דנים כיצד להיכנס לאחד הבתים של הקיבוץ. כיתת הכוננות מנצלת את חוסר הריכוז של המחבלים, ומצליחה לחסל את כל העשרה. מיד לאחר מכן הם נשלחים לצידו השני של הקיבוץ, לאזור המחסנים שליד הכניסה, לאחר התרעה על כניסת מחבלים מהכיוון ההוא לקיבוץ. "שם הם מבינים מול מה הם מתמודדים. הם רואים עשרות מחבלים שרק מחכים לשעוט לתוך הקיבוץ ולרצוח את כל יושביו. שם מתחיל הקרב האמיתי", אומר וייצן.
המחבלים המתינו בדקות ההן בחווה הסולרית של הקיבוץ, מתכננים את מהלכיהם. לרשותם של המחבלים עמדו בין היתר אופנועים ורחפנים. הרבש"ץ של הקיבוץ, בן־שימול, התחיל בדיון עם אנשיו על הדרך הטובה ביותר להתמודד מול המוני המחבלים שמתכוננים לתנועה. בסוף נפלה ההחלטה לקרוא למסוק קרב שיפציץ את החווה הסולרית על המחבלים שנמצאים בה. עד שמגיע המסוק, אנשי כיתת הכוננות מונעים מהמחבלים לחדור לקיבוץ בקרב ארוך. עמיחי וייצן מנצל כמה רגעים כדי לשלוח עוד הקלטה לאשתו טליה, ובה הוא אומר לה שלא לפחד מהפיצוץ הקרוב, כי מדובר בהפצצה של צה"ל.
מיד עם תום החלק הזה בקרב, מגיעה הקריאה שבעקבותיה נפלו וייצן ורזיאל. מצידו השני של הקיבוץ מתקשר עמיחי שינדלר, חבר הגרעין הדתי, ומודיע כי מחבלים חדרו לביתו. בשלב זה מחליטים בן־שימול, וייצן ורזיאל, עם חבר נוסף בכיתת הכוננות, לרוץ לעבר בית משפחת שינדלר. וייצן ורזיאל מגיעים ראשונים, ומתחילים לנהל את הקרב מול המחבלים. "הם מגיעים לתוך הבית ורואים שהמחבלים הפציצו את הבית ברימונים", משחזר אלישיב.
בשלב זה מתחיל קרב יריות בין המחבלים שנמצאים בתוך הבית, לבין וייצן ורזיאל שנמצאים מחוצה לו. בעקבות הירי לתוך הבית, מתחילים המחבלים לצאת החוצה, אך השניים מצליחים לפגוע בכל אחד מהמחבלים שיוצאים. המחבל האחרון נשאר בתוך הבית ולא יוצא החוצה, במטרה לתפוס את בני משפחת שינדלר. וייצן ורזיאל מחליטים למנוע זאת בכל מחיר, ורצים לתוך הבית. אז מתברר להם כי המחבלים מלכדו את הבית בלבנות חבלה. אב המשפחה, עמיחי שינדלר, נפצע קשה בהתפוצצות אחת מהלבנים. המחבל מחליט להסית את נשקו מבני משפחת שינדלר לעבר וייצן ורזיאל והורג אותם. הרבש"ץ בן־שימול מגיע מיד לאחר מכן ומחסל את המחבל.
"רק אחר כך התברר מה המחבלים ניסו לעשות, ומה מנעו עמיחי וידידיה. מסתבר שהמחבלים הביאו איתם צלם שיתעד את הכול. הם רצו להפוך את האירוע בבית משפחת שינדלר לחגיגה שלהם. אנחנו לא יודעים אם הם רצו לחטוף אותם או להרוג אותם, אבל הם רצו שזה יהיה מצולם. גם את זה ידידיה ועמיחי סיכלו", מתאר אלישיב. כל האירועים הללו מתרחשים עד השעה 11 וחצי בבוקר, אז נופלים עמיחי וידידיה. יחלפו עוד קרוב לשעתיים עד שצה"ל יחבור לכוחות בקיבוץ, ובינתיים מחליט הרבש"ץ לקחת את הגופות של השניים איתו ברכב, כדי שלא ייחטפו. במשך השעתיים האלה המשיכו לוחמי כיתת הכוננות שנותרו להדוף את המחבלים ולהגן על חבריהם לקיבוץ.
"הקרב האחרון של עמיחי וידידיה מספר בדיוק מי הם היו. מדובר בשני גיבורים, שחיו כל הזמן בתפיסה שיש להם משימה ושליחות שהם צריכים לעמוד בה. שניהם גדלו יחד בפסגות ועברו כמעט את כל מסלול החיים יחד. אחי היה האדם שאתה פונה אליו כדי להתייעץ איתו, הוא זה שידע לחזק אותך כשהיית צריך, לכוון אותך להבין מה חשוב ומה פחות. זאת אישיות מיוחדת מאוד שקשה לדבר עליה בלשון עבר".
מה הכוונה שהם חיו בתפיסה שיש להם משימה לעמוד בה?
"זה אומר שבכל פעם הם בחרו את הצעד הבא שלהם בחיים לפי מה שהם ראו כמשימה שלהם. כשעמיחי וטליה התחתנו, הם עברו לגור ברובע המוסלמי, בבית שבדיוק נגאל מבעלות ערבית. הם היו הראשונים שהתיישבו בו, כל זה בזמן שעמיחי בכלל משרת בצבא. לאחר מכן הוא עבר ללמוד בהר המור, כשקודם לגיוס הוא למד בישיבת אלון מורה במשך שלוש שנים. לאחר כמה שנים שבהן הם גרו ליד הישיבה, הם עברו להקים ישיבה חדשה באשקלון, ובאותו זמן עמיחי רצה ללמוד עבודה סוציאלית. אלא שאז הוא מגלה שאין לימודי עבודה סוציאלית מגדריים לגברים, והוא נלחם יחד עם ידידיה שיפתחו מסלול כזה, ובסוף פותחים אותו במכללה באשקלון. ולפני כמה שנים הם עברו לכרם שלום. לא סתם זה נשמע כמו הספק של עשרות שנים. ככה הם חיו".
מאז נפילתם המשפחות לא מפסיקות לקבל הודעות תמיכה וחיזוק מאנשי כרם שלום. אביו של עמיחי, הרב שלמה יוסף וייצן, רב היישוב פסגות, הספיד את בנו ואת חברו הטוב משה ידידיה: "עמיחי הסתלק מאתנו בגיל 33, וביום האחרון שלו קיבל הרבה הרבה שנים של חיים, הציל את כל המשפחות של היישוב כרם שלום, אי אפשר לדעת כמה שנים זה, כל השנים שיאריכו ימים בע"ה כל החברים שלו, כל המשפחות, כל הצאצאים וכל צאצאי הצאצאים. זכינו בבן יקר בן 33 שנה ועוד מאות מאות שנים", אמר האב בהערכה.
"עמיחי היה אחי הגדול, גדול ממני בשנה", אומר אלישיב. "היינו קרובים מאוד. הגדולה שלו נבעה מכך שהוא התמיד שוב ושוב במה שהוא עשה, עד שהוא הצליח לעשות אותו. ואני יכול לספר לך שהדרך שבה הוא הלך מהעולם כל כך מאפיינת אותו".
הילדים שלו מבינים שאבא לא עתיד לחזור?
"הגדולים כן. הבן הגדול בן 9, והוא כבר מחכה לעלות לדוכן לברכת כהנים. אצלנו זה אירוע. אתה לא מתחיל לעלות לדוכן לפני שאתה לומד לעומק את משמעותה של ברכת כהנים. הוא חיכה לרגע שבו הוא ילמד עם אבא שלו ויוכל לעלות, ועכשיו הוא שואל מי ילמד איתו, כי אבא שלו איננו. עכשיו הוא יושב באוהל שהקימו ליד הבית ולומד משניות. אי אפשר לטעות, אלה הילדים שלו".
***